פעיל האופוזיציה הסורי פאהד אל־מסרי מצפה מאזרחי ישראל להגיע לכיכר רבין בתל־אביב ולקיים בה הפגנת הזדהות עם אזרחי ארצו. "המלחמה בסוריה לא הסתיימה, והמהומות בחאלב עוד יימשכו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים שתעזרו לנו בנשק או בתרומות כספיות, או שתאספו עבורנו בגדים וציוד; אנחנו רוצים תמיכה מורלית של עם ישראל, שעבר זוועות במחנות ההשמדה. זה חשוב לנו. אני יודע שבכיכר הזאת מתקיימות הפגנות תמיכה בשלום, ואני מקווה שהישראלים יגיעו בהמוניהם".
אל־מסרי עוקב אחר הדיווחים על האירועים בסוריה שמתפרסמים בתקשורת הישראלית, וזה נותן לו תקווה. "אני מזהה את האמפתיה שלכם", הוא אומר, "אבל למנהיגים שלכם, ובראשם נתניהו, לא מפריע שבשאר אסד יישאר בשלטון. נורא בעיניי שרואים בו מנהיג לגיטימי למרות רצח העם שהוא מבצע כבר שש שנים. העולם הזדעזע מאוחר מדי מהברוטליות של השלטון והצבא נגד האזרחים".
להערכתו, נפילת חאלב בידי השלטון הסורי רק תפתח עוד מעגל של עימותים אלימים. "אנחנו יודעים שחלק גדול מתושבי השכונות המכותרות במזרח חאלב לא יסכימו להתפנות, כי הם מבינים מה יעלה בגורלם כשיופקרו לידי הרוצחים מהצבא הסורי, ממשמרות המהפכה האיראניות ומחיזבאללה. האלפים שיישארו בעיר ההרוסה, חמושים וחדורי נקמה, יקימו כיסי התנגדות במחתרת וימשיכו להילחם, אבל הסוף שלהם יהיה מר: או שהם ייהרגו מכדורי הצבא הסורי, או שיחטפו טילים ממטוסי חיל האוויר הרוסי".
אל־מסרי פסימי גם לגבי האזרחים שיצאו מהעיר, מהסיבה שאף גורם לא ערוך לקלוט אותם, לדבריו. "אומרים שיקימו עבורם מחנות בפרברי חאלב; מבטיחים ליווי צמוד של ארגונים בינלאומיים; נשיא טורקיה, ארדואן, הודיע שהוא מוכן לקלוט את כל העקורים – אבל איך הם יגיעו אליו? מי מבטיח שחיילי הצבא הסורי והמיליציות השיעיות לא יחטפו אותם בדרך, יעמידו אותם בשורות וידפקו להם כדור בראש? זה מה שעשו השבוע לעשרות מתושבי חאלב. גופותיהם מתגלגלות עכשיו ברחובות".
אל־מסרי (47), יליד דמשק, "ממשפחה מכובדת מאוד", חי כבר שנים בפריז, ומשם הוא משוחח איתי. כבר בגיל 13 העז להשמיע ביקורת על שלטונות ארצו: זה קרה בחצר בית ספרו, בהפסקה בין השיעורים. "קיללתי את הנשיא חאפז אסד", הוא מספר, "ומישהו מהתלמידים הלשין עליי ולקחו אותי לחקירה. זה היה אלים, ופתחו לי תיק שבעקבותיו הטרידו אותי סוכני מודיעין. כשרציתי להירשם לחוג למדעי המדינה באוניברסיטת דמשק, הודיעו לי שאני פסול, בגלל ה'כתם הביטחוני', והסכימו לרשום אותי רק לחוג לספרות. זה נראה להם תחום לא מאיים, ולי היה משעמם".
בהזדמנות הראשונה הוא ברח לביירות, אבל גורש משם אחרי שנציג סוריה בלבנון סימן אותו כ"פוטנציאל לצרות". התחנה הבאה שלו הייתה פריז, שם למד תקשורת והשתלב בתחום. בצרפת הוא גם הכיר את נאדיה, ילידת מרוקו, נישא לה והביא איתה לעולם שלושה בנים. "עבדתי כעיתונאי בכלי תקשורת ערביים, הגשתי תוכניות בטלוויזיה והתחברתי עם קהילת הגולים מסוריה. בכל פעם שהיינו נפגשים, הייתי אומר שצריך להיפטר מהשלטון הרקוב והאלים בדמשק".
כשפרצו המהומות בסוריה, הצטרף ל"הצבא הסורי החופשי", שבו חברים קצינים מארצו שערקו והצליחו לברוח לאירופה. "הארגון הוקם לפני שש שנים", הוא מספר, "והוא הלך וגדל ככל שמלחמת האזרחים בסוריה התרחבה. אבל ככל שהצטרפו קצינים בכירים יותר, כך התרחבו הוויכוחים הפנימיים ומאבקי הכוח, והחלטתי לפרוש".
לפני שנתיים הקים ארגון נוסף, "חזית ההצלה הלאומית", שחבריו ומשימותיו ייחשפו במסיבת עיתונאים שתיערך בפריז בחודש הבא. "כל מי שמצטרף אלינו, מכיר את העמדה שלי בעניין השלום עם ישראל. ישראל היא השותפה לעתיד. האויב שאנחנו חוברים נגדו הוא אסד וחבורת הרוצחים המושחתים סביבו".
בינתיים אסד מוחץ את המורדים נגדו והשלום נראה רחוק, אבל זה לא מונע מאל־מסרי להיות אופטימי לגבי היחסים בין סוריה לישראל. "אם מצרים וירדן חתמו איתכם על הסכמי שלום", הוא אומר, "למה לא סוריה? נכון שמשפחת אסד, האב ובנו, הרעילו אותנו נגדכם וטיפטפו לנו תעמולה ארסית לאורך השנים, אבל ברחוב הסורי, בחוגי הצבא ובדור הצעיר של בוגרי האוניברסיטאות, השנאה לא חילחלה. אני מאמין שהדור הצעיר שנחשף אליכם מהתקשורת לא קונה את המינוח 'האויב הציוני'.
"בהגדרה שלי, אתם לא אויבים: אתם שכנים. ישראל היא עובדה קיימת על מפת המזרח התיכון, מדינה שגובלת בסוריה ושמטפלת בפצועים שלנו, שחוזרים ומספרים סיפורים נפלאים. יש לנו אינטרסים משותפים, אויבים משותפים, ואפשר לקיים שיתופי פעולה אחרי שנסלק את המחסום הפסיכולוגי וניפטר מהמשטר הישן שמציית בעיניים עצומות לשושלת אסד".
האופטימיות שלו מבוססת גם על קשרים שהוא מקיים עם פוליטיקאים ויועצים בכירים ישראלים. הוא מסרב לנקוב בשמות, אבל השבוע היה מרוצה לשמוע את שר הפנים אריה דרעי ואת ח"כ ציפי לבני, שנשאו נאומים שבהם קראו לעולם הנאור להתגייס למען תושבי חאלב.
דיברת עם דרעי או עם לבני?
"בואי נשאיר את זה פתוח".
הוא מקפיד לטלפן לחאלב מדי יום כדי לקבל דיווח מזירת העימותים ולעודד את המורדים, "וכשאני מחייג למספר מסוים ואין תשובה במשך שעות, אני דואג". השבוע נחרד מקריאת המצוקה של ראאד סאלח, מנהיג ארגון "הקסדות הלבנות" בחאלב, שמטפל בפצועים ומחלץ נפגעים: סאלח, "המלאך של חאלב", הודיע שהוא נאלץ להרים ידיים. "כל בתי החולים הופצצו", אמר, "התרופות אזלו, המאפיות סגורות, חנויות המזון הפסיקו לפעול. אין לנו מה להציע. אפילו את הגוויות מסוכן לאסוף מהרחובות".
"ובמהלך הימים הקשים האלה", אומר אל־מסרי, "רוסיה מודיעה שרק היא בעלת הבית, ופוטין הוא שיחרוץ את גורלם של תושבי חאלב. הפסקת האש הראשונה קרסה עוד לפני שהתחיל פינוי התושבים, ואסד שותק. מנהיג המדינה רוצח את אזרחיו בדם קר, הופך את סוריה למגרש משחקים של רוסיה ואיראן, ומתבצר בארמון. אני רוצה לראות אותו מתקרב לחאלב, שינסה ללטף את הילדים שהתייתמו בגללו".
אל־מסרי מציע להקים "מועצת ביטחון אזורית", שבה יהיה ייצוג לכל מדינות האזור, כולל ישראל, ויש לו טיפ ביטחוני. "שימו לב שאסד לא מגיב להפצצות האוויריות על כלי הרכב שמובילים טילים וציוד ביטחוני מסוריה לחיזבאללה בלבנון. גם נסראללה מנמיך את האיומים שלו נגדכם. אני יודע ממקורותיי שחיזבאללה עסוק בחפירת מנהרה תת־קרקעית להעברת משלוחים של נשק כבד שהתוואי שלה עובר בלבנון במקביל לנהר שליד העיר זבדאני ונכנס לשטח סוריה. אני מקווה שהמומחים אצלכם עוקבים אחרי המהלך הזה, שמתבצע בשיתוף פעולה עם גורמים סוריים ועם המודיעין האיראני. אני ממליץ לכם להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי".
