בתחילת פברואר 2011 טילפן אליי חבר, עיתונאי זר, מכיכר תחריר בקהיר. מאחוריו עמדו עשרות אלפי מפגינים שקראו להפלת משטרו של מובארק ולכינון משטר דמוקרטי במצרים. הוא לא ידע את נפשו מרוב התלהבות. שנים הוא מסקר את המזרח התיכון, ומחזה כזה טרם ראה: אזרחים מצרים נוהרים בהמוניהם לכיכר, מתייצבים מול חיילים חמושים, מול נגמ"שים וטנקים, וזועקים לחופש.
ניסיתי לצנן את התלהבותו, במקצת משום שחששתי לביטחונו, במקצת משום שקינאתי בו – המצרים סירבו באותו זמן להעניק אשרות לעיתונאים שדרכונם ישראלי – ובעיקר משום שלמדתי במשך השנים שמה שמתחיל בהמון נלהב, אחוז בחבלי גאולה, לא תמיד מסתיים בטוב. השליטים הערבים נתנו שירות איום לנתינים שלהם, אבל סדרת האירועים שזכתה לשם "האביב הערבי" רק החמירה את המצב. לבד מתוניס, שהגיעה להתייצבות שברירית תחת משטר תקין, פחות או יותר, כל המדינות האחרות הידרדרו לתהום. מצרים החליפה משטר מושחת במשטר איסלאמי כושל שהוחלף במשטר צבאי מקרטע, ששורד בקושי בזכות מתנות כסף מבחוץ, לובי ישראלי וכידוני חייליו; לוב נקרעה במלחמות שבטים והפכה לבסיס של דאעש; וסוריה, האומללה מכולן, טבעה בדם.
העולם שותק, אומרות הכותרות, כמו שהן אומרות תמיד מול תמונות זוועה מנקודות מדממות על פני הגלובוס. אמרנו העולם שותק, הזדעזענו כראוי, ועכשיו נדבר על אורך החצאיות של עוזרות חברי הכנסת. האמת היא שמול מה שקורה בסוריה אין לאמירות הגדולות הרבה משמעות. העולם (במובן של העולם החופשי, המערבי, הנאור: מי שמקונן על מצפון העולם לא מתכוון למשטר האיראני, גם לא לפוטין) לא שותק: הוא נבוך ומבולבל. הוא מצוי במשבר עמוק, ערכי ופוליטי, שהשיתוק בסוריה הוא רק אחד מגילוייו. החלוקה המקובלת, הבנאלית, בין שמאל וימין, יונים וניצים, בדלנים ומתערבים, לא תקפה יותר. גם לא החלוקה בין ישרים לצבועים. הרוחות הרעות של המאה ה־20, הגזענות, ההסתגרות השבטית, הקנאות הדתית, הערצת הכוח, תאוות הדם, חזרו לנשוב. הן מנשבות לא רק בסוריה – גם באירופה, גם בארצות־הברית, גם בישראל.
ואגב: כמה נאור יכול להיות העולם, כאשר המנהיג הנבחר שלו הוא דונלד טראמפ, והפוליטיקאית העולה היא מארין לה־פן.
ישראל נהגה נכון כאשר צימצמה את המעורבות שלה במלחמה בסוריה למינימום, שנגזר אך ורק ממערכת האינטרסים שלה. נהוג לומר שהאויב של אויבי הוא ידידי; במלחמה בסוריה כל הצדדים הם אויבינו המוצהרים – האויב והאויב של האויב והאויב של האויב של האויב. פעילות גלויה של ישראל לא הייתה גואלת את סוריה, אבל אותנו הייתה מסבכת בהרפתקה צבאית הרת אסון. נתניהו לא הלך לשם. הרטוריקה שלו לוחמנית, אבל האצבע לא ששה אלי הדק. על מה שלא עשה בסוריה, הוא ראוי לכל שבח.
לא כמו בסרטים
הדרך לגיהינום הייתה רצופה בכוונות ליברליות טובות. אפשר להתחיל את סיפור הטרגדיה הסורית שנה וחצי לפני האביב הערבי, בנאומו של הנשיא אובמה באוניברסיטת קהיר, שבו קרא לצעירים בעולם הערבי למרוד במציאות העגומה שהם חיים בה. לא הנאום הצית את המרד, היו סיבות דוחקות יותר, אבל הוא לימד על הגישה הנאיבית, הפשטנית, הפטרונית, שבה לוקים האמריקאים כאשר הם ניגשים לטפל באזור שלנו. את הפלונטרים במזרח התיכון לא מתירים בנאומים חוצבי להבות.
אפשר ללכת עוד כברת דרך לאחור, אל הפלישה לעיראק, במארס 2003. אמריקה מוטטה את משטרו של סדאם חוסיין, פירקה את הצבא העיראקי ובכך פתחה את מרחבי הסהר הפורה בפני אל־קאעידה ודאעש, איראן ורוסיה. כאשר שמעון שיפר ואני ראיינו את הנשיא בוש בבית הלבן, חודש וחצי לפני סיום הכהונה שלו, הוא הבטיח לנו שההיסטוריה תשפוט את הפלישה שלו לעיראק באור חיובי. נדמה שלאחר מאות אלפי הרוגים, פליטים ועקורים, עשרות מיליארדי דולרים שבוזבזו לריק וגל של טרור איסלאמי עולמי – ההיסטוריה אמרה את דברה.
השבוע, כאשר חאלב, תל־אביב של סוריה, נפלה לידי הקואליציה של אסד, קוננו רבים בעולם, גם בארץ, על שהמערב, ובראשו ארצות־הברית של אובמה, עמד מנגד. התמונות הזכירו מחזות אימה ממלחמות בעבר: הרחובות ההרוסים, שיירות הפליטים, גופות הילדים שנשלפו מתוך החורבות, זעקות הנשים. היו שהשוו את מה שקרה בסוריה לשואת יהודי אירופה.
מלחמות אזרחים גובות בדרך כלל מחיר גבוה מהאוכלוסייה האזרחית. ככה זה כשיד איש באחיו, ככה זה כשמעצמות מבחוץ מעורבות בפועל בלחימה. מלחמת האזרחים בספרד, שנמשכה קרוב לשלוש שנים, בין 1936 ל־1939, עלתה בחיי חצי מיליון הרוגים לפחות. זה גם המחיר המשוער בהרוגים שגבתה עד היום המלחמה בסוריה, וחאלב איננה הסוף. מתוך אוכלוסייה של 20 מיליון נפש, חמישה מיליון עזבו את סוריה וחיים כפליטים: הנטל מתחלק באופן שווה בין טורקיה, לבנון וירדן; מקצת הפליטים הגיע לאירופה. חמישה מיליון סורים נוספים עקורים במולדתם.
אבל המצב בשטח יותר מורכב מכפי שהתמונות מספרות. שאלתי השבוע מקור מודיעיני מערבי האם חאלב כולה נראית כמו הסרטים שמגיעים משם. הוא השיב בשלילה. שכונות בצד המזרחי של העיר שהיו זירת קרב, נהרסו בהפצצות הרוסיות עד היסוד. הצד המערבי נפגע פחות. גם בצד שהיה בשליטת המורדים יש שכונות שמצבן סביר.
כמה אזרחים נפגעו במהלך ההשתלטות, שאלתי. לשני הצדדים היה אינטרס לנפח את מספר האבידות, אמר המקור. המורדים רצו להזעיק עזרה מבחוץ, ומשטר אסד רצה לעורר בהלה באוכלוסייה.
האם הרוסים הפציצו את העיר ללא הבחנה, שאלתי. אין עדיין נתונים לגבי השבועות האחרונים, אמר. בגל הקודם, שלושה שבועות של הפצצות במהלך ספטמבר ואוקטובר, נרשמו 1,500 גיחות של חיל האוויר הרוסי. 90־80 אחוז מהפגיעות היו בקווי המגע ובנקודות ספציפיות באזורי השליטה של המורדים. לא היו הפצצות שטיח.
האם הידיעות על טבח המוני באוכלוסייה נכונות, שאלתי. רבים מההרוגים הם נשים וילדים, אמר, אבל לא ידוע במערב על הנחיה גורפת לפגיעה באוכלוסייה האזרחית.
מי שהכריע
נקודת המפנה בהיסטוריה של המלחמה בסוריה הייתה לפני שלוש שנים, בספטמבר 2013. הקו האדום שקבע אובמה היה שימוש בנשק כימי. כשהתברר שאסד ממשיך להפציץ את בני ארצו בגז, אמינותו של אובמה הועמדה במבחן. האם ייגרר למלחמה בניגוד לרצונו? פוטין התנדב לעזור: הוא כפה על אסד להסכים להוצאת החימוש הכימי מסוריה בחסות רוסית.
ההסדר התבצע ברובו, אבל החשיבות שלו לא הייתה בסילוק הארסנל הכימי אלא בשינוי ההיסטורי במעמדה של רוסיה באזור. נוצרה חלוקת עבודה בין שתי מעצמות העל: אמריקה התמקדה בסיוע ללחימה בדאעש, בכלל זה הפצצות מהאוויר, אספקת נשק, חימוש ואימון לצבא העיראקי, לארגוני אופוזיציה ולפשמרגה הכורדי. לא נכון לומר שארצות־הברית עמדה מנגד: עד היום היא השקיעה בלחימה בדאעש יותר מעשרה וחצי מיליארד דולר, רובו בעיראק, מיעוטו בסוריה. אחד מיעדי ההפצצות של האמריקאים בסוריה הוא מתקני הנפט שמוחזקים בידי דאעש.
רוסיה התמקדה במלחמה במורדים הסורים. האמריקאים לא התערבו – זה המחיר ששילם אובמה תמורת הפטור שהעניקו לו הרוסים. הלכה למעשה הוא העניק לפוטין את הכוח להכריע במלחמת האזרחים. ופוטין, בדרכו הברוטלית, הכריע.
ההשתלטות על חאלב נמשכה פחות מחודש – מאמצע נובמבר עד השבוע. כוח שהורכב מיחידות של צבא אסד ומליציות סוריות שתומכות במשטר, חדר באמצע נובמבר לחלק המזרחי של העיר וביתר את אזורי השליטה של המורדים. הרוסים הפציצו מהאוויר. הסד"כ האווירי ששותף בלחימה לא היה גדול. כוחות איראניים קטנים, יחידות חיזבאללה ומליציות שיעיות בפיקוד איראני פעלו מסביב לעיר. אחד מתפקידיהן היה לעכב את האוכלוסייה שניסתה לברוח מהשכונות המופצצות.
המליציות השיעיות שהביאו האיראנים לסוריה הן סיפור לכשעצמו. הן מורכבות מפקיסטנים ומאפגנים שהגיעו לאיראן כפליטים. הן מונות היום יותר מעשרת אלפים לוחמים – כוח צבאי משמעותי. האיראנים גייסו אותם בכפייה. הם לוחמים תחת פיקוד איראני, כמליציה נפרדת. באיראן, כמו בארצות־הברית, כמו בישראל, דעת הקהל לא ששה לראות את הלוחמים חוזרים הביתה בארונות. במשך שנה נהרגו 500־400 איראנים בלחימה בסוריה, והתעוררו שאלות. לגיון הזרים הפקיסטני־אפגני הוא סיפור אחר: את הלוחמים שלו אפשר לבזבז.
הם קלים וניידים: האיראנים שולחים אותם לכל חזית קשה. אנחנו עשויים למצוא אותם יום אחד על גבול ישראל.
רוצה נוק–אאוט
הרוסים הגיעו לסוריה לבנות ולהיבנות בה. הסיבה הראשונה צבאית: הם חכרו את הבסיס הימי בטרטוס לעשרות שנים; גם שדה התעופה הצבאי במערב סוריה ימשיך לשרת אותם. הסיבה השנייה כלכלית: הם מתכוונים ליהנות מהמיליארדים שיוזרמו מהעולם לשיקום סוריה. הסיבה השלישית מדינית: הם רוצים לצאת מהמלחמה כשחקנים שווי כוחות לאמריקאים, אם לא יותר מזה, במשחק האזורי.
התוכניות של איראן דומות: מאחז צבאי לטווח ארוך, נתח גדול בעבודות השיקום והשפעה מדינית אזורית. הרוסים חותרים להסכם שייחתם בחסותם ויסיים את המלחמה; מבחינתם זה יהיה הניצחון השלם. אסד מעוניין להמשיך במלחמה עד הסוף ולאחד את סוריה מחדש תחת שלטונו. הוא שולט היום בכ־70 אחוז מהאוכלוסייה; הוא מבקש לשלוט ב־100 אחוז. לא ברור מה יקרה בחודשים הקרובים במשולש רוסיה־סוריה־איראן, מי יבגוד במי, אם בכלל, מתי ולמה.
כאשר אסד יסיים את חגיגות הניצחון, הוא יצטרך להחליט, יחד עם פטרוניו האיראנים והרוסים, לאן מועדות פניו. האם יתקוף את כוחות המורדים באידלב, המעוז הגדול שלהם, האם יפנה את כוחותיו לא־רקה, בירת דאעש, האם יעדיף להתמודד עם דאעש בציר תדמור–דיר־א־זור. דרעא, בדרום סוריה, סמוך לגבול עם ירדן, היא הנקודה שבה המלחמה בסוריה עלולה לגלוש לרמת הגולן. המערכה על דרעא נמצאת כרגע בסוף התור.
אהוד ברק טבע את המונח "וילה בג'ונגל". נתניהו אימץ אותו והקיף אותו בחומה: וילה מבוצרת ומגודרת בג'ונגל מאיים. הדימוי קודר: מה בצע בווילה כשההבטחה היא למצור נצחי, נטע זר בתוך ג'ונגל שקם עלינו להשמידנו. האמת היא שישראל מתקיימת בתוך מציאות הרבה יותר אופטימית, הרבה יותר בטוחה ממה שמשתקף מהדימוי הזה. לא כל העולם נגדנו: הרחמים העצמיים מיותרים.
אף על פי כן, יש בדימוי אמת. הטרגדיה הסורית מלמדת אותנו להתחזק, להתעצם, לא לסמוך על חסדי אחרים; אבל היא מלמדת אותנו גם שיעור במדיניות פנים – עד כמה מסוכנים הקנאות השבטית, עריצות הרוב, הקיצוניות הפוליטית, ליבוי השנאה כלפי מיעוטים. ישראל לא יכולה להציל את סוריה מגורלה, אבל את עצמה היא יכולה להציל.
בירה לייט
קליאן קונווי, מנהלת הקמפיין של טראמפ, אמרה השבוע שהעברת שגרירות ארצות־הברית לירושלים נמצאת "גבוה מאוד" בסדר היום של הנשיא המיועד. זוהי בשורה טובה: היו מקרים שבהם אמריקה לא הכירה בבירה של מדינה אחרת (מזרח גרמניה, למשל, וסין העממית), אבל בכל המקרים האלה המדינה נחשבה לאויב. ישראל, לעומת זאת, היא בעלת ברית. המצב הקיים לא תקין ולא מכובד. הוא אנומליה.
אבל העברת השגרירות לא מסתכמת בשכירת בניין ובאריזת ציוד. ארצות־הברית לא הכירה עד היום רשמית, דה־יורה, בריבונות ישראל במערב ירושלים. זאת הסיבה שמיקמה את השגרירות שלה בתל־אביב. באיזו ירושלים יכיר טראמפ: האם יכיר בירושלים הקטנה, שלפני 1967, או בירושלים הגדולה, על השכונות, הכפרים והאוכלוסייה הפלסטינית שסופחו אליה?
"הפלסטינים", אמר לי השבוע שר בכיר לשעבר בממשלות ימין, "ייצאו לרחובות. יהיו מהומות גדולות בעולם הערבי. זה מטורף".
ואולי לא. הזמן הנכון לחתוך את הקשר הגורדי, ליצור חד־צדדית עובדות בשטח, הוא בתחילת הכהונה של הנשיא, כשידיו חופשיות, ושום ענן לא מרחף מעל ראשו. לבניית השגרירות יידרשו שנים: השגרירויות האמריקאיות הן יעד מבוצר בכל מדינה, ובישראל ובירושלים במיוחד.
אחד ממקורביו של נתניהו הגיע בשבוע שעבר לניו־יורק. על פי השמועות, הוא נשלח לדון עם אנשי טראמפ בסדר יום משותף. הסכם הגרעין עם איראן הוא הנושא המרכזי. נתניהו אומר שיש לו חמש הצעות שונות לביטול ההסכם. מי שמבקש לבטל הסכם, מסתפק בדרך כלל בדרישה אחת – לבטל את ההסכם. מי שמציע חמש חלופות, מחפש דרך לבטל בלי לבטל, ללחוץ בלי לשבור את הכלים.
הנושא השני הוא ירושלים.
זכות השתיקה
השבוע הלכה לעולמה אהובה עוזרי, יוצרת חשובה במוזיקה הישראלית. שרת התרבות מירי רגב ספדה לה מעל לכל במה, בכל רשת. ההכרה הזאת הגיעה לה. השבוע נפטר גם הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, שספריו הם אבני דרך בתולדות הספרות הישראלית, ולא רק הספרות. אזכיר ארבעה: "שש כנפיים לאחד", "פצעי בגרות", "של מי אתה ילד", "דדו". שרת התרבות בחרה בזכות השתיקה.
