מיד עם אור ראשון אתמול, המולה ברחובות עמונה, בני נוער מטפסים על ההר, המוקף בענני גשם שחורים. בצידי הכביש צמיגים ואבנים בהיכון. רבקה לפאיר ישנה. רק בשלוש לפנות בוקר הלכה לישון, אחרי מרתון דיונים ארוך. למעלה מעשר שעות התדיינו תושבי עמונה אם לקבל את המתווה לפינוי שקט שהציעו השרים נפתלי בנט ואיילת שקד והיועמ"ש אביחי מנדלבליט. ההחלטה לדחות אותו, שהתקבלה ברוב של 59 מול 20, הגיעה אחרי שהתושבים הבינו שהממשלה הייתה מוכנה להתחייב בכתב ל־11 קרוואנים בלבד.
צפו במונולוג של רבקה לפאיר, תושבת עמונה.
לפאיר, לבית נזרי, בת ה־19 היא הראשונה מבני דור ההמשך שהחליטה לאחר נישואיה לקבוע ביישוב את ביתה. "מאסיפת החברים אתמול יצאתי בעיקר גאה", היא אומרת. "גאה בנו, בתושבים האמיצים שלמרות הלחצים החלטנו ללכת עם האמת. מתחשק לי ללכת ברחוב ולצעוק בקול גדול: אני גאה. גאה. גאה. לגור בעמונה!!! ואני יודעת שהנפש שלנו תצא בריאה וחזקה מההחלטה האמיצה הזאת".
נתנו לכם, הצעירים, להשתתף בדיונים ולהצביע?
"למעשה התקנון של עמונה קובע שיכול להצביע רק מי שגר ביישוב חצי שנה לפחות ושיש לו בית משלו. אז קדמה להצבעה הצבעה אם להתיר לנו לקחת בה חלק, ואני שמחה שהוחלט לאשר לנו להשתתף. היו שם רגעים מרגשים וקשים של בכי, אבל אני שמחה על התרת הספק. עם כל החלטה אחרת הייתי יוצאת עם נפש פצועה".
כמה שעות לאחר ליל ההחלטה המתיש, הקרוואן של לפאיר ובעלה אדר לפאיר, חייל בן 22 מטלמון, הופך לתחנת רכבת. אנשים נכנסים ויוצאים, אבל לפאיר שומרת על רוגע, מזמינה לטעום מן הדייסה שעל השולחן ומחלקת ממתקים. "הבית שלנו פתוח. אנחנו מזמינים לכאן את כל מי שרוצה בחום או בעיקר בקור".
היא צמחה על ההר. ילדת פרחים עם צחוק פעמונים ועיניים זורחות. עכשיו היא אישה קטנה, שמקימה קן ביישוב שבו גדלה מאז שהייתה בת חודש. לפני שלושה חודשים נישאה לאדר בכפר עציון. "לא פשוט לבנות תא משפחתי כשסכנה מאיימת על בית ילדותך וביתך הטרי. הכל מאוד המוני בעמונה בשבועות האחרונים", נאנחת רבקה ומחייכת. "כל הזמן באים חברים לעודד, חלקם דופקים בדלת, חלקם לא. צריך להתגייס למען עמונה וגם לשמור על האינטימיות. כבר שלוש שבתות שאנחנו מארחים אצלנו בקרוואן. בשבת האחרונה החברות שלי ישנו בסלון והחברים של אדר ישנו במטבח. אבל מצאנו לנו זמן לטייל לבד, כמו שאנחנו אוהבים".
התלבטתם אם לגור בעמונה?
"אני גרה כאן כל חיי, איך אפשר לעזוב ברגע האמת? לפני החתונה חשבנו איפה לגור, ודי מהר החלטנו על עמונה. הדיבורים על פינוי לא הפחידו אותנו. להפך. דווקא בגלל זה חשוב לי להיות כאן. זה הבית שלי".
בשונה מרוב המבנים הארעיים במאחז, הוריה של לפאיר מתגוררים בבית עץ מרשים. בחצר הבית תרנגולות מדדות בשלווה בין העצים. הכותרות בעיתונים מטרידות רק את בני האדם. "לגדול בעמונה זה לגדול בטבע. החצר הזו היא זיכרון הילדות הכי חזק שלי. זו הממלכה שלי. ההורים שלי נטעו כאן עצי זית, כרם, השקיעו במקום הזה את כל ממונם ומרצם, ואיש לא יפצה אותם עכשיו". רבקה היא הבכורה בין שמונה אחים. גם הוריה נישאו בגיל צעיר, כך שהם לא התרגשו במיוחד כשהודיעה שהיא מתחתנת קצת אחרי שמלאו לה 18.
40 משפחות חיות כיום בעמונה, 200 ילדים. לפני כחודש נישאה חברתה הטובה של רבקה, שקד זיו, שבחרה גם היא להמשיך לגור ביישוב. "התארסתי שבוע אחריה", רבקה צוחקת. "כששאלו איך התארסנו כמעט יחד, אמרתי שכל מה ששקד עושה, גם אני עושה".
לא בהכרח. שקד, למרות נישואיה, התגייסה לצבא. רבקה החליטה לדלג על השלב הזה בחייה. "זה נראה לי לא קשור אליי לעשות צבא או שירות לאומי", היא אומרת. "תמיד עשיתי דברים לפני הזמן. עזבתי את האולפנה בי"א. התחלתי ללמוד קואצ'ינג והוראת מחול. התחתנתי. כנראה שיש משהו מבגר בחיים בעמונה. אני יכולה גם לתרום לעולם דרך העיסוקים שלי".
בגרויות השלמת?
"כן. עזבתי את הלימודים, אבל ידעתי שאני מסוגלת לעשות בגרות בכיף. סבא שלי הרופא היה מודאג, אז הוא הבטיח שאם אסיים הוא יקנה לי כרטיס טיסה לאן שארצה. עכשיו אדר הצטרף, אז הוא יקנה שניים ונטוס להודו".
לצד השלמת הבגרויות ניהלה דוכן פלאפל שפתחה עם אביה ב"אוטו גלידה", שהוצב בשער היישוב עפרה. "אבא שלי, שף חובב, המציא מתכון מנצח. זה היה הפלאפל הכי טעים שאכלתי וגם נהניתי לפגוש הרבה אנשים".
איש אחד נהנתה לפגוש במיוחד. אדר, החייל מגדוד נצח יהודה, הגיע לשם הרבה. תחילה התאהב בפלאפל, אחר כך במי שהכינה אותו. "אני זוכרת שלפני פסח היה לחץ, ואדר הלך והכין לעובדים שלנו קפה. אמרתי לעצמי שהוא אחלה גבר. אחרי שהם עזבו את הקו בעפרה הוא שלח לי סמס, בלי לכתוב מי הוא. קיבלתי את ההודעה והתחלתי לצחוק. מי זה החי בסרט הזה? ואז הוא כתב שזה אדר, החייל מהפלאפל. נזכרתי בו והחלטתי לנסות. יצאנו, וכעבור חודש וחצי החלטנו להתארס. נתנו לו חופשה מיוחדת ללמוד תורה, והוא הלך למצוא אישה, שזה חשוב כמו ללמוד תורה".
עד לפני זמן קצר היו להם חיים קלים. אדר שירת בעפרה והגיע הביתה בין השמירות. "אבל לקראת הפינוי העיפו את הגדוד מעפרה. החברים של אדר הבהירו שאין שום סיכוי שהם יסכימו להשתתף בפינוי, אז עכשיו הם בשילה וזה מבאס". אבל לקראת ההצבעה הטעונה שלשום הגיע בעלה הביתה. "לשמחתי אדר נמצא כאן, איתי. מפקדיו מבינים את המשמעות והמציאות הקשה שבה אנחנו נתונים, והם שיחררו אותו להיות פה".
הפולש הזר הוא המדינה
"אנחנו על רכבת הרים", מתארת לפאיר את האווירה של השבועות האחרונים. "רגע אחד למטה, רגע אחד למעלה. כשחוק ההסדרה אושר בוועדת השרים עשינו חגיגות וריקודים. למחרת בג"ץ דחה את האפשרות לארכה והייתה תחושה של אבל. כך היה גם בסוף השבוע הקודם, כששלחו הודעה שהפינוי יהיה במוצ"ש. הייתי אז בקניות בירושלים עם הרבה שקיות ביד. עצרתי. הסתכלתי מסביב באנשים הממשיכים כהרגלם, בזמן שלי הולכים להרוס את הבית. ואז הודיעו שלא תהיה הריסה במוצ"ש, וקצת נשמנו לרווחה. כל יום שאנחנו כאן נותן לי כוח".
את חושבת שבסופו של דבר תפונו?
"הרס של היישוב כנראה יתקיים, לצערנו, בין אם היינו מקבלים את המתווה הבזוי ובין אם לא. אנחנו עסוקים בהווה, ולא חושבים על העתיד. לפאיר מספרת שאחותה אביגיל בת השבע הייתה מאוד מודאגת אחרי ההצבעה ואמרה להוריה שהיא לא רוצה להיפרד מהחברות שלה. ההורים הרגיעו אותה ובבוקר היא קמה וארזה כמה דברים לקראת הגירוש, לקחת איתה. "המבוגרים אמרו לנו שהנוער הבוגר נתן להם הרבה כוח לא להיכנע".
רוחה השלווה והמשוחררת של לפאיר מטעה. לפני כשנה וחצי אירגנה הפגנה בכניסה לעפרה. היא צעדה בראש קבוצת צעירים שחסמו את הכביש ונעצרה לכמה שעות. "אבל היה ממש כיף המעצר הזה. באמת שהיה מצחיק".
בסוף השבוע שעבר פירסם מטה עמונה מכתב שהצליח להרגיז אותה. "לא נרים חלילה יד על חייל או על שוטר", נכתב שם, "ולא ננהג באלימות אקטיבית. כל מי שבא הנה - מחויב לקבל זאת, ומי שלא - שילך". "המכתב הזה כתוב כמו פשקוויל חרדי, ויש בו סוג של כפייה דתית", זועמת לפאיר. "אני גרה כאן ואני אחליט איך אני אפעל, אין מנהיג או רב שיכול לומר לי מה לעשות".
את לא חוששת שהמאבק עלול לצאת משליטה ולהוביל לאסון?
"אני לא חוששת. יש פה יישוב, ויש פה בתים, ויש פה את הבית הפרטי שלי שרוצים להוציא אותי ממנו בכוח. איך מתנהג אדם שבאים להעיף אותו מהבית או שפולשים לביתו? שכל אחד יעצום רגע את העיניים וידמיין. פה הפולש הוא לכאורה מטעם המדינה, ולכן נוצרת התנגשות בין ערך המדינה לערך של ארץ ישראל והבית שלי. כולם עסוקים בשאלת האלימות. אבל השאלה היא איך מרגיש אדם שלוקחים אותו מהבית שלו, מהאחיזה שלו בעולם, מהחיים שלו".
אני מנסה לברר איתה מה תעשה ברגע האמת. האם תתבצר בבית ילדותה, המתנוסס במרכז עמונה, או בקראוון שלה ושל אדר? "אני חושבת שאהיה בקרוואן שלי ושל אדר, למרות שהייתי רוצה גם להיות בבית של ההורים".
זו לא הייתה טעות להקים יישוב על קרקע שרשומה כפרטית?
"הגענו להר טרשים קירח שלא היה בו כלום. עבדנו קשה להצמיח כאן חיים, ויש לנו זכות מלאה להמשיך לגור כאן, בארץ ישראל. האדמות האלו הן שלנו. נא לא להתבלבל".
איך את מרגישה מול הטענות כלפיכם?
"התחושה קשה. קצת תחושה של בגידה. לא כבשנו שום דבר. לא גירשנו אף אחד. מבאס איך שמציגים אותנו. יש פה אנשים טובים שרוצים לחיות את החיים שלהם בשמחה.
יש גם רגעים של בכי בכל התקופה הסוערת הזו?
"ישבתי לפני כמה זמן והתחלתי לכתוב על עמונה, על הילדות, ועל הכניסה לקרוואן אחרי החתונה. היו לי דמעות. לא יכולתי להפסיק לכתוב. אדר הגיע והתלונן שאני לא מתייחסת אליו. אבל לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, רק לכתוב".
"איפה עוד אנשים יחייכו אליי כאילו הייתי בתם?"
את סערת הרגשות שלה פרקה רבקה לפאיר בכתיבת הבזקי זיכרונות משנותיה ביישוב שעל ההר החשוף
"יושבת בחלקת האלוהים שלי, בבית אור צהוב חמים ובחוץ הרוח דופקת על החלונות, מבקשת למצוא פרצה דרכה תוכל לחדור. קר מאוד בחוץ, חורף בעמונה הוא חורף של 900 מטר גובה על הר חשוף.
כל חיי גדלתי עם הרוח הזאת. עוצמת עיניים ונזכרת בעצמי. ילדה קטנה עם תיק גדול רצה ברוח להסעה לבית הספר, מתקשה להתייצב על הקרקע, מנסה להיאחז, לא לעוף. צריך להספיק להסעה שלא תברח.
יושבת בחלקה שלי שעיצבתי במו ידיי, על כיסא שהרכבנו יחד, אדר ואני. צריך לקפל כביסה אבל המחשבות שלי נודדות. קשה להתרכז בתקופה הזאת. לכן התיישבתי לכתוב. הכתיבה מדייקת אותי, מנקה לי את הראש.
מחלון הסלון נשקף אליי נוף הרים קוצני, הנוף הכי יפה בעולם. בחשכת דמדומים רואה את בתי הכפר טייבה ואת ההרים סביב עמונה שאנחנו אוהבים לטייל בהם ולהכיר עוד.
תחת חלון המטבח משתרע המגרש וקולות של ילדים נלהבים עם חולצות קצרות מגיעים אליי בערבוביה. נזכרת בהתרגשות בהקמת המגרש, במשחקי כדורסל בגשם, ב'חיובים' עם חברות ומשחקי טניס עם חברים מהיישוב.
אורות נוצצים מחלונות הבתים, זמן ארוחת ערב.
רוח. רוח. רוח.
בקרוואן שומעים הכל, כאילו אתה בחוץ. לפעמים זה נחמד.
מהחלון הצפוני אני מביטה בשמחה בגינה שלנו, יש בערוגה נענע, לואיזה, מרווה, לימונית, לבנדר ושיבה. שתלנו גם עץ זית קטן. עציצים עם פרחים לבנים ריחניים ועוד פרח שאיני יודעת את שמו, שטיח, שולחן עץ, ספסל, מאפרה ועוד שתי ספות אדומות.
החלטנו להשקיע כאן למרות שאיננו יודעים אם עוד חודש נהיה פה כדי להשקות את הלואיזה, או שהיא תמות.
אנחנו רוצים לחיות.
לצמוח, להצמיח, להשקות.
חזרנו לכאן לפני שלושה חודשים, ישר אחרי החתונה. לא צימר ולא בית מלון. רק רצינו הביתה.
אדר נשא אותי בזרועותיו וכך נכנסנו שנינו, פעם ראשונה לבית בתור זוג נשוי.
לגור בעמונה. דווקא עמונה. להמשיך את השורשים, להכות חדשים.
אנשים שואלים: אתם לא מפחדים?
'לא, אנחנו לא מפחדים.'
אני, שכל חיי גדלתי כאן לא יכולתי לחשוב לעזוב את היישוב שלי כשהוא נמצא באיום מוחשי כל כך. כאן גדלתי וכאן אלחם על מקומי.
רוצה להיות בעמונה בעצב, בתקווה, בשמחות הקטנות, ובאי־ודאות שעוטפת אותנו כמו ענן כבד כבר שנים.
זהו מקומי.
אני עוצמת עיניים וזיכרון עמום מגיל ארבע עולה בראשי -
הסתיימה סוף־סוף הבנייה של הבית שלנו! הבית שלנו! אין קרוואן יותר. עכשיו יש לנו בית יפה וגדול מעץ. דורכים על הרצפה החדשה. אבא ואמא מאושרים.
ואז גן חובה. עוד לא היה גן בעמונה, והמזכירה של היישוב או רכב הביטחון היו אוספים אותנו, כמה ילדים קטנים, בסוף היום מהגן בעפרה.
כיתה ב'. שקד ואני מכינות משקאות מבוץ, מים ועלים ומנסות למכור לאחים שלנו.
כיתה ד'. בסוף הקיץ עץ הגודגדנים הבשיל לשמחתי הרבה, אני מטפסת עליו וטועמת מעדנים אדומים מתוקים.
הזיכרונות לא מרפים. 'מחנה' שבנינו, כלבים שעברו אצלנו, העיזים בחצר, הגדי הלבן שאהבתי.
שבילים חדשים שמצאנו, 'חבורות' שקמו והתפרקו, מריבות, 'שולם'. נסיעות באופניים. נפילות מאופניים. לעלות ולרדת מההר ולחלום בדרך על אומגה מעמונה לעפרה או לפחות על מגלצ'ה ענקית.
אמא שלי יולדת ואנחנו מקבלים ארוחות חמות וטעימות ממשפחות ביישוב.
בייביסיטרים שעשיתי בלי סוף כבר מכיתה ב' שמיצו את עצמם בכיתה ז'.
הקור מזכיר לי את השלוליות הקפואות, שנהגנו לקום מוקדם מוקדם כדי לדרוך עליהן עד שהקרח יישבר ולדמיין זירת החלקה על הקרח.
עוד חורף לפני כמה שנים - המחסן שאבא בנה עף באוויר בגלל הרוחות המטורפות.
כיתה ז'. נטענו כרם ליד הבית. עבדתי עם דוד שלי. הוא חפר את הבורות ואני הנחתי שתילים וכיסיתי באדמה, ככה עשרות שתילים. נזכרת בפנים האדומות של אבא כשתקע באדמה הקשה והסלעית בזנטים שיחזיקו את הגדר.
נזכרת בשלג הגדול לפני שלוש שנים. כל עמונה יוצאים החוצה עם תבניות, ניילונים ומזחלות מאולתרות כדי להתגלש בוואדי בצהלות שמחה.
כל שנה יש שלג בעמונה.
רצה מעמונה לעפרה, ובעלייה הרצחנית בסוף נלחמת עם עצמי על כל צעד. לא להפסיק באמצע. לגמור את הקילומטרים המתוכננים.
אבא מכין חומוס ושולח אותנו לחלק לשכנים.
המערה ששיפצנו וחשבנו אולי לגור בה או לפחות להתחבא כדי שלא ימצאו אותנו אם יהיה פינוי.
פורים. אנשים שיכורים ברחוב. שמחה גדולה. סעודות. בשר. כל הפושט יד נותנים לו. עוברים מבית לבית. אחדות.
תפילת יום כיפור האחרונה מלאת תחינות ודמעות.
'שבת כלה'. לפני החתונה. נשות עמונה מתכנסות בסלון ומשתפות בסיפורים ועצות על זוגיות.
חיים שלמים כאן בעמונה יחד עם אנשים פשוטים ושמחים שעוזרים ונותנים יד במה שרק יוכלו.
באיזה מקום אדר יעבור ליד הגן וכל הילדים ירוצו לגדר בהתלהבות ובהערצה ויצעקו לו: 'אדר חייל!' 'אדר חייל'!!
איפה עוד אסתובב ואנשים יחייכו אליי ויתגאו בי כאילו הייתי בתם?
איך אוותר על חברים ושכנים קרובים־קרובים, בלי קרבת דם אבל עם קרבת נפש עמוקה?!
איך אפשר לוותר על שמיים, אדמה, על בני אדם, על ההר הזה? איך נוותר על החיים הנפלאים שצומחים כאן?"
