"איכילוב" הגיחה לעולם ב־2013, לפני שתיעוד מבפנים של בתי־חולים ושל תחנות משטרה הפך לטרנד. את עונתה השנייה מתחילה סדרת הדוקו של רותי שץ ועדי ברש כשמסביבה פורמטים משויפים ומתוקתקים, שמוהלים את המציאות עם גלונים של אקשן ובידור: "בייבי בום" הייתה מדגרת דמעות, "גיבורים" הזריקה אדרנלין למוח, "כחולים" ניסתה לשקם את תדמית המשטרה, ו"המתמחים" התכתבה יותר עם "האנטומיה של גריי" מאשר עם הזקנה במסדרון.
"איכילוב"
ואילו "איכילוב" עדיין מציעה את התיווך הכי פחות זוהר של מקצוע הקשור להצלת חיים. ספק אם תעשה לתחום הקרדיולוגיה את מה ש"תאג"ד" עשתה לתפקיד החובש הקרבי. זה לא נכתב לגנותה של "איכילוב". להפך. היצמדותה לאפרוריות היומיומית של העיסוק ברפואה בישראל, כמו גם כניסת המצלמות לעומקם של ניתוחים וטיפולים, מקנות לה אמינות ויושרה.
כמובן אף מוסד בסדר הגודל של איכילוב לא יסתכן בפיגוע יחסי ציבור בפריים טיים. פרשות נוסח הסרטן שלא היה לאמיר פרישר גוטמן פגעו מספיק בבית־החולים. על כן ברור כי לחזית לא נשלחו אנדרואידים עם תואר ד"ר, אלא דמויות שיעברו בקלות את מבחן האמפתיה של הצופה הממוצע.
אלא ששץ וברש לא ממנפים את הגישה שניתנה להם לטובת מופעי רגשנות ומציצנות. מבין שלל האמצעים הטלוויזיוניים העומדים לרשותם, הם משתמשים במינימום של אפקטים חלולים. המוזיקה, למשל, היא אמירה בפני עצמה על גישתה הדוקומנטרית של הסדרה. במקום שבו הייתם מצפים לשמוע תופים רועמים, כינורות רוטטים ופסנתרים בוכים, מפציעים צלילים חרישיים ומהורהרים, שהולמים את המורכבות ולעיתים גם את חוסר האונים של הגיבורות והגיבורים. את הפרק ששודר אמש, למשל, ליווה השיר היפהפה "Codex" של רדיוהד, שתאם במדויק את הלך הרוח העגמומי ששרר על המסך.
גם הצוות הרפואי שמשתתף בסדרה אינו עשוי מקשה אחת ולא נראה כאילו נלקח מתוך ברושור. לכן גם הדילמות שעולות מתוך עבודתו זוכות לתובנות אותנטיות וגם אמוציונליות. כשמתאמת ההשתלות מבינה שרבנים הצליחו לשכנע משפחה שלא לתרום את איבריו של יקירה, היא מתיישבת על ספסל, מציתה סיגריה ופוצחת במונולוג כואב ונוקב שיש בו כדי להשפיע יותר מאינספור מאמרים וכתבות בנושא.
הדימוי הירוד של מערכת הבריאות לא יינצל בזכות "איכילוב". אבל למצער היא מסרבת לשקר, וזה לא משהו שנתקלים בו יותר מדי בערוץ 2.
