"ייתכן שהתנהלותי הלבבית הידועה התפרשה לעיתים באופן אחר", אמר אתמול ח"כ סלומינסקי — בתשובה לטענות ההולכות ונערמות נגדו. אמר ולא נותר אלא להתפעל ממידת היצירתיות שגילה בשעה כה קשה, מהיכולת לתמצת את התורה כולה על רגל אחת.

אי־אפשר שלא לשאול איך ברגעים האפלים בתולדות חייהם האנשים הללו אינם נופלים על פניהם, אינם מגירים ולו דמעה אחת, אלא ההפך מכך, מצליחים להגביה עוף ולהנפיק לוליינות ורבלית כה מרהיבה. "התנהלות לבבית" העולה על גדותיה ותו לא. הכל מלב אל לב. סלומינסקי לא ממש חידש אלא הרחיב והעמיק. ניצב במשטרה הגדיר כך ניצול יחסי מרות. קצין בצבא קרא לזה "חיבוק אבהי". הוא האבא והיא הבת, הוא המלטף והיא המלוטפת, ומעל לכל מרחפת דאגה עמוקה לשלומה של החיילת. או קצין בכיר אחר, אופק בוכריס שמו, שאחרי שגמר לומר ש"לא היו דברים מעולם", עבר ל"הסכמה". עובדה, כך נקבע בעסקת הטיעון שהוציאה אותו בלי יום בכלא. והיו גם עורכי דין שייצגו בכיר מהשב"כ שקראו להתנהלות הזאת "קונדסית". רוצה לומר, מה כבר היה לנו כאן, ידיים ארוכות למקומות מוצנעים? זה בדיוק מהותו של מעשה הקונדס.

או, נאמר, ארי שביט, שגייס מנת יתר של יצירתיות כשהגדיר את ההטרדה "יסודות של חיזור". פלירטוט קטן. שום דבר לא סביר בין גבר שחצה את ה־50 וצעירה חצי מגילו או פחות מכך, שהוא לא הצליח למצוא ולו סיבה אחת טובה שתסרב לפלירטוטון החביב במסגרת ההצעה לשמש מאהבת סודית שלו בארץ רחוקה.

רק מה, הבעיה היא בבנות האלה, שלא מבינות עניין ורק עושות עניין. כל השחקניות האלה שסירבו להתפעל מתשומת הלב שהקדיש להן השחקן הנערץ — מה נערץ, זוכה פרס השחקן הטוב — משה איבגי. כל אלו שלא מבינות מה נאה הוא החיבוק האבהי, כמה נחמד הפלירטצ'יק, כמה נעימה ההתלבלבות הזו, ואיך הכל, אבל הכל הכל, מתכנס ומתעטף, ומתכרבל בתוך הקונדסות הצברית שוחרת הטוב במדינה שבה גם השפה הפכה קורבן.