"שני הצדדים במשפחתי, מצד אבי ומצד אמי, היו נאצים אדוקים", מתוודה אנה ריינר, ופני המלאך שלה מרצינים. "סבא רבא שלי לקח חלק בשריפת בית הכנסת בעיר דרמשטאט שבגרמניה. סבא אחר היה שוטר בגטו קרקוב. סבא נוסף היה בוורמאכט, הצבא הגרמני, והשתתף בכיבוש בלארוס".
בזמן שריינר בת ה־25 מגוללת את המעשים הנוראים של אבות אבותיה, יבגניה צ'ייקה יושבת לידה ומלטפת את זרועה, מרגיעה אותה. ייתכן בהחלט שצ'ייקה, ניצולת שואה ילידת בלארוס, נתקלה מתישהו בסבא של ריינר. היא הייתה בסך הכל בת שמונה חודשים כשחייליו של היטלר פלשו בסערה למזרח בלארוס וכלאו את כל היהודים בגטאות צפופים. יחד עם בני משפחתה היא נזרקה "כמו שק של תפוחי אדמה" לארגז של משאית גדולה, שלקחה אותה לגטו. במשך ארבע שנים שרדה שם בקושי, תינוקת חסרת ישע. לאחר שחרור הגטו שבה המשפחה הביתה, רק כדי לגלות שהוא הופצץ ונשדד.
מי יודע, אולי היה זה דווקא הסבא של ריינר שהשליך את צ'ייקה הפעוטה לארגז המשאית? אולי הוא זה שירה במרגמה שהשמידה את בית ילדותה? "נו, ואם כן?" אומרת צ'ייקה במבטא הכבד שלה, ומוסיפה ללטף את ידה של ריינר. "אז היא אשמה במה שסבא שלה וסבתא שלה עשו? מה פתאום. אני אוהבת אותה כמו את הבת שלי".
תרבות של השתקה
המפגש יוצא הדופן בין ריינר לצ'ייקה התרחש בשבוע שעבר בנתניה, במסגרת פעילות של ארגון "מצעד החיים" (March of Life) הגרמני. כמאה ניצולי שואה ילידי בלארוס, חבושי קסקטים ומשקפיים וכרוכים בתוך מעיליהם, התייצבו מול כעשרה גרמנים צעירים, גבוהים ויפים, צאצאים לחיילים וקצינים נאצים. אלו העידו על חוויותיהם הנוראיות מהשואה, ואלו סיפרו על ההיסטוריה העגומה של משפחתם.
באופן מפתיע לא היה כעס במפגש הבין־דורי הזה, רק הרבה מאוד עצב ומעט נחמה, לשני הצדדים. לא נותרה עין יבשה בקהל כשאסיה ברונסטיין סיפרה כיצד אביה גויס לצבא הסובייטי והיא נאלצה לברוח עם אמה מזרחה. בדרך מצאו עצמן בעיירה יהודית קטנה בדיוק כשהצבא הגרמני הגיע לאזור, הקיף את העיירה והפך אותה לגטו. "אלו לא היו חיים, רק הישרדות קשה, יומיומית", שיחזרה. "החורף של 1941 היה קר נורא, ולא היה צורך לירות באנשים. הם מתו מרעב, קור ומחלות. בכל יום עברה עגלה בין הבתים ואספה את הגופות. רק מעטים שרדו".
אחר כך נטל סמואל האס, בן 25, את המיקרופון ואמר: "הסבים שלי היו נאצים. אחד מהם הפיץ חומר תעמולה מודפס, ושלושת האחרים הסתובבו בכל רחבי אירופה כחלק מתפקידם בצבא הוורמאכט. הם רצחו, שדדו ובזזו. כצאצא לאנשים האלו, אני רוצה לעמוד על אדמת ישראל ולהגיד בקול שאסור לתת לדבר כזה לקרות שוב. אני רוצה לחשוף את סיפורה של משפחתי ולתמוך בישראל ובמלחמה נגד האנטישמיות".
כפי שניתן להבין מדבריו של האס, בליבו של האירוע ניצבו סולידריות והסכמה, שבזכות מפגשים כאלה ניתן להבטיח שאירועים נוראים כמו השואה לא יחזרו על עצמם, לעולם. "אנה והחברים שלה מושיטים לנו עכשיו יד", מתארת צ'ייקה בחיוכה הגדול. "אלה בחורים ובחורות טובים מאוד. זה עושה לי טוב בלב שהם חמודים וחמודות מאוד, ויודעים שזה לא היה בסדר. אני לא כועסת עליהם, מה פתאום. אני מקווה שעכשיו הם לא יהיו כמו הסבא והסבתא שלהם".
ארגון "מצעד החיים" נוסד לפני תשע שנים במטרה להנציח את זכר השואה ולהילחם באנטישמיות. הוא מעודד צעירים גרמנים לחקור את העבר של משפחותיהם, לשבור את מחסום השתיקה ולחשוף את המעשים שעשו הסבים שלהם בשואה. "במשך שנים לא דיברו בגרמניה על מה שקרה, רק מטרים ספורים ממרכזי הערים הגרמניות", מסביר היינץ רויס, המנהל הבינלאומי של הארגון. "לא רק שלא היה דיון ציבורי, גם לא היו שיחות משפחתיות על העבר. אנשים לא סיפרו מה הם עשו במלחמה. אנחנו התחלנו לחקור את עברנו המשפחתי, התחלנו לשאול שאלות. רבים מאיתנו גילו שסביהם היו פושעים נאצים. הזדעזענו".
לא רק בגרמניה, גם בישראל הייתה תרבות של השתקה במשך שנים רבות בכל הנוגע לשואה. לכן העיקרון המרכזי של הארגון הוא הדיבור. עצם הדיבור על הנושא — לאחר שנים של השתקה משני הצדדים — הוא שמקרב, ומשחרר מתחים ושנאות ישנות. הוא שנועד להבטיח שהעבר לא יחזור על עצמו.
במסגרת זו נפגשים הצעירים הגרמנים עם ניצולי שואה ברחבי העולם, מספרים על העבר הנאצי של משפחותיהם ומבקשים מהם סליחה, תוך הבטחה שיעשו כמיטב יכולתם כדי שפשעי השואה לא ישובו. במפגש שנערך בנתניה, הצעירים אף הציגו לניצולי השואה ריקוד חסידי ושרו את "התקווה" בגרסה מודרנית, כולל קטע ראפ בגרמנית, מה שזיכה אותם במחיאות כפיים סוערות. אחר כך חלפו הצעירים בין ניצולי השואה וחילקו להם פרחים.
"'מצעד החיים' עומד על כך שלא נשתוק שוב", אומר רויס. "נדבר בפומבי על מה שעשו אבותינו. המטרה היא לחבר בין צאצאים של הפושעים הנאצים לבין ניצולי השואה וקורבנות השואה. הפגישה ביניהם היא חלק מהמסר שלנו — לזכור מה שהיה לא רק באמצעות מספרים ונתונים, אלא באמצעות סיפורים אישיים".
לא בושה, אחריות
במסגרת הארגון, משתתפים הגרמנים הצעירים במצעדים שעורך הארגון בערים מרכזיות ברחבי העולם, לצד אזרחים מקומיים וניצולי שואה, תחת הכותרת "לעולם לא עוד". עד כה ערך הארגון כ־350 מצעדים כאלו ב־14 מדינות שונות. ב־2018, לרגל 70 שנים לעצמאות ישראל, מתכנן הארגון לערוך את הצעדה הגדולה ביותר שלו בירושלים. ביום חמישי, באירוע שהתקיים בירושלים, גם העניקו פרס מפעל חיים לחוקר השואה, ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף.
קל מאוד להחליף את כותרת הארגון מ־March of Life ל־Walk of Shame. אלא שאנה ריינר וחבריה הצעירים מוכנים להישבע שזאת לא הבושה שגורמת להם ללמוד את מילות "התקווה" ולהופיע מול מאה קשישים בנתניה. "זאת האחריות", היא מסבירה. "אני צאצאית של פושעים נאצים, ויש לי אחריות לדבר על הנושא הזה ולדאוג שזה לא יקרה שוב. לפני שידעתי את כל המידע הזה על משפחתי, השואה לא עניינה אותי. היום אני שוברת שתיקה. חשוב לדבר על זה ולא לשכוח".
מעבר לחשיפת העבר, לצעדות התמיכה ולמפגשים האישיים, אחד העקרונות הבסיסיים של הארגון הוא תמיכה בלתי מסויגת, יש שיאמרו פנאטית, במדינת ישראל. כך, למשל, בסיום כל עדות של צעיר גרמני, הוא נשבע אמונים לעמוד לצד ישראל ולהיאבק בכל ביקורת שתופנה כלפיה.
אחד ההסברים לכך היא העובדה שהארגון פועל מתוך כנסיות ברחבי גרמניה, ופונה בעיקר לצעירים נוצרים אדוקים, תוך שהוא נשען עמוקות על כתבי הקודש. "אני מאמינה בתנ"ך, אני נוצרית. והתנ"ך אומר שאלוהים נתן את האדמה הזאת ליהודים", מדקלמת ריינר. "אז אני חושבת שיש להם את הזכות להילחם עליה. מעבר לדיבור על העבר של משפחתי, חלק חשוב מבחינתי זה לעמוד מאחורי ישראל".
"במהלך המלחמה, הכנסייה, שידעה מה קורה, שתקה", מצטרף רויס. "דווקא אותם אנשים שמאמינים באלוהי ישראל עשו בדיוק ההפך ממה שאומרים הכתבים הקדושים. לכן חשוב לנו כנוצרים לדבר ולזעוק את הזעקה נגד האנטישמיות ונגד השנאה לישראל. הדרך הכי טובה להבין מה זאת אנטישמיות זה להביט לה בפנים, וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו מבינים מה המשמעות של אנטישמיות ולאן היא יכולה להוביל, כי אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של המשפחה שלנו ורואים מה עשו אבותינו. לכן להגיע לכאן זה דבר רב־עוצמה שמעביר מסר בצורה מצוינת".
מה בדרך כלל קורה במפגשים עם הניצולים?
"אי־אפשר לשלוט בזה ולעולם אתה לא יכול לדעת. היו מעט מקרים של אנשים שנעמדו וצעקו שהם לא מוכנים לשמוע אותנו מדברים, אבל ברוב המקרים קיבלנו חיבוק חם. לא ציפינו לזה, אבל זה מה שקורה בדרך כלל. הם מחבקים, מנשקים ואומרים לנו, 'אתם הנכדים שלנו'. יש כאלה שמתקשים לשמוע את השפה הגרמנית. עבור חלקם, הפעם האחרונה שבה הם שמעו גרמנית הייתה כשקצין אס־אס צרח עליהם, או כשחיילים כלאו אותם בגטו. זה מעלה אצלם לעיתים קרובות זיכרונות לא נעימים, ואנחנו מנסים לכבד את זה ולא לדבר בגרמנית".
אתם מדברים על רצח עם ועל "לעולם לא עוד". האם מה שקורה כעת בחאלב, לא רחוק מכאן, נוגע לכם?
"כמובן שזה נוגע לנו. אם אתה עושה 'מצעד חיים', זה סימן נגד כל רצח עם, לא רק השואה, ואני חושב שזה רלוונטי מאוד גם למה שקורה בחאלב ובמקומות אחרים בעולם. אלו דברים נוראים שלא צריכים לקרות שוב, וזה בדיוק המסר שלנו". •
