בין אם זה מפלגת העבודה, המחנ”צ, או כל חיבור אחר, עמיר פרץ צריך לעמוד בראשו. הוא האיש המתאים ביותר, המנוסה ביותר, ומשלב היבטים אישיים ורעיוניים שהופכים אותו לבחירה הנכונה. אין כאן פסילה של מתמודדים אחרים. לא מבפנים, לא כוכבי חוץ, לא רמטכ”לים לשעבר, ואפילו לא יבוא אישי־פוליטי מחו”ל של מועמד אידיאלי שהודפס במדפסת תלת־ממד במכון סקרים. כולם נהדרים, רק שהם כנראה לא יכולים לנצח בחירות.
בפועל, לכמחצית מהישראלים אין ייצוג אמיתי בכנסת ושותפות בשלטון במדינה שלדעתם אינה מחולקת לימין־שמאל ארכאי וחסר משמעות (מעבר לשיח המתלהם בתקשורת וברשתות החברתיות).
המציאות הפוליטית כיום מורכבת מכמה רכיבים ומגמות: ראשית, ישראל מצויה במשבר מנהיגות עמוק, כאשר ההנהגה הפוליטית אינה מסוגלת, או אינה רוצה, לשרטט מתווה דרך למדינה לעשרים השנים הבאות. זו ממשלה ללא סדר יום, שהחלטותיה נסובות סביב המשבר של הבוקר שרק נדחה משלשום. נוצרה מסה קריטית הנחוצה להחלפת הממשלה והעומד בראשה, אבל אין בנמצא את המסה הקריטית הפוליטית החלופית.
שנית, ישראל שסועה ומבותרת לארבעה־חמישה מגזרים: חילונים־ליברלים (מרכז/שמאל מתון או ימין מתון), חרדים, ערביי ישראל, מתנחלים, ופריפריה גיאוגרפית שהיא למרבה הצער גם פריפריה כלכלית וחברתית. כל מגזר או שבט כזה נחלק לשלוש־ארבע קבוצות־משנה מובחנות. בין הקבוצות הללו יש נתק מתמשך שמאיים על הלכידות ומחליש את הדמוקרטיה הישראלית. זה מצב נוח לממשלה. המגזרים האלה מתקשים לנהל דיון לאומי רציני, להתאחד סביב חזון חיובי (מי שרוצה - שיקרא לזה “נרטיב”), שיח דמוקרטי וכללי משחק.
שלישית, הגוש המכונה “מרכז־שמאל” איבד את אמונו ביכולתו לנצח, מתנחם בקינות וביללות שבר מסוג “נתניהו הורס את המדינה” ו”הימין הוא רוב”, אבל לא מעמיד חלופה שתבחן בביקורתיות מהותית את המסקנות הללו. החלופה הזו לא יכולה להצטמצם ל”צריך להחליף את נתניהו”, אלא חייבת להציע סדר יום מעשי ומתווה לעתיד המדינה. את זה עושים ביצירת ובניית קואליציות סביב תפיסות חברתיות, כלכליות ומדיניות. לא מפילים את נתניהו על מחיר המילקי או סייעת שלישית בגני ילדים ושותקים כשהוא מממן הקמת שלוש עמונות חדשות במקום זו שפינה בהוראת בג”ץ.
כאן נכנס עמיר פרץ לתמונה. שדרות, הסתדרות, שר ביטחון, כיפת ברזל. את הביוגרפיה אתם מכירים. תוסיפו לזה התבוננות ערכית על ישראל. פרץ מציע שיח חדש. לא עדתי אלא מעמדי. לא במובן המרקסיסטי אלא במובן הסולידריות החברתית כלפי ועם אלה שנותרו מאחור. הוא אומר: אפשר לחזור לעידן של דאגה לחלש, חמלה לנזקק והזדמנות שווה אמיתית לכולם. אופק מדיני שאינו “עוד תהליך” אלא התבוננות מפוכחת באיומים ובסיכויים במקום בטלה ממעש שמביאה לבכי מריר על “הבידוד בעולם” ביום שני וזחיחות “תראו אילו הישגים יש לי בעולם” ביום חמישי.
חשוב מכל - פרץ מביא עימו יכולת מוכחת לשנות את המבנים הקשיחים של הגושים הפוליטיים. הוא עשה את זה כבר.
הנה כמה דוגמאות מבחירות 2006 שבהן עמד בראש מפלגת העבודה. באר־שבע: העבודה/אמת 12,773, הליכוד/מחל (בראשות נתניהו) 7,334; דימונה: 2,290 לעומת 1,335, קריית־מלאכי: 1,206 לעומת 824, קריית־שמונה 1,662 לעומת 1,143, שלומי 585 לעומת 274.
הבחירות אולי לא מחר, אבל מי שרוצה לייצר קואליציה שתחבר בין אופקים לאפקה ולאפיקים, שיחשוב טוב־טוב על עמיר פרץ. √
