"תשמע, כל מוות הוא קשה. אבל לראות הורים, עם הילד הקטן? והוא שוכב שם לידם, במיטה, יפה כמו מלאך. כאילו הוא רק ישן, ועוד רגע הוא יקום. אבל הוא לא יקום לעולם. וזה פשוט גומר אותך. אז יש ימים שאני חוזרת ומתקשרת ומדברת ובוכה. או שאני פשוט הולכת לים לבד, ומתבוננת, הרבה ימים כאלה. ויש מצבים שפשוט לא בא לך לעשות כלום. זהו. אין כוחות פיזיים ונפשיים".
לוגסי מעוררת ההשראה היא אחות מתאמת השתלות וגיבורת העונה השנייה של 'איכילוב', של רותי שץ ועדי ברש, שמשודרת בימי חמישי ברשת, ערוץ 2. סדרה דוקומנטרית מצוינת, המתעדת את עבודתם היומיומית של שלושה רופאים ושתי אחיות במרכז הרפואי. בגובה העיניים, יום אחר יום ושעה אחר שעה, בלי טיפת דרמה מיותרת. כי התפקיד שלה מלא עד שכמעט אי־אפשר יותר להכיל: בתפר בין החיים למוות, קביעת מוות מוחי של אדם אחד - ותרומת איברים מצילת חיים של אדם שני. "התלבטתי ארוכות אם להשתתף בסדרה, כי אני אדם מאוד פרטי", היא מודה, "אבל חשיבות העניין שיכנעה אותי. החלטתי להיחשף כדי שעוד אנשים יבינו שאין פה עבודה בעיניים או אינטרסים. לצערנו, אין לאיש בעולם איך לעזור לאדם במוות מוחי. והדבר היחיד שאפשר הוא להציל אדם אחר".
היום שלה, או הלילה, מתחיל בקריאה טלפונית. כזו שאגב גם דחתה את הפגישה בינינו. "היא הייתה אישה צעירה, שנפגעה בתאונת דרכים", היא אומרת. "קביעת המוות המוחי אורכת יומיים־שלושה. במהלכם, המשפחה מתחילה להבין את גודל האסון. ואנשים בהתחלה לא קולטים. אומרים, 'אוקיי, הוא נפגע'. 'בסדר, יש פגיעה מוחית חמורה, מה הלאה'. 'בואו נראה מה אפשר לעשות'. ומבקשים עוד חוות דעת".
ומה שנורא במיוחד: אהוב ליבם שוכב על המיטה. והנה, הוא כאילו עדיין חי!
"זה נכון. הם נוגעים בו והוא חם, ויש לחץ דם, ויש את הביפ של המוניטור. אבל אני לא נוטעת תקוות שווא. אני אומרת להם תמיד: המצב מאוד קשה, סביר להניח שזה מוות מוחי. העניין הוא פורמלי. נדע על פי הבדיקות והוועדה".
ובאיזה אחוז מהמצבים האלה זה אכן מוות?
"מאה אחוז. כשאני מגיעה למעמד הזה, זה אומר שגזע המוח לא מתפקד, ותפקידנו הוא לוודא את זה, על ידי בדיקות, וועדה, ולשים את החותמת הסופית. וזה מאה אחוז. אני לא נמצאת ברגעים של 'אולי'"
הראיון המלא עם מיכל לוגסי יחכה לכם ביום שישי במוסף "7 לילות" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
