yed300250
הכי מטוקבקות
    איור מתוך 'זהבה ושלושת הדובים'
    7 לילות • 27.12.2016
    הו אמסטרדם
    אביבית משמרי מצליחה לרענן את הנוסחה המוכרת של נבירה בפצעי עבר משפחתיים
    יוני ליבנה

    הפינה של טריסטאן // אביבית משמרי, כתר, 246 עמודים

     

    ועכשיו היא באה הנה כאילו היא הפיה הטובה שמחלקת מתנות". הרטינה הזאת, שמתייחסת לגיבורת הרומן, אמנם מוצדקת, אבל אולי עדיף לדבר על מעשיית ילדים אחרת. נדמה שאביבית משמרי מבקשת לדמות את איריס, הדמות המרכזית בספרה, לגיבורת 'זהבה ושלושת הדובים'.

     

    קראו את הפרק הראשון מתוך הספר 

     

    חומר חזק יותר מדלק סילוני מטיס אותה מחולון לאמסטרדם: הרצון לדחוף אצבעות לדייסה, להשתחל למיטות של שלושת הדובים, לסיפור האבל של משפחה אחרת; הרצון להפוך לגיבורה של מעשייה מוזהבת - בניגוד לחיים האפורים שעוברים עליה בחולון, בעיר שבה גדלה ואליה חזרה כאישה בוגרת, מובסת.

     

    כמו פזמון השיר שמיקיאגי שר על אמסטרדם, כהמוני תיירים ומהגרים שהגיעו אליה בשנות ה־90, רגע לפני שהיורו נכנס, ההגירה הוגבלה והנשף הגיע לקיצו - גם איריס חיפשה שם הזדמנות להרפתקה, להרחבת אופקים, לזהות חדשה. חלקו הראשון של הרומן, שמתרחש בתחילת העשור הנוכחי, מוקדש להשוואה כפולה בין שם לכאן, בין אז ועכשיו. הגיבורה נזכרת בדמותה הצעירה מסתובבת בלי השגחה בדירה המהממת של איבון, הציירת ששכרה אותה אז כשמרטפית. זוללת פרוסת לחם מהמזווה, לועסת ומעיינת בספרי אמנות, משווה בין הגודש התרבותי שנגלה לעיניה ל"נוף הביתי הצחיח" של בית ילדותה בחולון, הגדוש דווקא בכיסאות פלסטיק, שבהם יושבים וקוראים בעיתון, בתהילים.

     

    15 שנה אחרי הסיבוב הראשון, מחליטה איריס להידחף שוב לחייה של המשפחה ההולנדית. היא טסה אליהם מישראל עם רישום ישן שציירה האמא המתה - אמנית שנפטרה בגיל צעיר - כאילו מונח בידה שריד קדוש, הרסיס החסר בסיפור המשפחתי השבור.

     

    ברומן השני שלה, משמרי מתמקדת בדרמה פסיכולוגית שבמרכזה אובדן, שחזור הזיכרון והתמודדות מחודשת עם האסון המשפחתי. בעיניי, בדרך כלל, זאת הצעה לא מפתה לבילוי ספרותי. אבל 'הפינה של טריסטאן' מבטא מודעות מלאה לכוחו של סיפור כזה, לפנטזיה ולבנאליה שמקופלות בו. משמרי מצליחה לצקת ייחוד וחידוש לשבלונה הספרותית, בעיקר באמצעות החילופים בין חולון ואמסטרדם, בין סיפורה הפרטי של הגיבורה לסיפור המשפחתי שאליו היא מבקשת להשתחל, לתפוס כביכול את מקום האישה המתה, הנעדרת, איבון. זהו הרצון להחליף ביוגרפיה אחת באחרת, זהות כפויה בחדשה, מציאות חיים פרוזאית (עבודה בחנות בגדים, יומיום שוחק כאם חד־הורית) במלודרמה הולנדית קרירה.

     

    משמרי משתמשת באופן דו־משמעי באיריס כגיבורת הסיפור, כצינור המרכזי שדרכו נמסרים לקורא זיכרונות העבר וככלי לשיפוט מחודש של הדמויות בהווה (לצד סטיות מזרם התודעה שלה למעקב אחרי בתה ובנה של הציירת המתה). "מי התרשל ולא סיפר לו", חושבת לעצמה השמרטפית לשעבר, שמחליטה להיפגש עם הילד שטיפלה בו, טריסטאן, שהפך בינתיים לסטודנט צעיר, עם חיים משל עצמו, "איך גידלו אותו בלי לדבר איתו על אמו הנהדרת? בלי להזכיר לו כמה היה אהוב, איך גדל בבית המטופח (...) השתתף בפתיחות של תערוכות, ליווה את אמו כתינוק לשיעורי הרישום שלימדה?"

     

    משמרי מציעה לקורא את העונג הכרוך במלאכת פענוח פסיכולוגי. דמותה של איריס מאפשרת לו לחפור מהמרתף המשפחתי את סודות המשפחה ההולנדית, ובאותה שעה, מאחורי גבה של הפסיכולוגית מטעם עצמה, הוא מוזמן לפענח את הגיבורה, את נקודות העיוורון והיומרה שלה. הספר מדגיש את הנטייה הטבעית של איריס להגזים, לייפות, להמציא לעצמה סיפור חיים מסעיר מהעובדות היבשות. בשולי הדברים, משמרי מצביעה על היבט מעמדי ואתני ברגש הנחיתות שמושך את איריס לחיי איבון ומשפחתה, שגורם לה לתפוס את עצמה כדמות ראשית, ולא כניצבת, כבייביסיטר בתשלום; ברצון להדביק לעצמה זהות אמנותית, מערבית.

     

    המהלך הספרותי הזה מבוצע היטב, רוב הזמן. למשמרי יש לא מעט דברים מעניינים לומר לגבי אותה צלחת פורצלן, אותו סיפור משפחתי־פסיכולוגי על התרסקות, הדבקה, ניגוב ותנומה במדף. אבל גם היא מאמצת לפעמים את האלמנטים המכבידים שאופייניים לסיפורים כאלה. בראש ובראשונה, הנטייה לנפנף בסודות כמו־גורליים שיילכו ויתגלו לקורא ("אמנם לא הכל היה לגמרי באשמתה", חושבת לעצמה איריס, "לא הכל ולא לגמרי"). מבצבצת כאן אמנם ביקורת ברורה כלפי השקפת עולמה של איריס - המתבטאת, למשל, בחיבתה לקלפי טארוט - ובכל זאת, הרבה לפני שהסיפור חושף את הקלפים (חטאיה הקדומים, סודות המשפחה ההולנדית), מרגישים לאן הרוח נושבת.

     

    הספר עובד היטב כשהוא ממזג בין המבט הפיוטי, המאבחן, של הגיבורה, ובין גישה וסגנון מנוגדים: ניסוח נונשלנטי, עוקצני וענייני יותר של ההתרחשות. כך, למשל, בסצנת השיא של הרומן, כל המעורבים יושבים לסעוד במסעדה גרועה ליד שדה התעופה, מול ברווז צלוי, סיני, סמלי. משמרי לא שוכחת לציין שהגיבורה הנרגשת שלה מחשבת במרירות את התשלום שבדרך ביחס למטבעות הזרים שברשותה.

     

    בסופו של דבר, 'הפינה של טריסטאן' משקף התבוננות אמינה וכתובה היטב בז'אנר של מלודרמה משפחתית; מציע גישה מעניינת לנוסחה המנג'סת של התמודדות עם אובדן, בעזרת זירת התרחשות לא שגרתית מבחינת קוראי עברית. מצד שני, גם הרומן הקצר הזה סובל לפעמים מהנושא שהוא עצמו תוקף: הדחף הפסיכולוגי לברוא זיכרון בדוי בעזרת הנבירה בפצעי העבר.

     


    פרסום ראשון: 27.12.16 , 19:33
    yed660100