בימים ההם, בזמן הזה
מסע טרום חנוכה בגולן, ותמונה אחת, ששווה הרבה יותר מאלף מילים באו"ם
בסוף השבוע שעבר, רגע לפני חנוכה, הופעתי בבית גבריאל ונשארתי לעשות את השבת ברמת הגולן. כשעברתי על הדואר בבית אמי, גיליתי שבקרוב יחגוג היישוב שבו גדלתי 50 שנה, ונזכרתי שבטקס ה־20 עוד עליתי על הבמה עם מקהלת ילדים וזייפתי בפראות איזה סולו שקיבלתי. לקראת אותו טקס פנו למוישיק כדי שיישא דברים. הוא היה איש טוב ומשעשע, ממקימי היישוב, ממנהיגי הקהילה, ולבקש ממנו לדבר היה טבעי. מוישיק לא השתוקק לעניין, אבל נאלץ להסכים. לא היה נעים לו לסרב. בשנת ה־30 פנו אליו שוב. גם הפעם ביקשו שידבר. "נו מה", הוא אמר לפונים, "עכשיו תפנו אליי כל עשר שנים?"
מי שאוהב לנתח הומור, ראו שיעמיק בסיפור הזה. יש בו ניצול הזדמנות קומית נדירה. הפאר של הבדיחה הזו קשור בכך שהיו צריכות לחלוף עשר שנים כדי שהיא תתקיים. בדיחות הן לפעמים בלתי נשכחות בשל הנסיבות שאיפשרו אותן. מסיבה זו, ביקשתי בכל ההפקות שהשתתפתי בהן עד היום בקשה שמעולם לא נענתה, שיביאו פיל. מה ששמעתם. רציתי שההפקה תשיג פיל אמיתי מהספארי. הרעיון היה כזה: אני מראיין אדם כלשהו. המצלמה רואה את שנינו. אני שואל אותו מתי נדבר על הפיל שבחדר. הוא שואל, נניח, אם כוונתי לעובדה שהוא נהג לגנוב כסף מזקנות. אני אומר שלא, שכלל לא ידעתי על כך. שאני מתכוון לפיל שבחדר. הוא מנסה שוב: כוונתך לכך שבעבר רימיתי בקורות החיים שלי? גם על זה לא ידעתי, אני אומר לו. אז למה אתה מתכוון, הוא שואל בכעס, ואני אומר: לפיל, לפיל שבחדר. בנקודה הזו המצלמה נפתחת ורואים פיל ענקי מאחורי המרואיין שלי. אה זה, הוא ישיב, זה סתם, פיל של גיסתי. היא בחו"ל. ביקשה שאשמור עליו.
מה שמצחיק אותי בבדיחה הזו, ששום הפקה כמובן עדיין לא אישרה לי אותה, מה שהופך אותה לגאונית בעיניי, זו העובדה שמביאים פיל בשביל פאנץ'. מבינים? ההשקעה המופרכת, זה מה שהופך את הערך הקומי שלה לגבוה כל כך.
בואו נתקדם. אנחנו כאמור בגולן. ביום שישי קמנו בבוקר ונסענו לראות את המפלים זורמים. אפרת טענה שאם אנחנו בגולן לא יכול להיות שנישאר בבית, ואני תהיתי: למה לא בעצם? האם עובדת היותי בחבל ארץ אחר אומרת שעליי לסבול? אני אוהב להיות בבית כשאני בגוש עציון, מדוע שאהבתי זו תשתנה כשאני בגולן? אבל נסענו. נסענו לראות את מפל עיט על ציר המפלים. כשהגענו התברר לנו דבר מדהים: לא מפל ולא עיט. לא ירד מספיק גשם השנה, לכן המפל נראה פחות כמו מפל ויותר כמו זרם משקית שוקו של ילד בן 11. עוד התברר שקר בחוץ ושאין בעמדת התצפית על המפל וויי־פיי. אז נסענו לבית קפה.
בבית הקפה הנעים "יעלי" אשר בכפר האמנים אניעם, פגשתי מישהו שלמד איתי בישיבת ההסדר. דיברנו קצת ובשלב מסוים הוא אמר לבן הקטן שלי: אני הייתי פעם עם אבא שלך. הבן שלי הפנים את המסר קצת בהגזמה ואמר לי: האיש הזה היה פעם אבא שלי. אפרופו הפיל והבדיחה של מוישיק, גם האירוע הזה נושא עימו ערך קומי גבוה. הסיבה: בתולדות העולם לא היה פער כה גדול בין מה שבאמת נאמר לילד, למה שהוא הבין. ממשפט תמים לגמרי על כך שמישהו היה איתי באיזו מסגרת, הבן שלי הבין שמישהו היה פעם אבא שלו. חשבו כמה השלכות יש לדברים כפי שהוא הבין אותם!
ובכל זמן שהותנו בצפון, כשאנשים דיברו על אקטואליה והתווכחו על מה שעשוי לקרות באו"ם, העדפתי לחשוב על קומדיה. תהיתי למשל למה בעצם זה בסדר שיכתבו "ח"כ גטאס", אבל יהגו את שמו "ח"כ רטאס"?
מיד אסביר את זעמי, אבל תראו, אני מבין שאני אמור להתעניין הרבה יותר במה שקורה באו"ם, אבל הואיל ואין כמעט ימנים שמסוגלים להודות שהיה אפשר להתנהל אחרת עם עמונה וההסדרה כדי למנוע את האמבוש של אובמה; והואיל ואין כמעט שמאלנים שמסוגלים להודות שאובמה פשוט עוין אותנו והאו"ם הלך לנו על הראש עוד לפני שהוקמה פה ההתנחלות הראשונה, מה הטעם בדיון הזה? כלומר, מה הטעם בשיח ציבורי, אם למעט איים בודדים של מקוריות (בן־דרור ימיני הוא אחד כזה), אתה כמעט תמיד יודע מה יגיד הבן אדם שמולך בכל נושא שהוא?
מסיבה זו העדפתי לעסוק בדבר האמיתי: שמו של ח"כ רטאס. כי באמת, בשם איזה היגיון האיש הזה מסתובב עם שם משפחה שהגייתו לא קשורה לדרך כתיבתו? מה תפקידן של האותיות, אם לא לרמוז לנו כיצד לקרוא אותן? ואם גטאס זה רטאס, למה ביילין איננו פואד וביטן לא נקרא שריר? אם קוראים לו רטאס, תכתבו רטאס, ואם גטאס תכתבו גטאס, מה עובר עליכם?
בדרך חזרה מהגולן נזכרתי בה, בתמונה. נר שביעי היום, וכמו בכל חנוכה, גם השנה זו התמונה שתישאר איתי. אני מביא אותה כאן לאחר שבאמצעות הפייסבוק הפכתי אותה לוויראלית, כי אני מבקש לוודא שכולם ראו את הדבר הנפלא הזה. החנוכייה הזו, ובכן, יש בה את הסיפור היהודי כולו. היא צולמה בתחילת שנות ה־30 בעיר קיל בגרמניה, קצת לפני עליית המשטר הנאצי לשלטון. האנטישמיות כבר הורגשה אז בכל פינה. ההרגשה הייתה שמשהו רע מאוד עלול להתרחש. החנוכייה צולמה בביתו של יהודי, הרב ברוך פוזנר שמו, שגר מול בית המפלגה הנאצית. כשהגיע חג החנוכה, הרב פוזנר הניח את החנוכייה מול החלון, כי הרי כך אנו מצווים: לפרסם את הנס. כעת הביטו בה. תסתכלו על החנוכייה עומדת אצל החלון, כמעט מתריסה מול דגל המפלגה הנאצית. רחל, אשתו של הרב, היא זו שצילמה את התמונה, והיא גם כתבה מאחוריה: "דגלם מבקש את מות יהודה, אבל יהודה תשרוד והאור שלנו יגבר על דגלם". כמה אמונה הייתה באישה היהודייה הזו, כבר אז ב־1932. ועם כל הכבוד לאו"ם ולאובמה, אם הייתם מספרים אז לרב פוזנר ולאשתו שבארץ ישראל תהיה מדינה בטוחה וחזקה לעם היהודי, מדינה משגשגת, הם היו חושבים שאתם חומדים להם לצון. אבל זה קרה. ובחנוכייה הזו, שנמצאת במהלך ימות השנה ביד ושם, מדליקים בחג נרות בכל רחבי הארץ. ויהודה לעולם תשכון.
שתהיה שנה אזרחית טובה, חג חנוכה שמח ושבת שלום.
