ג'וי ריגר כבר רגילה שאנשים נוהגים להסתבך עם השם שלה. "יש שיבושים איומים", היא מחייכת כאילו נזכרה בבדיחה טובה. "קראו לי פעם ג'וינט ניגר. הייתה איתי בצבא מישהי שקראה לי בכל השירות גיוי. הפרסומת למעדן שוקולד ג'וי בכלל הרסה לי את החיים".

טוב, שם מחייב.

"אני אוהבת את השם שלי, אבל הציקו לי עם זה הרבה. ג'וי זה אושר באנגלית, כך שהיו לי מורות שהיו זורקות לי לפעמים 'למה את לא שמחה?', הייתי עונה 'למה את לא מלמדת?'. אמא שלי שמעה את השם הזה באיזו חתונה והחליטה שלבת הראשונה שלה היא תקרא ג'וי".

זה עלול להישמע נדוש, אבל ג'וי ריגר הוא שם שכדאי להתחיל לשנן טוב־טוב. בת 22, הרצליינית במקור, תל־אביבית בהווה וכנראה האדם היחיד בעולם ש־2016 הייתה השנה שלו; תפקיד ראשי בתיאטרון הקאמרי ב"עמודי החברה" לצד איתי טיראן, תפקיד ראשי בסדרת הנוער של יס "או בוי" (כנערה המתחפשת לנער) ותפקיד בסרט החדש של אבי נשר, "החטאים", שהפך ללהיט מסחרר. הסרט מגולל את סיפורן האמיתי של שתי אחיות המנסות לפענח סוד משפחתי אפל, וריגר נותנת שם את אחת ההופעות המרשימות והמרגשות השנה בקולנוע הישראלי.

היא לא כוכבת נולדת. אם כבר, נולדה להיות כוכבת. ילדה שחקנית־זמרת שסחבה שנים את אמא ואבא לאודישנים ולא הייתה מוכנה לקבל מאף מלהק "לא" כתשובה. "אני זוכרת שהייתה פרסומת בטלוויזיה, שנמסר בה שנפתחים אודישנים לספר הג'ונגל, והקריין שאל 'מי רוצה להיות מוגלי ובאנה'. אני רציתי להיות מוגלי. כתבתי מכתב, צירפתי תמונה שלי והכנסתי את זה למעטפה בין כל ערימת המכתבים שאמא שלי הלכה לשלוח. היא לא ידעה מזה. כמה ימים אחר כך התקשרו אליה, ואמרו לה: הבת שלך שלחה לנו מכתב והיא מבקשת להיות מוגלי. אנחנו לא יכולים לאפשר לה להיות מוגלי, אבל נשמח אם היא תבוא לאודישן של באנה. נורא התבאסתי מזה. למה כל כך קשה לקבל שבחורה רוצה להיות מוגלי?! בסוף השתכנעתי ואפילו התקבלתי לתפקיד באנה. אבל קינאתי בתהילה של מוגלי, בחופש להיות בתחתונים האדומים שלו".

יש לך סצנת עירום ב"החטאים". מביך או על הכיפאק?

"אני זוכרת שכשצילמנו בפולין, אמרתי למלבישות 'היום יש לי סצנת עירום'. אז הן אמרו לי 'אז מה? כולם עושים את זה'. הכי עוד יום במשרד מבחינתם. הסברתי להן שבארץ מתאמי ההפקה והתיאטרון רואים סצנת סקס, וישר מדמיינים את ההורים הנבוכים של הבחור או הבחורה צופים בסצנה הזאת באולם. ההורים שלי אולי יהיו נבוכים מזה, אבל בסופו של דבר אלה החיים שלי.

"אנשים נלחצים מסצנות סקס כי הם לא פתוחים מינית. אני יודעת שזה יישמע רע, אבל אין לי בעיה להתפשט. זה לא מפחיד אותי. ב'ג'וני ואבירי הגליל' הייתה לי סצנת ריקוד עם יוסף סוויד וזה נורא הלחיץ אותי, כי אני רקדנית ממש גרועה, אז ביקשתי שיעורי ריקוד. ב'חטאים' הייתי צריכה להתפשט וזה לא היה לי קשה. הייתי נורא שלמה עם זה. כשאני מתפשטת מול מצלמה, אני באיזשהו דיאלוג עם המצלמה. זה נכון שזה לא נוח לעשות את זה מול אנשי צוות, אבל אני לא נבוכה מזה. יש דברים הרבה יותר גרועים שמסתירים, מאשר עירום".

אל תקרא לי סנובית

היא מובכת בקלות מפתיעה. שלוש וחצי שניות אחרי שאני מחמיא לה על התפקיד שלה ב"החטאים", היא כבר נמצאת מתחת לשולחן, סמוקה, מנסה להסתתר בתוך הסוודר שלה. "אני מנסה להפסיק להתנצל כשאנשים באים להחמיא לי עכשיו. שנים הייתה לי נטייה להקטין את עצמי, אבל הבנתי שזה לא עוזר עם מחמאות. לא לי וגם לא לצד השני שמחמיא. זה הופך את הסיטואציה לדרמטית. הכל בסדר, אפשר לקבל את המחמאה ולהגיד תודה. יהיה לי יותר קל להתמודד עם ביקורת. לפעמים הרבה יותר קשה לשמוע 'כן', יותר קל להתמודד עם דחייה או להיות עצובים".

ובכל זאת, עצבות היא האופן האחרון בו ראוי לתאר את ריגר. בחורה מצחיקה, שובבה, עם מבט ערמומי וכישרון חיקוי מפתיע. צריך לראות אותה מחקה את נלי תגר — במימיקה מבריקה — כדי להבין עד כמה. "אני עושה את זה שנים", היא מספרת. "ככה אני קונה לעצמי חברים בעולם. אני נתפסת על דברים לא בהכרח חיצוניים, או הסטריאוטיפיים, אלא בעיקר על ניואנסים. אני חושבת שאנשים שמחים שמישהו מצליח לראות אותם. אני יכולה להיות בזוגיות שאין בה בהכרח הומור — אני באחת כזאת כרגע — אבל בגדול אני אוהבת נורא לצחוק, לכן אני אוהבת שיש לידי אנשים מצחיקים".

מה הדבר הכי קשה בלהיות איתך בזוגיות?

"אני דורשת תשומת לב ברמות. כל הזמן צריכה חיבוקים וחיזוקים: את יפה, טובה, חמודה. כמו כלב. אם אני לא שומעת שאוהבים אותי פעם ביום, אני לא מרגישה טוב. חושבת שזהו, זה נגמר. תמיד הייתי כזאת. יש משהו בזה שדווקא ההורים שלי היו מאוד חמים וטובים ואף פעם לא כעסו עליי, אז לפעמים הכל מרגיש כמו שקר. שאין סיכוי שהורים אוהבים כל הזמן. אני יודעת שזה מאוד מעייף את הצד השני, הדרישה הזאת לתשומת לב בלתי פוסקת, אבל אני מנסה לשלוט בזה. בינתיים בלי הצלחה גדולה".

מה הטעות הכי שכיחה לגבייך?

"אנשים תמיד טועים לגביי וחושבים שאני סנובית. יש לי לוק קשוח אבל אני בכלל לא סנובית. אני חושבת שזה מקשה על אנשים להתקרב אליי. או שהם לא מנסים או שהם מסתלבטים על זה שאי־אפשר לדבר איתי. זה קרה לי המון פעמים. אולי בגלל התפקידים שעשיתי, שהם בוטים וקשוחים יותר ממה שאני בחיים. אני קולטת את הריחוק בעיקר כשאני מכירה אנשים חדשים. בגלל זה אני נוטה לחייך יותר לאחרונה".

אשמה וכסף

כפי שמגלים מהר מאוד, ריגר בחורה דעתנית ונטולת פילטרים, כולל חיוך מבויש ותום של מתבגרת צעירה. התפקידים שלה, במידה רבה, הם בבואה של האישיות שלה: סוחפת, מרתקת, לא פראיירית. כמו לא מעט מהשחקנים הישראליים שידעו כבר בגיל 3 שהם רוצים לעמוד על במה, גם היא למדה במגמת התיאטרון של תיכון תלמה ילין. "הייתי שטותניקית ולא היה לי כוח לכלום. אם הייתי חוזרת היום לבית הספר הייתי פחות מלחיצה את עצמי. סבלתי מאשמה שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי".

אשמה היא רגש שחוזר הרבה בשיחה עם ריגר. בדיעבד, היא קושרת את זה לעובדה שגדלה בבית אמיד בהרצליה שבו לא היה חסר דבר. אם הייתה זוכה מחר בלוטו, היא מוכנה להישבע, הייתה תורמת הכל מיד. "אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה איומה, אבל זה נורא מפחיד אותי כשיש לי כסף. זו אחריות גדולה מדי. תמיד היה לי כל מה שרציתי. כשהייתי צעירה יותר, השתתפתי בהצגה בבית ליסין ואני זוכרת שבאיזשהו שלב הבנתי שאני עושה את זה כי אני נהנית מזה, בעוד שאר השחקנים עשו את זה כי זו הפרנסה שלהם. תמיד הרגשתי נורא אשמה שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. כשהייתי נוסעת בהסעה של ההצגה, הייתי מבקשת שיורידו אותי בפינת הרחוב כי לא רציתי שיראו את הבית שלי. אני חושבת שזה עיצב את האישיות הפליזרית שלי. זה מייצר איזשהו סוג של התנצלות תמידית בפני העולם. כאילו, זה שיש לי כסף לא אומר שקל לי יותר מכם, או לרצות לעבוד קשה כדי להשיג משהו".

את שירותה הצבאי עשתה ביחידת המודיעין 8200 כעורכת וידיאו. "התפקיד שלי היה לערוך את סרטוני דאעש. הייתי מקבלת ארבע שעות של סרטון והייתי צריכה לחתוך את כל הקטעים שכורתים בהם ראשים. זה רק חיזק אצלי את המחשבה שחייבים לעשות שלום. חייבים להתפשר. חייבים ללחוץ יד ולהגיע להסדר".

מה לגבי טיול שאחרי הצבא?

"הייתי חודש באמסטרדם. כל החברות שגדלו איתי היו בדרום אמריקה ובמזרח וטיילו, ואני הלכתי לעבוד. אני לא מתחרטת על זה. אני מרגישה שזה משהו שצריך לעשות בגלל שמאוד רוצים ולא מתוך שעמום או בריחה. אני מקנאה בחברות שלי על היכולת שלהן להתנתק מהכל, אבל אני לא עשיתי את רוב הדברים שבני גילי עשו. מגיל 7 אני עובדת. שיחקתי כל החיים שלי ואני לא מכירה משהו אחר. אם אני ארצה לטוס ולטייל אני אעשה את זה. הייתי שמחה אם היה לי קצת חופש, אבל אני די מתחרפנת אחרי כמה ימים של מנוחה".•

הסרט "החטאים" של אבי נשר מוקרן בבתי הקולנוע