חוב של כבוד

הרגע שבו נודע על אסון השייטת בלבנון היה אחד הרגעים הקשים ביותר שלי כחבר ממשלה. 12 לוחמים נהרגו, וארבעה נפצעו. גופתו של אחד ההרוגים נותרה בשטח. הייתי חבר הקבינט שאישר את הפעולה, וכששמעתי על האסון - חשתי נורא.

בשש בבוקר הגיעו המודיעים של צה"ל אל בתי המשפחות. לא היה צריך לומר הרבה לאחר שהדלתות נפתחו. זעקות השבר על הבנים נשמעו למרחוק. בבית משפחת טבי פתח האב נחשון את הדלת. לו ולבנו בכורו רז - אחיהן הבכור של מאיה ודנה - היה קשר מיוחד, והמכה היתה נוראה. לאחר ההלוויה המטלטלת ישבו בני המשפחה שבעה. באחד הימים הגיש אחד מבני המשפחה את שפופרת הטלפון לנחשון. "טלפון מהשר נאמן", הוא אמר לו. "מדבר יעקב נאמן", אמרתי לו. "אני משתתף בצערך הכבד, ומבקש שתבוא למשרדי לאחר ימי השבעה. אני רוצה לדבר איתך".

טבי אכן הגיע למשרדי, שם הפצרתי פקדתי עליו: "עם כל בעיה הכי קטנה שיש לך, בכל דבר קטן שמטריד אותך - אני מבקש שתפנה אלי". הרגשתי שיש לי חוב של כבוד לבן ולאב, ונהגתי להגיע מדי שנה לאזכרה של רז, בבית־העלמין הצבאי בראשון־לציון.

אחד ממכרַי ביקש לפני שנים לערוך אצלי את צוואתו. מילאתי את מבוקשו לשביעות רצונו המלאה, והיא שמורה אצלי במשרד. מאז הוא מגיע אלי בכל יום הולדת ומבקש לשנות אותה. התיקונים די שוליים: את הפסיק הוא מבקש להעביר להמשך המשפט, ובמקום נקודתיים לרשום מקף מפריד.

לפני כמה שנים, כשהגיע כמנהגו לתקן קוצו של יוד, ביקשתי ממנו שיסביר לי פשט: “למה אתה עושה את זה?”

“יעקב”, הוא אמר, “זו מתנה שאני נותן לעצמי ביום ההולדת שלי. העובדה שאני עדיין חי ויכול להגיע אליך ולשנות את הצוואה, עבורי - אין מתנה יותר משמחת מזו”.

אני עדיין לא שם.

מתוך הביוגרפיה "אל תירא עבדי יעקב" שכתב יעקב נאמן ויוצאת לאור בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות"