1,732 בנות דתיות עלו והתגייסו

עבור הנוער הישראלי הגיוס הוא חובה, אפילו חובה מעיקה. מבחינתן של הנערות האלו, הגיוס הוא הגשמת חלום, כפי שמסבירה נאוה חמידס, בת 17 מברונקס ניו־יורק. "שמעתי על צה"ל בבית הספר, במחנה הקיץ ובקהילה שלי. פגשתי חיילים, קראתי חדשות וצפיתי בסרטוני וידיאו על הצבא, אבל כל זה היה נראה לי מרוחק עד ביקורי הראשון בישראל. בחרתי בשירות צבאי על פני שירות לאומי בגלל החוויה הראשונה שלי בישראל", היא נזכרת. "זה היה בקיץ 2014 בימי מבצע צוק איתן. במשך שהותי בישראל באותו הקיץ, חשתי מוגנת כל הזמן, כיוון שחיילי צה"ל הגנו עליי. אז ידעתי שאני רוצה לעשות את חלקי כדי להבטיח שהאנשים החיים בארץ יהיו מוגנים".

הזיקה הזו לישראל מפתיעה אפילו יותר כשמדובר באורה (אנג'ליק) ג'ין, בת 20 מניו־יורק, שנתקלה לראשונה ביהדות כשהייתה כבר בשנות העשרה שלה. "הוריי נולדו בהאיטי ועברו לארצות־הברית כשהיו צעירים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי נערה ואמי הרגישה לא מתאימה לכנסייה. בבית הכנסת היא הרגישה שייכת, וחיפשה את קרבת היהדות. התגיירנו בבית דין אורתודוקסי כשהייתי בת 14, היום אני שומרת שבת וכשרות והולכת עם חצאית. הרעיון לעשות עלייה נולד כשהלכתי לסמינר ציוני".

ג'ין אמנם שירתה שנה בשירות לאומי, אבל זה לא מונע ממנה לתכנן את הגיוס לצה"ל. "אני רוצה לשרת בצה"ל, שירות לאומי זה לא מספיק. אני חושבת שצבא זו הדרך הטובה ביותר לתרום ולהתאקלם. זה גומל לך וזה מימוש של יעד אישי שלי. אני רוצה לשרת כמורה חיילת, ההורים לא רצו לחתום לי על שירות קרבי ולא רציתי להדאיג אותם".

הרקע והמראה שלך מקשים עלייך בארץ?

"מקשה קצת כי אנשים שואלים שאלות כדי לוודא שאני יהודייה. אנשים מסתכלים עליי בקטע של 'למה את עושה את זה?' אבל אני חושבת שהם רואים את הנחישות שלי ומשתכנעים שזאת ההוכחה החזקה ביותר לציונות שלי. אני חושבת גם להכיר כאן בחור ישראלי ולהקים משפחה. כחיילת אשמור על אורח חיים דתי, הרב שלי מאוד שמח כשהודעתי לו שאני הולכת להתגייס".

ג'ין, חמידס ומאות צעירות נוספות מדי שנה עולות ארצה בסיוע ארגון "נפש בנפש", בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו־JNF-USA, ומשרתות כחלק מתוכנית החיילים הבודדים של נפש בנפש וארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF).

"אנחנו שמים דגש על מעקב וזיהוי של מגמות חדשות בקרב העולים והתאמת השירותים שלנו בהתאם", מספר זאב גרשינסקי, סמנכ"ל נפש בנפש. "בשנים האחרונות זוהתה עלייה בקרב הבנות הדתיות המבקשות לעלות ארצה במטרה להתגייס לצבא או לשרת בשירות הלאומי. אנחנו מעריכים את הבנות האלה על החלטתן לעלות ולתרום את תרומתן למדינה ומברכים על ההזדמנות לתמוך בהן ולסייע להן במהלך שירותן ולאחר שחרורן, בכדי להיטיב את השתלבותן בחברה הישראלית".

"מאמנת חיילים שמגינים על המדינה הזאת". דינה פליזנטל

"חשבו שאני צוחקת"

"נסעתי באוטובוס, בדרך הביתה, ביום הזיכרון הראשון שלי בצבא", נזכרת דינה פליזנטל בת ה־21 מלוס־אנג'לס, קליפורניה, ששירתה כמדריכת נשק בכפיר. "ברגע שהצפירה התחילה, הנהג עצר באמצע הכביש המהיר ויצא מהאוטובוס לעמוד דקת דומייה. עמדתי באמצע הכביש ליד הנהג וליד אנשים אקראיים אחרים, והרגשתי שכולם שייכים למשפחה שלי. זה היה סוג של קשר שאני לא יכולה להסביר במילים. זה היה כל כך סוריאליסטי ללבוש את אותם המדים הירוקים שלבשו חיילים כה רבים שנפלו על הגנת הארץ שלנו. חשבתי לעצמי, 'החיילים שלי הם בדיוק כמו אותם חיילים' ולפתע זה היכה בי, שאני מאמנת חיילים שמגינים על המדינה הזאת".

למה החלטת להתגייס?

"רציתי להיות חלק מהעוצמה האדירה המגינה על ישראל, אפילו אם זה רק כבורג קטן במכונה ענקית. חשתי שאני כשירה לשרת בצה"ל ושאין לי כל סיבה אישית או דתית שלא להתגייס. צה"ל אינו אותו הצבא שהיה בשנות ה־50, קיימות אין־ספור הזדמנויות לנשים לחולל שינוי בצבא, בסביבה בטוחה ומכובדת. צה"ל מקבל בברכה את החיילים הדתיים. אני אפילו ארחיק ואומר שהם רוצים לגייס חיילים דתיים. יש לך זמנים לתפילה, האוכל כשר והם מקדמים הוקרה לאמונותיו הדתיות של כל אחד. החיים בישראל כרוכים בלחיות עם יהודים מכל הסוגים והזרמים, וגם עם לא יהודים. אני חושבת שנשים דתיות יכולות להרוויח וגם לתרום רבות לקהילה הנרחבת של ישראל באמצעות השירות בצה"ל".

לתחושה זו שותפה גם חנה דפור בת 21 מלוס־אנג'לס אשר שירתה כלוחמת בפיקוד העורף. "היחידה שלי מתמחה בלוחמה עירונית, לוחמה כימית וחילוץ והצלה. זאת אומרת, אנחנו משרתות כחיילים קרביים רגילים באיזורי עימות, ובתקופת מלחמה אנחנו עוסקות בהצלה ובהגנה על העם שלנו".

לא היו רגעים שהרגשת שהשירות לא מתאים לאורח חייך?

"לחלוטין אהבתי את השירות שלי ואני כל כך גאה בעצמי על היותי 'נערה דתייה' בכל רגע שבו הייתי במדים. אין כמו להסתובב בעיר כשאני לובשת חצאית והרובה תלוי על כתפי", היא מספרת בהתלהבות שלא הייתה מביישת צבר חי"רניק. "זו ההרגשה הכי טובה ולא הייתי מחליפה אותה בשום דבר אחר. אני רק מקווה שמספר הנערות הדתיות שבוחרות להתגייס ימשיך לגדול, כפי שצריך להיות. זו באמת חוויה פנטסטית".

אבל לא הכל עבר חלק. "ההורים והסביבה התפלאו בהתחלה", מודה דפור, "החברים שלי היו משוכנעים שאני צוחקת עליהם, אני בוודאי לא סוג הנערה שתעזוב הכל מאחור ותתגייס לצבא. בהתחלה היו הרבה תגובות שליליות. אני חושבת שנשים רבות, אפילו בנות דתיות, חולמות להיות חיילות. לעיתים קרובות נאמר לנו שהצבא זה לא המקום שלנו, ואנחנו פשוט מוותרות על החלום הזה. לעיתים קרובות אני מקבלת הודעות מנערות דתיות שמספרות לי שהן רוצות להתגייס ומבקשות את עצתי".

אז אין שום בעיה להיות דתייה בצבא?

"בכל פעם שמישהו בא אליי בטענה שצה"ל אינו מקום לבנות דתיות, אני נמנעת מלחלוק עליו. צה"ל ערך שינויים רבים בפרק זמן קצר, אבל תמיד יש מקום לשיפור. זו מצווה גדולה לשרת בצה"ל. אני רואה בזה כבוד גדול ששירתתי כחיילת דתייה. זה לגמרי אפשרי. חוץ מזה", היא מוסיפה, "כיוון שאני השתתפתי בסמינר עד ליום גיוסי, זכיתי לתמיכה דתית רחבה לאורך כל השירות שלי. בהחלט היו רגעים בהם היה לי קשה יותר להיות דתייה, אבל זכיתי למערכת תמיכה מדהימה ביותר. אני מתכננת יום אחד לפתוח סמינר משלי שיוכל להיות בית לנערות שתרצינה לשרת".

פליזנטל נחושה אף יותר ולטענתה הסביבה הצבאית כלל לא השפיעה על מידת דתיותה. "אם בכלל, זה גרם לי להרגיש מחוברת יותר ליהדות. הרגשתי שאנשים באמת כיבדו אותי כ'נערה הדתייה' בבסיס. אנשים שאלו אותי שאלות על היהדות ועבור חלקם הייתה זו הפעם הראשונה לדון בזה עם דתייה. אהבתי להיות חברה של אנשים שלא הייתי פוגשת קודם וללמוד אודות התרבות הישראלית דרך המשקפיים של החילוניים והמסורתיים. ברור שלשבת לבד בחדר חשוך ולעשות הבדלה לבדי כשכולם סביבי מקשיבים למוזיקה ומדברים בטלפון, היא לא דרך אידאלית לבלות את השבתות, אבל לדעת שאני מתפללת קבלת שבת לבושה מדים ירוקים, בבסיס מלא חיילים, שמקיימים מצווה כזו גדולה — הפך את השבתות בבסיס לשבתות הכי משמעותיות שלי".

גם אליאורה קורנבליט בת ה־20 מניוטון, ניו־יורק, משיבה לאלה שעלולים לטעון כי צה"ל אינו המקום לבנות דתיות: "מרבית הרבנים שיוצאים נגד זה שבנות ילכו לצבא מעולם לא חוו איך זה, כך שלמעשה הם לא יכולים לספק לך את התשובות הטובות ביותר. אני חושבת שבחיים תמיד עושים דברים עם אנשים שעלולים לא לחלוק איתך את אותם הערכים, אבל זה לא אמור להשפיע עלייך או על הדרך שבה את בוחרת לחיות את החיים שלך. דת היא כוח מרכזי בחיי וזה לעולם לא ישתנה בגלל הסביבה שאני נמצאת בה או האנשים שאני נמצאת איתם".

שבת מבצעית

מאיה ניימן בת ה־20 מניו־יורק דווקא מודאגת כיצד הסביבה הלא־דתית תשפיע עליה, אבל זה לא גרם לה לוותר על השירות. "בסופו של דבר, זה תלוי בי. אם אני חזקה במידה מספקת באמונותיי, הצבא לא ישבור אותי", היא אומרת. "אם אשבר חס וחלילה, הדבר היחיד שישבור אותי הוא שאני איפשרתי לדבר כלשהו לשבור אותי. דיברתי עם בנות דתיות רבות שמשרתות בצבא ודבר אחד שמישהי הדגישה בפניי בלט במיוחד; נכון, זו סביבה לא דתית, אבל מי אומר שלא תהיי בסביבה לא דתית במקום אחר? קולג' באמריקה, עבודה, בסופו של דבר את תעמדי בפני האתגר. כך שזו הבחירה שלך היכן את רוצה לעמוד בפני האתגר הזה".

"הנחישות שלי היא ההוכחה החזקה ביותר לציונות שלי". אורה ג'ין

אביגיל בלס בת ה־22 מניו־יורק, ששירתה כלוחמת ומפקדת בתותחנים, מהווה תשובה די מרגיעה לכל הפחדים האלו, דווקא בגלל שהשירות שלה כמפקדת ולוחמת איתגר את דרך החיים שלה כדתייה. "התפקיד שלי בצבא היה תפקיד מבצעי 24/7, העבודה לא פסקה בשבת. אין אפשרות לשמור את השבת ב־100 אחוז בתפקיד ששירתתי בו, אבל זה מעולם לא קרא תיגר על הדתיות שלי או גרם לי לחשוב על להפסיק להיות דתייה."

השירות בצה"ל השפיע על הדתיות שלך?

"זה חיזק אותי יותר, אבל אני מרגישה שצריך להיות מאוד חזק, זה לא בשביל כולם. לא הייתי עם חצאית, בבקו"ם זירזו אותי ואמרו 'קחי מכנסיים'. זה היה מסובך אבל אני לוחמת, ואם אני לוחמת אז מותר לבת ללכת עם מכנסיים. הייתה לי תעודת לוחם, היו מסתכלים עליי מוזר אם הייתי הולכת עם חצאית ונשק".

למאיה בורז'ק בת 18 מבוקה ראטון, פלורידה, היה הרבה יותר קל, יש לה אחות גדולה שכבר עלתה וחוץ מזה, במובנים מסוימים היא צופה שהחיים בישראל יהפכו כמה דברים לפשוטים יותר. "אני חושבת על עלייה לארץ מגיל 9. מספר החיילות הדתיות עולה, הסטיגמה נגד דתיות בצבא בירידה, אנחנו חיים בעולם ליברלי. החלום הכי גדול זה לשרת בצה"ל ולהקים משפחה, ויותר קל להכיר בחור יהודי בישראל".