לא פשוט להתמודד עם 'מסובך' של רן שריג. אין בה את היסודות המוכרים שגורמים לקהל לחבב אותה. אין בה דמויות שקל להזדהות איתן אוטומטית, או מטבעות לשון שאפשר לאמץ. הפאנצ'ים שלה לא באים בדרך כלל מהחזית הקומית, אלא מכים בבטן. 'מסובך' היא בעצם האיש הזה עם הצלקות, שתרצו אינסטינקטיבית להרחיק ממנו את הילדים במקום ציבורי כדי לא להתמודד עם האמת המורכבת של החיים - וזה מה שהופך אותה לסדרה טובה.

מעולם לא ניתן ביטוי כזה לאבות גרושים בטלוויזיה. מנקודת מבט של אב גרוש כבר כמעט 16 שנה, 'מסובך' האירה את המקומות שאף פעם לא מפרקים. זה באמת לא משנה מי נפרד ממי, אם זה קרה בשלום יחסית או במלחמות ארוכות בבתי משפט, שני הצדדים עוברים טלטלה. אלא שהילדים הולכים בדרך כלל עם האם, וזו מכה חדה נוספת לאב. פתאום אתה צריך להתמודד עם העובדה שהילד כבר לא חי בבית שלך, כבר לא ישן בחדר הסמוך ואתה לא רואה אותו כל יום, גם אם ממש תתאמץ. בדיוק, מסובך.

וכל זה עוד לפני שהגענו למצב המורכב שבו לאם יש בן זוג שלוקח פיזית ולפעמים רגשית את מקום האב, את ההתמודדות עם התבגרות הילדים והניסיון לאזן בין אבהות טובה לחיים הפרטיים שלך. שריג עשה את כל הכביסה מולנו בלי להוסיף מרכך ונגע באומץ בכל נקודה במרקם הסבוך של פוסט־גירושים, כשהוא פוסע במתכוון על הקו העדין שבין דרמה לדוקו־ריאליטי, אפרופו ההחלטה הלא מובנת מאליה להיכנס בעצמו לנעליו של הגיבור, דורון אדר.

אלא שנחטא כלפי שריג אם נסכם את 'מסובך' בפרספקטיבה של גירושים בלבד. הסדרה התמודדה גם עם הפרעות אכילה של ילדים למשל, עם המבט הבעייתי ההוא שהורים מעניקים עם כל חתיכת ג'חנון שהילד לוקח, בלי להבין שלפעמים הם מחריפים את הנזק. היה שם יותר ממבט על מלחמת המינים המבעבעת כיום וגם הביקורת על הדור השלישי של הפמיניזם שעסוק בשוויון מצד אחד ולא תמיד רוצה שוויון כשלא נוח לו (מזונות, משמורת). וגם לערוץ 10 מגיעות מילים טובות, שנתן משבצת לא ברורה מאליה לסדרה לא מיינסטרימית. וכן, גם לעמית מכטינגר. איזה קאמבק!