שישי 03 בינואר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: אלכס קולומויסקי
חדשות • 03.01.2017
יומן מסך
המאבק האבוד על הפנסיה שלו, העלבונות שסופגים ותיקי רוממה מאנשי התאגיד, הפדיחות הכי גדולות בשידור והאם הייתה התערבות פוליטית בתכנים. רגע לפני שרשות השידור נסגרת, אורי לוי מתאושש מאירוע מוחי קשה, מביט לאחור וגם אל העתיד ואוהב את מה שהוא רואה
יהודה נוריאל | צילום: אלכס קולומויסקי

עננה קטנה מלווה את אורי לוי. דווקא על האיש הצנוע ונעים ההליכות הזה, אורי לוי הנצחי מהמסך ברוממה, התיישבה עננה ירושלמית קטנה. והיא לא הולכת. מאז אותו יום בספטמבר, לפני שנתיים, שבו התמוטט בביתו בתום ארוחת הערב. אירוע מוחי קשה.

 

"זה התחיל מיד אחרי 'צוק איתן'. העומס האדיר, הלחץ של העבודה והמתח השפיעו", הוא משחזר. "במשך שבוע היו לי סחרחורות. והרופא אמר, 'תשמע, אולי זה ורטיגו', העסק נמרח. ופתאום - התמוטטות מוחלטת. אתה מרגיש שעולמך חרב עליך. משהו נורא קורה. הפסקתי לראות. לא יכולתי להזיז את רגל ימין ואת יד ימין. אבל הראש עבד. אורי, קורה לך משהו דרמטי.

 

"למזלי הבת שלי הייתה איתי. למזלי הספקתי למלמל, 'אמבולנס'. ולמזלי הרב, תוך דקה או שתיים הגיע רופא, ערבי ממזרח העיר, מבית החולים שקרוב לבית שלי - שהוא גם נוירולוג. לכן הוא גם לא היסס לתקוע לי זריקה כבר באמבולנס. והוא הציל אותי. כי הזמן הוא קריטי. אם הייתי לבד בבית ונכנס למיטה או לא הייתי מקבל את הזריקה הזו - הייתי הופך לנכה מוחלט. או שפשוט לא הייתי מתעורר".

 

אחרי תקופת התאוששות קצרה, לוי חזר לשדר. כי זו העבודה שלו, החיידק שלו, מרכז חייו. פעמיים בשבוע הוא מתייצב בחמש בבוקר, ל'אור ראשון' עם כותרות העיתונים, ובין פעמיים לארבע פעמים בשבוע משדר אקטואליה בערוץ 1, וגם את 'שישי בחמש' עם כנרת בראשי, שהוא עושה כבר 12 שנה. וכמובן, הקפצות למשדרי חירום, אם וכאשר. רק את עריכת 'יומן' הפסיק לפני שבוע, הוא מגלה, בגלל עומס יתר ששוב הצטבר, מחשש שהאירוע יחזור.

 

מותר לשאול איך אתה הולך לישון?

 

"בשנה הראשונה אחרי האירוע, רק עם דלת פתוחה, מעולם לא נעלתי, ופחדתי מאוד להישאר לבד בבית. עם הזמן אתה חוזר להרגלים הישנים. ובדיוק אני שומע על הסיפור של מאיר (איינשטיין, שהודיע על התמודדות עם פגיעה במערכת השרירים, י"נ). אז אצלו, זה פי אלף יותר חמור. אז מה לי כי אלין".

 

הופתעת מכך שהוא חשף את מצבו בשידור חי?

 

"כן. כי מאיר הוא איש מאוד־מאוד סגור. והייתי אשכרה גאה בו".

 

ואיך אתה מרגיש בשידור?

 

"הכל בסדר, רק נותר לי קושי בזיכרון לטווח המאוד קצר. ובשידור זה קריטי. אני מתחיל משפט, יודע מה אני רוצה להגיד - ושוכח מיד. ותוך שנייה אני יודע לייצר משפט חדש, עוקף. אם ארגיש שהשידור שלי נפגע, פשוט אפסיק לשדר".

 

לטובת קוראינו אני מעיד שאי־אפשר לדעת. הדיבור שלך, טפו טפו, שוטף וקולח.

 

"זה לגמרי נכון, אבל אני חווה רגעים מדהימים שאתם לא תוכלו להבין, והם מלחיצים אותי. פשוט הולכות לי לאיבוד מילים. אני רוצה לשאול את השאלה הבאה, יודע אותה - אבל מילים מסוימות הלכו באותו רגע לאיבוד. זה, ביחד עם החשש שהאירוע יחזור. בנוסף למתח הגדול גם התברר שיש לי רק שניים ולא שלושה עורקים שמובילים דם לראש, בניגוד למרבית בני האדם. וזה משנה את מאזן הסיכויים שלך לשרוד".

 

ויש עננה נוספת שרובצת עליו. אבל כאן, אין שום רופא שיכול לעזור. כמו כולנו, גם לוי - עובד מסור כבר 40 שנה ברשות השידור ואחד מסמליה - אינו יודע דבר על עתידו והישרדותו המקצועית. כמותו כרבים מעובדי הרשות שנותרים תלויים באוויר, דרוכים ומתוחים, בשעה שבנימין נתניהו ודוד ביטן מריצים צחוקים בנושא 'התאגיד'. לוי צחק פחות. הוא החל לבטא את דעתו בפוסטים ברשת החברתית, ועד מהרה, בעקבות פידבקים שקיבל מהציבור הרחב ומקולגות, הפך למי שלא מסתיר את המצוקה, מעין מנהיג המרד. "הכעיסו אותי הרבה דברים. שנתיים וחצי מוכרים לוקש, כאילו יש תאגיד, בזמן שפשוט כלום לא נעשה. ורציתי שיהיה מי שיצעק את זה", הוא אומר.

 

יש לך הערכה עד מתי תישאר הרשות?

 

"את האמת? לא האמנתי שיגיע אחד בינואר ועדיין נהיה כאן. אבל אני לא חושב שניתן לעצור את הקמת התאגיד. בינתיים אנחנו עדיין משדרים, בעוצמה וברלוונטיות. מתוך מין גאוות יחידה. להראות שאנחנו על הרגליים".

 

ואתה מה? תהיה בתאגיד?

 

"ישבתי עם מנהלת החדשות, שלומית אברהם, לפני שפרשה. וקיבלתי מכתב בנוסח, 'אנחנו מודעים ליכולות הרבגוניות שלך, אבל עד שלא נדע את מועד ההתחלה לא נדע מה לעשות איתך'. ובעצם, מין 'לא' אלגנטי. אז אני לא משלה את עצמי. ואולי גם המאבק שאני מנהל הוא סיבה לכך שלא אוהבים אותי בתאגיד".

 

העתיד המקצועי לא מדאיג אותך?

 

"לא. אני לא מבוהל. בניגוד להרבה אחרים סביבי, שעברו ועוברים תקופה מאוד קשה. אנשים בני 60, נניח. אם לא רוצים אותם בתאגיד, הם כבר לא יוכלו לעשות 'הסבה'. אבל אני כותב טוב, אני מקיים הרצאות וסיורים. ויש גם שידורי ספורט במסה כזו - מי יודע, אולי עוד ימצאו לי כמה דקות של חסד".

 

 

* * *

 

אז כן, בשידורי הספורט הוא התחיל, הם גם הפכו אותו לימים לדמות אהודה בציבור, חסין מפגעי שטיפת המוח, "העם נגד תקשורת עוינת".

 

"הספורט והשפם הצילו אותי מכל אלה", הוא צוחק. אבל עיקר תפקידיו ופסגת הישגיו, כפי שהוא מעיד, הם שידורי החירום, הפיגועים והאסונות. "שזה סוג של שליחות. להיות המבוגר האחראי שמשדר מהזירה. הרי קל מאוד להיכנס לפאניקה, והיו לנו שדרים שצעקו, 'ראינו ראשים עפים, ידיים בסביבה' - ותפקידך לעצור את זה מיד", הוא אומר.

 

אז הוא היה שם, בכל מקום, החל מאסון המסוקים, הדולפינריום, מלון פארק, האוטובוסים המתפוצצים בירושלים, אחד מהם בגבעה הצרפתית עוד בער כשהגיע אליו ראשון, ומסעדת מצה בחיפה, וקפה מומנט בירושלים, והפיגוע בחאדר, ליד אפרת. בשעה שהבן שלו היה שם כלוחם נח"ל, ואבא אורי יודע שיש נפגעים, והבן לא עונה. השידור נמשך כרגיל. מאופק.

 

אני עובר על הרזומה שלך, וזה קצת עגום שמוותרים על כל הניסיון שלך, ככה בביטול.

 

"זה נכון. עשיתי באמת הכל. כתב ספורט מ־76', מפיק, שדר ומגיש, עורך 'מבט', מנהל חטיבת החדשות. ותשמע, מבחינת עשיית חדשות, התאגיד לא יודע מה הולך ליפול עליו. אני אדם צנוע אז אנסח את זה כך, אני יכול לעזור, והרבה. ואם יבוא מנהל חדשות חדש לתאגיד, יהיה לו טוב אם אני אהיה שם".

 

אלא שהתאגיד לא סופר אתכם הוותיקים. נניח, אורן נהרי כדוגמה מובהקת.

 

"זה באמת פספוס לא ייאמן של התאגיד. אורן הרי הוא מאסט. ולמה לא רוצים? אין לי הסבר טוב. אולי זו מין עריפת ראשים של הדור הוותיק, כאילו לכולנו די־אן־איי פגום".

 

זה מעליב?

 

"כן. היה לי ראיון משותף בתוכנית של אבי רצון עם אחד הבחורים הצעירים מהתאגיד. והוא הטיח בי, בשידור, 'אתה כבר נוסטלגיה'. בזלזול. והרבה מאוד מהוותיקים כאן יגידו לך בדיוק את זה. אף אחד לא סופר אותם".

 

ואולי כל הסחר־מכר בנושא ה'תאגיד' נועד להרתיע את מי שיגיע. כמו לאלף כלב באכזריות, לתת מכה בראש - ומראש.

 

"אני מסכים איתך. אבל בכנות? זה לא אפשרי. תשמע, הייתי מנהל החדשות מ־2004, במשך שש שנים, הכי דרמטיות. וכשנכנסתי לתפקיד אמרתי לאשתי דאז, 'תתכונני, אני אחזור הביתה וכל ערב יהיה פיצוץ של טלפונים מפוליטיקאים'. ולא היה אפילו טלפון אחד, למעט מקרים של ח"כים שיגידו, 'למה לא נתת לי מספיק זמן'".

 

לא חווית התערבויות פוליטיות?

 

"בהן צדקי: לא. וזה בזמן שאנשים בטוחים שביבי יושב במסדרונות ושולח את אנשיו. כי תכלס יש חשש מניסיון להשפיע כי זה עלול לחזור אליך כבומרנג".

 

ממילא רבים מתושבי ישראל כבר לא רוצים לשמוע כלום. אל תספרו לנו על אלאור אזריה. זו גישה ערכית הפוכה לליברליזם. כמו בחברה החרדית, "לא לגלות לפריץ".

 

"לא, גישת הציבור הייתה כזו תמיד. אלא שעכשיו אתה שומע אותו, דרך הרשתות, בוטה מאי פעם. ואם אתה מפחד - אתה לא נמצא במקצוע הנכון. ופה אתה חייב לייצר את אנשי החדשות החזקים שלא יושפעו מהרעש".

 

"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו", אומרת שרת התרבות מירי רגב.

 

"ותשובתי: גברתי היקרה - לעולם לא תוכלי לשלוט בו. אין לך צ'אנס".

 

מה, אתה לא רואה רצון מובהק של נתניהו, אפילו היסטרי, לשלוט בתקשורת?

 

"בוודאי, אין פה שאלה בכלל. ועדיין, אנחנו עומדים חזק על הרגליים ועושים את שלנו".

 

לא נחשפת להנחתות האלה תחת החצר הביזנטית שהקים ג'ו בראל, ובני חסותו יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ'?

 

"תשמע, ברור שיש תקופות בעייתיות. ואנשים פחדו, זאת האמת. אבל השאלה היא, כמה זה השפיע על השידור עצמו. להרגשתי? לא שמעתי ולא ראיתי ניסיונות בוטים להתערב, והייתי בתפקידים בכירים, כשדר או כעורך 'יומן'".

 

אז עושים את זה בדרך של פגיעה בשידור. למשל, כאשר נתן אשל ויוני בן מנחם הנחיתו על הראש של קרן נויבך את ארז ביטון ומנחם בן, כדי "לאזן" אותה ולחבל בתוכנית. אותו תרגיל שנעשה בזמנך ב'מבט', עם ההנחתה של אורי דן על הראש של גאולה אבן.

 

"כן, זה מהלך של אותו בראל. ומה קרה? קרן הפסיקה לשדר? לא. כי אנחנו לא פראיירים של אף אחד. וגם כששרון הורה להציב את אורי דן - גאולה חזקה יותר מכולם. כי העוצמה העיתונאית והרצון לשדר אמת הוא דבר מנצח. לכן, מהבחינה הזו, אני לא מודאג. הדמוקרטיה מנצחת ויש כאן עם אינטליגנטי".

 

 

* * *

 

קפה וקרואסון בשמש הירושלמית הנעימה. "תיהנה מהפנסיה שלך", אומרת עוברת אורח, והיא לא היחידה. מאז חשף לוי, שוב ברשת החברתית, את הסכם הפנסיה שלו, העמיד את עצמו פעם נוספת במוקד העניינים. לוי גילה כי ההסכם שחתם עם הרשות כשעבר לחוזה עבודה אישי, לא הוכר מעולם על ידי משרד האוצר, וכי הוא עתיד להינזק מכך בעתיד הקרוב.

 

"ובשורה התחתונה, בינתיים הגעתי איתם להסדר, שדופק אותי עד עמקי נשמתי", הוא מוסיף עכשיו. "כי לאן עוד אוביל את המאבק הזה? הגיעו אליי איגודים מקצועיים ולא רציתי למנף את זה הלאה. וכל עורך דין שדיבר איתי אמר, 'יש לך קייס מנצח - אלא שתזכה בו בערך בגיל 83'. אז כמה עוד אלך עם הראש בקיר?"

 

ובינתיים הוצגת בכתבות נגדיות בתור איזה מין נהנתן שמלקק שמנת, עם שכר גבוה במיוחד (כ־30 אלף שקל בחודש, ופנסיה של כ־12־13 אלף שקל, י"נ).

 

"בסדר. זה היה צפוי. תשמע: אני עובד קשה, לא מהסס לעשות כמעט כל דבר, אני כבר 40 שנה במקצוע ובשלב מסוים צריך להגיע למשהו - ויש כאלה שמרוויחים הרבה יותר ממני. אז אני בפירוש מרגיש שנתתי תמורה מלאה לשכרי לרשות השידור".

 

עניין אחר לגמרי. פתחת את העיתון שלנו, קראת את הדברים של חיים יבין. ונפלת מהכיסא?

 

"מה אגיד?" נבוך לוי. "בחורה שמרגישה מוטרדת ומאוימת צריכה להתלונן, חד וחלק. ולדעתי, כל מה שקרה בתקופה ההיא, לא רק ברשות, הוא אחת הסיבות לקיומו של החוק. כשהייתי מנהל החדשות, החוק מחייב אותי להעביר תלונות הלאה. והיו מקרים, כן. אבל לא של אנשים שהציבור מכיר. זה התגלגל לנציבות, והיו מקרים שבהם זה הגיע להפסקת עבודה".

 

על חייו האישיים הוא שומר בקנאות. הוא היה נשוי שלוש פעמים, יש לו חמישה ילדים, מהגדולה ילידת 76' ועד הקטנה בת ה־15. יש לו כבר חמישה נכדים, שניים מהם מבנו הצלם, אמיר, שמתגורר עם משפחתו בניו־יורק, ועובד גם עם הניו־יורק טיימס. "זה מבאס שהם שם, כמובן. ומצד שני - יש לאן לנסוע", אומר לוי.

 

הוא מתגורר בירושלים בדירה שכורה עם אחת מבנותיו. גרוש זה חמש שנים, אבל לא חושף יותר מדי מה הלאה. "אני בעיקר איש של בית", הוא אומר. מקפיד לעשות כושר מדי יום, הליכה, ריצה ומכשירים. נפגש עם חברים ומכור למסך: ספורט והמון סדרות, 'משחקי הכס', 'שובר שורות', 'ליל האירוע'. "עמוק אל תוך הלילה. זה היתרון בלהיות גרוש", הוא צוחק.

 

לוי, 65, הוא הבכור בשני אחים לאמא דיתה, ממשפחת סורקיס, ילידת רומניה, ואבא יושקו, יליד סופיה, בולגריה. שניהם ניסו לעלות ארצה ב־47', גורשו למחנה מעצר בקפריסין, ושם הכירו והתאהבו. התגייסו יחד, התחתנו, עברו לשעה קלה לקיבוץ בצפון, "עד שאבא אמר, בולגרים צריכים יפו", צוחק הבן.

 

והוא נותר יפואי בנשמה, אוהד מכבי יפו של אוננה וארואטי, וגם שחקן כדורסל - סנטר! - בקבוצה הזו. מהילדים שהיו יושבים ליד הפרלמנט הבולגרי המפורסם במזרקה, דובר את השפה ושומע מוזיקה בלדינו. והוא חולם לחזור ליפו פעם, החברים הרבים שלו, גם ערבים, מפצירים בו שוב ושוב. אין שבוע שהוא לא מגיע אליה, גם במסגרת סיורים שהוא מעביר שם, האחד ביפו הבולגרית, והשני פוליטי־חברתי יותר, באזור גבעת עלייה.

 

הוא היה "ילד שכונה" ותלמיד די גרוע, הוא מודה. "מגמת בטלנות. סוציולוגית", הוא צוחק, "בתיכון עירוני ז', שהיום הוא מעורב, יהודי־ערבי, וסיפור הצלחה גדול. וכשאני חושב על זה, אז בימים שגדלתי ביפו, היינו האמא של הגזענים.

 

"לקח לי שנים להבין את זה. לא גדלתי על שנאת ערבים, אבל זה היה מגודר: אנחנו - והם. ברחוב 60 המפורסם ביפו, היום רחוב קדם, היה מחסום. ובבית הספר התיכון שלי, עירוני ז', ערבי לא היה עובר את סף השער. ויודע מה - גם מזרחי לא. איתי, בתור בולגרי, עוד היה ספק. אבל למזרחים, באופן מפורש, המנהל הקשוח יוסף ליפשיץ נתן יחס אחר".

 

שירת ביחידת מודיעין קרבי ואת מלחמת יום כיפור כבר עשה כמילואימניק. למד תואר ראשון ביחב"ל וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית (לימים הוסיף גם תואר במשפטים), ובין לבין השתלב ברשות השידור, ככתב ספורט מ־76'. בתחילת הדרך, הוא נזכר, הוקפץ ערב אחד על ידי אלכס גלעדי להצטרף לצוות בשדה התעופה, לקראת נחיתת סאדאת, והיה משוכנע שמדובר בתרגול פנימי.

 

ללבנון כבר הגיע גם כאיש תקשורת. אבל קודם כל כלוחם. "ועד היום יש בי כעס נורא, גם על שרון וגם על רפול", הוא מודה. "הגעתי עד ביירות וראיתי אירועים קשים. המלחמה הכי מיותרת. חשבו שצה"ל יוצא לטיול, 20 שנה היינו שם. ושרון היה מאותרג יותר מכל אחד אחר. היינו חוזרים למערכת מביירות, תקופת סברה ושתילה, מנסים להסביר. 'חבר'ה, זה מטורף מה שקורה שם. מישהו השתגע!'"

 

לוי ליווה את הסכסוך מאז ועד היום. תקופות האינתיפאדה והפיגועים המחרידים. וגם את הרגעים של תקוות השלום בימיו של הראיס ערפאת במוקטעה, ככתב שטחים.

 

אבל עם כל הכבוד לסכסוך, לוי מזוהה קודם כל עם המותג הלאומי מס' 1 שלנו, קבוצת הכדורסל של מכבי תל־אביב, שאת משחקיה שידר במשך שנים ארוכות. "ובוא נשים את זה היום על השולחן: זה היה מוגזם", הוא מודה. "אתה לא יכול להפוך קבוצה ל'קבוצה של המדינה'. בווליום היסטרי, שהיום אני לא יכול להבין אותו בכלל, וערוץ אחד בודד, וקבוצה אחת בודדת, לא שידרנו שום קבוצה אחרת, כמדיניות! - וזה נורא. אבל זה עבד. אתה פוגש אנשים פה בירושלים למשל, מהציונות הדתית - והם אוהדים מטורפים".

 

טוב. לא ניפרד בלי הפשלה הספורטיבית הכי גדולה שלך.

 

"הרגע הכי מביך היה יעל ארד ב־92'. המדליה הראשונה של ישראל. הגענו לא מוכנים. כי מי הכיר ג'ודו? וברגע שיעל ניצחה בקרב העלייה לגמר, והיה ברור שיש לנו מדליה ראשונה - העברתי את הניצחון בטעות למתחרה שלה. אמרתי שהיא הפסידה, וגם יונה מלניק, המומחה מהאולפן בירושלים, הצטרף אליי. ופתאום, אני רואה תנועות שמחה של יעל. אוי.

 

"פעם אחרת, שידרתי משחק בין שתי קבוצות. עד שבדקה ה־75 בערך התקשר אליי מוטל'ה שפיגלר, ואמר לי שאני משדר אותן הפוך. נו, צרפתית. והיה שידור סקי כלשהו ובאותה תקופה, אין אינטרנט, אין מידע, את הכל אתה לומד בלייב, מהטיקרים על המסך. ואני משדר שרלנטי מנצח בגלישה. ואחרי זה, הוא מנצח גם בקפיצות. ובמקצה הבא, שוב רלנטי זוכה. ומפה לשם אני קולט שהרלנטי הזה פשוט מנצח יותר מדי. החשד שלי גבר. עד שהסתבר ש־ralenti זה 'בהילוך איטי' בצרפתית".

 

7nights@yedioth.co.il

 


פרסום ראשון: 03.01.17 , 15:51