אמש הלך לעולמו רס"ן חגי בן-ארי ז"ל, הקצין שנפצע אנושות במבצע צוק איתן ואמור היה להתמנות למפקד סיירת צנחנים. חגי, לעומת אזריה, הוא גיבור. כשהחל מבצע צוק איתן חגי שהה בחופשה באילת עם אשתו ושלושת ילדיהם - והוא עזב אותם, עזב הכל, רק כדי להצטרף לקרבות ולהוביל את חייליו. גיבורים נותנים כתף, נושאים בעול, מובילים קדימה. הם נותנים דוגמה אישית, מקריבים למען החברה, בעיקר ברגעי חירום. אלה אנשים שמוצאים נקודות השקה בין החיים האישיים שלהם לחיים הלאומיים. הם מוכנים להיות בתוך המגרש ולשחק. לא בטריבונה. כזה היה חגי.

בגבורה יש אלמנטים של התגברות על האני, על האגו, על הפחד שתמיד קיים. יש הקרבה. יש התעלות על הרצון לחיות ולהציל את עצמך. ואלאור אזריה? הוא עשה את ההיפך. הוא מימש מאוויים פנימיים של נקמה. לא התגבר על האגו. לא שירת את המטרה. לא סיכן את עצמו. הוא ירה במחבל מנוטרל, לא חמוש, בניגוד לפקודות. איפה הוא ואיפה חגי, איפה הוא ואיפה סיפורי הגבורה מהמתלה ומגבעת התחמושת, שם לוחמים סיכנו את עצמם למען חבריהם ולמען המטרה הגדולה. איך אפשר להשוות בכלל?

הצבא, המדינה, החברה – כולם אמורים לרצות אנשים כמו חגי. אבל עכשיו החברה הישראלית מצויה בתהליך רחב של בחינת העולם הערכי שלה, והתהליך הזה הופך דווקא חיילים כמו אזריה לגיבורים. עד לא מזמן היה ברור שאירוע כמו שקרה בחברון הוא לא מקובל. אני לא חונכתי בתוך מערכת שקיבלה מעשים כאלה או אמרה בקריצת עין "תעשה את זה, רק שהמצלמה שלך לא תתפוס אותך". זה לא היה השיח.

צריך להבין: זה לא עניין של ימין ושמאל. זו החלטה ערכית, לאן לוקחים את המציאות. וכרגע אנחנו הולכים ממקום של דמוקרטיה למובוקרטיה, שלטו ההמון. במקום שתהיה הנהגה שתחליט מהו נכון ומה לא נכון, מה ערכי ומה לא, ההנהגה נגררת אחרי ההמון, מספקת לו שעשוע במקום להוביל, מערערת את השיטה.

אין לנו היום פחות גיבורים מסוגו של חגי. יש אותו מספר, אם לא יותר. אבל מי שמפעיל את הזרקור מכוון אותו למקומות אחרים. אני מציע לכולם לשקול מילים ולהבין שהדרך היחידה שלנו, דווקא בחברה מקוטבת, לחיות יחד, זה לקבל את השיטה: את שלטון החוק, את ערכי הדמוקרטיה, את הציות של צה"ל. אם יותר ויותר ישראלים יפסלו את השיטה, לא יצמחו לנו יותר גיבורים כמו חגי. וגם לא נוכל יותר לחיות יחד.