הרמטכ"ל מוביל קודים מוסריים גבוהים, שהם הדבר הנכון לצה"ל וגאווה למדינת ישראל. התמיכה באלאור אזריה, לאורך כל החודשים האחרונים, היא ביטוי לסולידריות, שגם היא ערך חשוב. הבעיה המרכזית היא בכך שנוצרה סתירה בין שתי הנורמות החשובות האלו. הרמטכ"ל זנח את הסולידריות. והתומכים הזועמים של אזריה בזים לקוד המוסרי של צה"ל.
ישראל לא ניצבת בודדה בדילמות הללו. פרשות דומות היו גם במדינות מערביות נוספות. הטור הזה כבר עסק בהרחבה בסרג'נט אלכסנדר בלקמן, שהורשע ברצח, בנסיבות הרבה יותר חמורות. זה לא מנע את גילויי הסולידריות שסחפו את בריטניה. זה קרה גם בקנדה, בנסיבות הרבה יותר דומות לאירוע שהתרחש בחברון. קפטן רוברט סמראו שירת באפגניסטן. שני מחבלים נפצעו במהלך הקרב שבו השתתף. לאחר שהסתיים הקרב, וצוות של המודיעין צילם את הפצוע הראשון, חזר סמראו לזירה וירה בו למוות. התירוץ שלו היה מעניין: רציתי לגאול את הפצוע מייסוריו. בית הדין הצבאי דחה את הטענה על "הריגת חסד", וקבע ש"ירי במחבל פצוע ובלתי חמוש, מנוגד באופן מהותי לערכים ולחינוך שלנו". ולמרות זאת, קבע ראש ההרכב, לוטננט־קולונל (סא"ל) ג'ין־גאי פּרוֹן, ש"ייתכן שמעשיו של הנאשם נבעו מאמונה אמיתית שהוא עושה את הדבר הנכון". האם אפשר לומר דבר דומה גם על אזריה? בוודאי שכן, אבל זה קצת קשה כשפסק הדין נראה חמור יותר מכתב האישום. סמראו, כדאי להוסיף, הורשע בעבירה של "התנהגות מבישה". לא ברצח ולא בהריגה. התובע הצהיר שמדובר בענישה חמורה. סמראו לא הגיע לכלא.
היו עוד אירועים שבהם חיילים מצבאות מערביים פגעו, הרגו ועינו. איכשהו, למעט האירוע של בלקמן, שהודה בזמן אמת שהוא מבצע פשע מלחמה, כמעט בכל פסקי הדין האחרים השופטים מצאו דרך להתחמק מהרשעה ברצח או בהריגה. ובכל המקרים זכו הנאשמים לתמיכה ציבורית רחבה. כך שצריך לומר לרמטכ"ל: הקודים המוסריים שאתה מוביל ראויים לכל שבח. אבל אנא, הקשב לחיילים בשטח. גלה קצת יותר אמפתיה. זה רק יקדם את אותם הקודים. הרי החיילים הללו צריכים לממש אותם. אסור לתת להם להרגיש מופקרים.
בשנת 2016 נהרגו 21,240 בני אדם מהטרור האיסלאמי, על כל שלוחותיו. זו ירידה לעומת 2015, שבה נהרגו 27,954, ולעומת שנת השיא, 2014, שבה נהרגו 32,864. מדובר בטרור בלבד, ולא בהרוגי העימותים. 17 מתוך הנרצחים הם ישראלים. פחות מעשירית האחוז.
הטרור זוכה לכותרות בעיקר כשהוא מכה במדינות מערביות. על רוב אירועי הטרור, ברובו של סונים נגד סונים, במדינות שכוחות, מדווחים מעט, אם בכלל, למרות שהן סופגות את רובו. מחיר הדמים של שנה אחת של טרור איסלאמי, בחמש השנים האחרונות, גבוה הרבה יותר ממחיר הדמים של קרוב ל־50 שנות שלטון ישראלי בשטחים. עוד נתון מעניין: ככל שמדינה מתאסלמת יותר, כך המצטרפים לג'יהאד פוגעים בה יותר. זה כמובן סותר את ההבלים על כך ש"דיכוי הפלסטינים הוא הגורם העיקרי לטרור", או ש"העוני גורם לטרור". נכון שאנחנו בעידן הפוסט־עובדתי, אבל לאלה שמעדיפים את העידן הישן, כדאי לדעת את העובדות.
נניח שפליטי שנות ה־40, לאחר מלחמת העולם השנייה, היו מטופלים על ידי אונר"א ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). קהילת הפליטים הגדולה ביותר הייתה של גרמנים אתניים, או דוברי גרמנית, או כאלה שבטעות נחשבו לגרמנים. מדובר בבין 12 ל־16 מיליון בני אדם, שחיו בצ'כיה, בפולין ובמדינות נוספות. הם גורשו, תוך כדי פרעות ומעשי טבח, משום שזוהו עם הצד התוקף, למרות שרובם לא היו נאצים. כך נוצרה הנכבה הגרמנית.
ובכן, לוּ הם היו בטיפול אונר"א, היו רשומים היום כמאה מיליון פליטים גרמנים. הם היו יושבים עד היום במחנות פליטים, והעולם היה צריך לפרנס אותם. החינוך שהם היו מקבלים, על ידי מוסדות החינוך של אונר"א לענייני גרמנים, היה שהם הקורבן ולא התוקפן, שהשואה היא המצאה יהודית, שצריך להביס את בעלות הברית, ושזכותם לקבל בחזרה חלקים מצ'כיה, פולין, סלובקיה ועוד. ולא רק זה, אלא שרוב עובדי אונר"א בגרמניה היו מזוהים עם ארגון נאצי.
האם האו"ם היה תומך באונר"א שכזה? האם ארה"ב הייתה משלמת מיליארדים רבים, במשך שנים, כדי לטפח את החינוך הקורא להחרבת פולין, צ'כיה ועוד, כדי לממש את חזון גרמניה הגדולה? בוודאי שלא. זו אפילו לא בדיחה רעה. אלא שזה בדיוק הסיפור של אונר"א והפלסטינים. לא רק שהארגון לא פותר את הבעיה, הוא מנציח ומנפח אותה. מספר הפליטים הולך וגדל. מ־711 אלף הם צמחו ל־5.1 מיליון. היחידים בעולם שגם בני דור שני, שלישי ורביעי מוגדרים באופן אוטומטי כ"פליטים". בנציבות הפליטות מסתיימת תוך שנתיים־שלוש. באונר"א היא לנצח. החינוך במוסדות אונר"א כולל גם הסתה נגד עצם קיומה של ישראל, כפי שנחשף השבוע שוב על ידי שני חוקרים מטעם "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון", ד"ר ארנון גרוס וד"ר רוני שקד. החינוך שמקבלים תלמידי בתי הספר של אונר"א קרוב לרוח המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, ו"זכות השיבה" זוכה שם לטיפוח מיוחד. הכרה בישראל? חינוך לשלום ולפיוס? הצחקנו אותם. רוב העובדים המקומיים של אונר"א ברצועת עזה מזוהים עם חמאס, ארגון שתומך בהשמדת יהודים. בעבר החליטו המורים במוסדות החינוך של אונר"א שאין צורך ללמד על השואה, משום שמדובר בשקר של התעמולה הציונית. באירופה הכחשת שואה היא עבירה. אבל כשמדובר בפלסטינים, אירופה מממנת אותה.
ארה"ב היא המממנת העיקרית של האבסורד הזה, עם 360 מיליון דולר (נכון ל־2015), ואחריה האיחוד האירופי, עם 136 מיליון דולר (מתוך תקציב שנתי של 1.24 מיליארד דולר). הסכום המצטבר של ההשקעות באונר"א היה יכול לשקם את הפליטים. אבל שיקום לא נמצא על סדר היום. העיקר הוא הנצחת הפליטות, השנאה והמאבק בישראל.
הנשיא הנכנס של ארה"ב חייב לטפל בעיוות הזה. הוא גם יוריד את מפלס השנאה, יפסיק את הנצחת הפליטות, יחסוך מאות מיליוני דולרים ויפסיק לשלם משכורות לתומכי חמאס. צריך לסיים את העיוות של אונר"א לא כדי לפגוע בפלסטינים או בפיוס. להפך, זהו הצעד הראשון וההכרחי לפתרון הבעיה הפלסטינית.
