רפאל איתן, רפול, לוחם עז נפש ורמטכ"ל מזעזע, נהג לומר שבשבילו טוהר הנשק הוא רובה בלי פילים בקנה. על מעללי רפול בתחום הזה אספר בהמשך, אבל לגבי המונח הטכני הוא צדק. נשק הוא נשק: לא טוהר לו ולא הדר. האחריות מוטלת על החייל, לא על נשקו.

הכרעת הדין במשפטו של סמל אלאור אזריה עוסקת רובה ככולה באירוע ספציפי שהתרחש סמוך לצומת ג'ילבר בחברון ב־24 במארס 2016. השופטים לא התיימרו לפסוק הלכה לדורות, וטוב שכך. השופט בנימין הלוי הגדיר במשפט כפר־קאסם מהי פקודה בלתי חוקית בעליל והניף מעליה דגל שחור: הוא הורה הלכה לדורות. אבל פרשת אזריה איננה פרשת כפר־קאסם, שבמהלכה הוצאו להורג בפקודה 43 אזרחים תמימים. הנסיבות שונות; סדר הגודל שונה; הדרג שונה. היא גם איננה פרשת קו 300.

הדמיון איננו במעשה אלא בממדי הוויכוח הציבורי וביצרים שהוא מעורר. למרבה האירוניה, אחד הדברים שפעלו לטובת אזריה במאבק על דעת הקהל היה דרגתו הנמוכה, האנונימיות שלו. קל היה להפוך אותו לקורבן: הוא היה החייל האלמוני של כולנו.

שופטיו של אזריה נזקקו לאמירות מוסריות, חובקות עולם, רק בפרק האחרון של הכרעת הדין, ודווקא בדיון על העבירה הקלה יותר שבה הרשיעו אותו – התנהגות שאינה הולמת. "הפעלת כוח, אסור שתיעשה מעבר לנדרש, ואסור שתחטא לערכי צה"ל ובהם ערך טוהר הנשק", כתבו, ציטטו וסיכמו: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם... מעשיו של הנאשם נוגדים את ערכי צה"ל ומערערים את חוסנו המוסרי".

קו הגנה כושל: בית הדין הצבאי, שלשום

על הערכים האלה ניטש ויכוח מהיום שבו צה"ל נולד, ולמעשה אף קודם לכן, בתקופת המחתרות. כל מלחמה ופרשיותיה, כל גל טרור ופרשיותיו. אזריה, שניגש אל מחבל מנוטרל, פצוע קשה, ותקע לו כדור בראש, לא המציא שום דבר. מה שחדש במקרה הזה הוא היפוך התפקידים: בעבר צה"ל התייצב לצד העבריין או התפצל לשני מחנות, והפוליטיקאים פעלו כדי להרחיק את הפרשה מהרחוב; הפעם צה"ל מדבר בקול אחד, רם וצלול, והפוליטיקאים נגררים אחרי הרחוב.

הכרעת הדין מחזיקה, בפורמט וורד, 124 עמודים ו־309 סעיפים. האירוע שאותו היא מתארת פשוט למדי. הפירוט נדרש לא בגלל מורכבות האירוע אלא בגלל גודל הרעש סביבו. השופטים עשו מלאכה יסודית מאוד, מקיפה מאוד. הם עשו מה שמצפים משופטים לעשות: למדו את החומר, ניתחו אותו, התרשמו מהעדים ומנימוקי התביעה וההגנה וחרצו את משפטם. הסיכוי שהקביעות שלהם יופרכו בערעור, שואף לאפס.

אף על פי כן, יוגש ערעור. פרקליטיו של אזריה אמרו שלשום שזאת כוונתם, וחבר הכנסת לשעבר שרון גל, שלקח את אזריה כפרויקט מהיום הראשון, אמר שערעור יוגש "בוודאות". אזריה והוריו עדיין לא מבינים את זה, אבל בסוף יבינו: רשימת האויבים של החייל ארוכה, והיא כוללת חלק גדול מאלה שמתיימרים להיות דורשי טובתו.

הרשימה נפתחת, על פי הדרג, בשרי הממשלה, במירי רגב, בנפתלי בנט, בבנימין נתניהו; היא יורדת אל שרון גל, ח"כ לשעבר, ואל ח"כים צמאי כותרות כמו שלי יחימוביץ' ואורן חזן; משם היא עוברת לרחוב, אל חבורת הכהניסטים, פעילי להב"ה וארגון לה פמיליה, שמבקשים לעשות לאזריה מה שהם עושים לבית"ר ירושלים; היא עולה משם לאילן כץ ולאייל בסרגליק, שני עורכי הדין המלומדים שעומדים בראש צוות הסניגוריה, וליורם שפטל, שחקן הרכש שהצטרף לצוות אתמול. אם מה שרוצה אזריה, מה שרוצים הוריו, מה שרוצה חברתו, הוא לפתוח פרק חדש בחייו, בבית, כחייל משוחרר – אלה הם הגדולים באויביו.

ג'ינג'י: איזנקוט

אולם א', צד שמאל

אולם א' של בית הדין הצבאי בקריה נחלק שלשום לשניים: מצד שמאל ישבו בני המשפחה ומקורביה; מצד ימין העיתונאים. באולם אין רמקולים ואין חלונות. ראשת ההרכב, אל"מ מאיה הלר, קראה את הטקסט במשך שעתיים וחצי, בקול שקט. היה קשה לשמוע; היה קשה לנשום. מפעם לפעם חדרו לאולם קולות ההפגנה מבחוץ, צפירות המכוניות שנתקעו בגלל המתפרעים בצומת השלום, יללת הסירנות. העיתונאים הקלידו שורות מתוך הטקסט בסלולריים שלהם, כל עיתונאי והערוץ או האתר שלו. בני המשפחה ישבו בשתיקה מתוחה, מחכים כמו קפיץ דרוך לשורה התחתונה. כשהשורה הזאת באה – הרשעה בהריגה פלוס התנהגות שאינה הולמת – קמה אחת מצעירות המשפחה ממקומה, ובדרכה לדלת סיננה "שמאלנים מגעילים". השופטים נהגו כאילו לא שמעו. ואולי באמת לא שמעו.

ההורים המתינו בסבלנות עד ליציאת השופטים. "משפט מכור", זעקה האם; היא צעקה ובכתה – לרגע נדמה היה שהיא נכנסת לטראנס, שעוד מעט תתעלף. האיש הרגוע ביותר בצד שמאל של האולם היה אלאור אזריה. חברתו, שישבה מימינו, לחשה מפעם לפעם על אוזנו; הוא הקשיב וחייך. את החיוך מחק רק כאשר הצלמים הוכנסו פנימה. כפי שהוכיח בעדות שנתן בבית המשפט, כפי שהוכיח גם בסרטון שצולם בחברון בשעת מעשה, הוא יודע לשלוט בעצמו.

מרוויחים נקודות

מה שהיה צריך לקרות בתום ההקראה הוא המשך התהליך בתוך צה"ל. בתוך שבוע בית הדין היה מתכנס לדון בטיעונים לעונש. שבוע אחר כך היה ניתן גזר הדין, ומיד אחריו אזריה (או הוריו) מגיש בקשה לאלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, להמתיק את עונשו. לאלוף הפיקוד יש סמכות לעשות זאת. לא חסרים נימוקים – החל במצבם הבריאותי של ההורים, עבור למצוקה הנפשית שלו ולעברו כחייל מצטיין, וגמור בתחושה בצה"ל שהמסר עבר והובן והגיע הזמן לעבור דף. מכיוון שאזריה יושב קרוב לשנה במעצר פתוח, הוא יכול היה, תיאורטית, לזכות בהמתקה ולהשתחרר בתוך חודש.

אבל זה לא קרה. ראשונים קפצו הפוליטיקאים. רגב ובנט עטו על המיקרופונים בדרישה שנשיא המדינה יחון את אזריה מיד. נתניהו לא יכול היה להשאיר את בנט לבד. לקראת חדשות הערב הוא הודיע שגם הוא תומך בחנינה נשיאותית.

לנשיא יש סמכויות מסוימות בחנינות צבאיות: הוא מרבה לחתום על מחיקת רישום פלילי לחיילים. הדבר נעשה בעקבות המלצת הפרקליטות הצבאית ובתיאום איתה. הנשיא לא משתמש בסמכויותיו כדי להתחרות ברמטכ"ל או כדי להתריס נגדו. הוא לא ירצה לעשות את זה גם בפרשת אזריה. הנתיב הטבעי, הנכון, למי שמבקש הקלה בעונש הוא לפנות לאלוף הפיקוד ולבקש המתקה. גם אם הוגש ערעור, והעונש אושר בבית הדין לערעורים, החלון בתוך הצבא לא נסגר: הרמטכ"ל יכול להמתיק את העונש.

אינני יודע מה יעשו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל אם וכאשר יקבלו בקשה כזאת. אני מניח שיתייחסו אליה ברצינות. עכשיו, כשהשופטים אמרו את דברם, חד־משמעית ופה אחד, השאלה כמה יישב אזריה בכלא איבדה מחשיבותה. הם בוודאי מעדיפים לסיים את הסיפור הזה בצה"ל ולא להניח אותו לפוליטיקאים. הרמטכ"ל מאוד עקבי, מאוד נחוש, בשאיפה שלו להרחיק את סדר היום הפוליטי מצה"ל. מתאים לו לסגור את פרשת אזריה בבית.

ככל הנראה, זה גם מה שרוצה שר הביטחון ליברמן כרגע: מסלול המתקה בתוך צה"ל. רק במסלול כזה יזכה לקרדיט ציבורי מסוים על שחרורו של החייל. הוא התחיל את פרשת אזריה בביקור מופגן, שערורייתי, בבית הדין הצבאי בקסטינה בעת הארכת המעצר. מאז למד כמה דברים.

אבל לעמיתיו ליד שולחן הממשלה לא בוער לראות את אזריה משתחרר. נתניהו, רגב ובנט מרוויחים נקודות כשהם משחקים את משחק הילד של כולנו או את משחק הלוחם שנקלע בעיצומו של קרב למצוקה. לא היה ילד בפרשה הזאת וגם קרב לא היה, אבל מה חשובים הפרטים. רגב, שכיהנה כדוברת צה"ל, מאמצת עכשיו את כנופיית לה פמיליה. כל פעם שאני רואה את תמונתה על הקיר בלשכת דובר צה"ל, אני מבקש להצמיד לה פתק: סליחה, טעות.

שרון גל, בלתי מגולח וטרוט עיניים, ישב שלשום מול השופטים בבית הדין ולעס במרץ מסטיק. משהו לא ברור, לא טוב, קורה לבחור הזה. כשנפגשנו בתחילת הפרשה הוא היה מגולח ומסודר. הוא הסביר שהתגייס למען המשפחה מנימוקים הומניטריים: הוא לא יכול היה לראות משפחה סובלת ולעמוד מנגד. בינתיים נעלם בנסיבות לא ברורות, וצץ מחדש שלשום. במהלך ההקראה הוא יצא מפעם לפעם החוצה. חשבתי שיש לו בעיה רפואית כלשהי, אולי שלפוחית לוחצת, אבל הוא יצא כדי להתראיין. כך גם אורן חזן. שניהם עשו על אזריה קילומטרז'.

גם שלי יחימוביץ' התראיינה. היא הציעה שהנשיא יחון את אזריה כפי שהנשיא הרצוג חנן את בכירי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300. החנינה ההיא הייתה קומבינה מתועבת, בלתי חוקית בעליל, שאורגנה במחשכים למען אנשי שלומנו. היא זכורה בעיקר ככתם מכוער, בל יימחה, על תקופת הכהונה של הרצוג. אוי להרצוג ואבוי ליחימוביץ'.

חברי הכנופיות שהתפרעו שלשום בצומת השלום בוודאי אינם רוצים בטובתו של אזריה. להפך: אזריה בכלא מוסיף דלק למנועי הגיוס שלהם. כמו פעילי התנועות הניאו־פאשיסטיות באירופה ובארצות־הברית, הם מניפים את דגלי המדינה אבל שונאים אותה. בראש שלהם יש מדינה אחרת.

ואחרונים־אחרונים, עורכי הדין. הכרעת הדין לא רק ממוטטת את קו ההגנה, היא גם שבה ונוזפת בעורכי הדין מקצועית, על שאלות שלא שאלו ועדים שלא הביאו וראיות שלא הציגו. בין השאר, וזאת דוגמה אחת מרבות, הם נמנעו מלפתח את הדיון בשאלה מדוע היה בלגן בזירת הרצח, ואיך קרה שפעילי הרובע ולא קציני צה"ל שהיו במקום ניהלו את הבלגן הזה. עופר אוחנה, השריף המקומי, צעק "מטען" למרות שלא היה מטען; אורי עופר, מתנחל נוסף, היה פעיל בזירה. אוחנה לא נשאל ועופר לא הובא להעיד. העדים האחרים מקריית־ארבע מסרו עדויות שקריות. הסנגוריה הניחה להם.

לא מדובר בטירונים: אילן כץ ואייל בסרגליק הם עורכי דין ותיקים ומנוסים. קשה לייחס את ההתנהגות שלהם לרשלנות. או שנכנעו לרצונו של הלקוח, או שראו כמה קל להפוך את המשפט הזה לפוליטי, תופס כותרות, חוגג ברשתות, ולא עמדו בפיתוי. הכותרות גרמו לעשרות אלפי ישראלים לתרום כסף. התורמים ציפו לקו הגנה פוליטי, צעקני, נרגן, וזה מה שקיבלו.

האם קו הגנה אחר היה מציל את אזריה מהרשעה? אני לא חושב. אבל קו הגנה צנוע יותר, שהיה מתבסס על הטענה שאזריה התבלבל ושגה, יכול היה להוביל אולי להודאה, ולעסקת טיעון. כך נסתיימה פרשת בוכריס.

לא בנוק–אאוט

רפאל איתן מונה לרמטכ"ל באפריל 1978. מאיר פעיל, שהכיר את רפול עוד מהפלמ"ח, אמר עליו שבכל תפקיד שקיבל, רפול היה ונשאר מ"כ. גם כשהיה מח"ט ואוגדונר, לחם וירה כמ"כ, באומץ לב בלתי רגיל, ופיקד כמ"כ. רפול אימת, הלכה למעשה, את העיקרון הפיטרי: הוא התקדם עד לדרגת אי־היכולת שלו, והמשיך והתקדם.

אלמלא מונה לרמטכ"ל, ספק אם ישראל הייתה מסתבכת במלחמת לבנון הראשונה, הרפתקה שאת מחירה אנחנו משלמים גם היום. אבל לא זה הסיפור שמקשר אותו לפרשת אזריה. רפול שנא ביזה: הוא דרש תמיד למצות את הדין עם בוזזים. כלפי חיילים שרצחו הייתה לו עמדה הפוכה. הוא דאג להוציא אותם מהכלא.

הנושא עלה לסדר היום לאחר שרפול המתיק לאפס את עונשם של קצינים שרצחו שבויים במהלך מבצע ליטני. הפרקליטות הצבאית העמידה אותם לדין והשיגה הרשעות – רפול המתיק ושיחרר ורוקן את ההליך המשפטי מתוכן. הפרשה זכתה לשם הכולל "פרשת פינטו", על שם אחד הקצינים האלה. רוב דעת הקהל היה עם רפול. לא כולם. בתו של רפול ששירתה ביחידת המחשב של צה"ל הקלידה יום אחד את שמו של אביה וקיבלה את צמד המילים "חונן רוצחים". העבריין שנתפס דווקא נענש.

רפול המתיק עונש לא רק ללוחמים. מעשה באזרח, משרת במילואים בהג"א, שרצח ערבי ברחוב במזרח ירושלים. הוא רצח אותו מטעמים לאומניים. שמו של הרוצח היה לדרמן. עורך דין ממולח סידר לו משפט צבאי. כך נחסך ממנו מאסר עולם. הוא נדון לעשר שנים. רפול המתיק לו לשלוש, חלק גדול מהן בחופשות. אותו לדרמן זכה לימים לתהילה כאשר שפך תה רותח על יעל דיין. הוא שב וצץ לפני חודשים אחדים מול בית הדין ביפו, במהלך משפט אזריה. הוא בא, כמובן, לחזק את ידי הנאשם.

חלק מהתמיכה באזריה נובע משנאת ערבים באשר הם. "ערבי טוב הוא ערבי מת", נהג רפול לומר, מה שלא הפריע לו ללכת להסתפר באיכסל, הכפר הערבי שצופה על תל עדשים.

חלק נובע ממושגים שהפכו למקודשים בחברה הישראלית. אחוות לוחמים; סולידריות; לא משאירים פצוע בשטח. במהלך השנים חל עיוות לא בריא באימוץ המושגים האלה: אנחנו משחררים טרוריסטים תמורת חלקי גופות של חיילים; אנחנו שולחים מטוס להציל צעירים שמטיילים בדרום אמריקה ולא רוצים להינצל; ואנחנו מעלים על נס חייל שהורשע על פי דין בהריגה.

מצד שני, חלה שחיקה במושג אחריות. החיילים אינם מבוגרים שאחראים למעשיהם. הם ילדים, תינוקות, לעולם קורבנות. הפטור מאחריות ניתן לחיילים לא רק בימין אלא גם בשמאל. החייל הוא קורבן הכיבוש.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט מבקש להחזיר לשפיות את מערכת הערכים הזאת. אחוות לוחמים לא חלה על עבריינים; חייל הוא אדם מבוגר; הוא חייב באחריות. דברים פשוטים ונכונים, ובמצב הנוכחי, מול ממשלה מודרכת רחוב, גם אמיצים. איזנקוט מנסה לתקן את מה שרפול ואחרים קילקלו.

אבל כמו רפול, גם באיזנקוט יש משהו דווקני. אילו הייתה על ראשו שערה אחת אדומה, הייתי אומר שהוא ג'ינג'י. הנאום שלו ערב הכרעת הדין נעשה בעיתוי לא מוצלח. לא בגלל הכהניסטים, שאיחלו לו שיירצח בקרוב, אלא בגלל הישראלים ההגונים, שבכל מה שנוגע לצבא, מערכת הערכים שלהם השתבשה. המאבק על ערכי צה"ל לא יוכרע בנוק־אאוט. הוא דורש הרבה סבלנות. ¿