פוסט טראומה
שום דבר לא בוער לראש הממשלה שלנו. גם כשהקריאות ברחוב מסיתות לרצח רמטכ"ל — הוא שותק. תשע שעות לקח לו לפרסם פוסט שגם בו אין גינוי להסתה, רק קריאה לנהוג באחריות כלפי צה"ל, מפקדיו וראש המטה הכללי.
כי נתניהו כמו נתניהו: קודם בודקים מה קורה ברחוב. אחר כך עושים סקרים. ולפני שפותחים פה, או ליתר דיוק פוסט, מחכים לשמוע מה אומר בנט. הרי אין מצב להפקיר את הזירה ליריב מימין. וגם אז, הניסוח של הדברים יהיה תמיד כללי: תמיכה בילדינו, בצה"ל, במדינה, בלי גיבוי ספציפי לאף אחד, כדי שחלילה הקרדיט מראש הממשלה לא יעצים אותו.
ואז מגיע הניסוח שכל כך פרוץ לרוחות, שסותר את דבריו של הרמטכ"ל מיום קודם: חיילי צה"ל הם הבנים והבנות שלנו, כותב נתניהו. ובתחתית הפוסט, כאילו מדובר בעניין של מה בכך ולא במשהו שמרעיד את אמות הסיפים של בית הדין הצבאי, מוסיף ראש הממשלה: אני תומך במתן חנינה לאלאור אזריה. כן, גם הוא תומך. כמו בנט.
דרך ארוכה עשה ראש הממשלה, שמיד אחרי אירוע הירי בחברון מיהר לגנות את המעשה, בהמשך התקשר לאביו של אלאור אזריה כדי להביע אמפתיה ושלשום כבר תמך בחנינה.
אבל דרך לא כל כך ארוכה מובילה מהמרפסת ההיא בכיכר ציון לזמרת "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר". אותו בנימין "הראשון לזהות" נתניהו שותק לנוכח ההמון המתלהם והמאיים. בכלל, טוב יעשו כל הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, אם יצפו בדיווחי העיתונאים שהותקפו בידי המפגינים מחוץ לאולם בית המשפט בקריה. אולי זה ישכנע אותם שמשהו רקוב בממלכת נתניהו, ושחלק נכבד באשמתם. המראות המזעזעים, הקשים לצפייה, זה הסיפור של השבוע. אולי אפילו יותר מפסק הדין האמיץ. זה הסיפור של כולנו.
לא מזמן, בעקבות ההתנפלות על אמנון אברמוביץ' מחוץ לכותלי בית המשפט, שלחה עמותת לוחמי חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, בחתימתו של המח"ט דאז, טוביה רביב, מכתבים לנשיא, לרה"מ ולשר הביטחון, ובהם בקשה להתייחסותם הפומבית למעשהו של אותו עופר גולן והשתלחותו חסרת הרסן בחברם הלוחם.
לשכת הנשיא ענתה להם.
מלשכת שר הביטחון הם קיבלו מענה מכובד.
מי שלא ענה הוא ראש הממשלה, זה שמיהר שלשום להצהיר שהוא בעד חנינה לאזריה.
סם "חנינת"
אבל השיהוי בתגובה של נתניהו כמו גם הזגזוג, לא חמורים יותר מתגובותיהם של פוליטיקאים אחרים, שעוד בטרם סיימה השופטת לקרוא את הכרעת הדין — הזדרזו לדרוש חנינה לאלאור אזריה.
כמה פופוליסטים אפשר להיות: בחצי פה אומרים שמכבדים את בית המשפט, ובחציו השני דורשים את מה ששולל ומבטל את ההכרעה, ובוודאי אינו מקדם את אותה בקשת חנינה. לא ראש הממשלה, לא שרת התרבות, לא שר החינוך ואפילו לא שלי יחימוביץ', יקבעו אם תהיה חנינה לחייל שבית המשפט הצבאי הרשיע אותו בהריגה, ושרק פשׂע היה בין הרשעתו בהריגה לבין הרשעה ברצח. אבל למה לא למהר ולדרוש משהו שעולה בקנה אחד עם הקריאות ברחוב, עם דעת הקהל ועם הסקרים שמראים שהעם עם אלאור?
שר הביטחון היה היחיד שגיבה באופן חד־משמעי את הרמטכ"ל, נזף בקולות ההסתה, קיבל את הכרעת בית המשפט הצבאי וכינה את הדרישה של הפוליטיקאים לחנינה "בורות וסיסמאות". אבל שלא נתבלבל: ליברמן הרבה פחות חד־משמעי מכפי שנשמע. הוא לא אהב את הכרעת הדין. עמדתו לא השתנתה מאז הפגין תמיכה בחייל כשהגיע לדיון בבית הדין הצבאי בקסטינה.
מבחינתו, מדובר במחבל שניסה לרצוח ובחייל שבמקרה הכי חמור טעה בהערכה. ההכרעה נראית לו קטגורית מדי — כאילו הירי היה בזדון או בכוונה. בעיניו של שר הביטחון מדובר בחייל שנמצא בגזרה חצי שנה, אפשר להבין את הבלבול, את שיקול הדעת המוטעה. זו לא תמונה של שחור ולבן, כפי שהציג בית המשפט.
אבל ליברמן לא יכול היום להגיד את כל זה. הוא לא יכול להרשות לעצמו פחות מגיבוי מוחלט של הרמטכ"ל וקבלת ההכרעה של בית הדין הצבאי. ולנו נותר רק לדמיין מה היה אומר הח"כ ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, אם היה היום מחוץ לקואליציה של נתניהו, כפי שהיה בזמן האירוע.
ההפתעה הגדולה הגיעה מצידה של שלי יחימוביץ', שהייתה בין הראשונים להציע חנינה לחייל היורה. מה גרם ליחימוביץ' להוציא הודעה שנראית כל כך לא הולמת את עמדותיה?
זהו תהליך שאני עוברת כמה חודשים, אומרת יחימוביץ'. חשבתי על זה הרבה, אחרי שניהלתי מערכה נוקבת בעד הרמטכ"ל וערכי צה"ל. באיזשהו שלב הבנתי שאת המערכה שלי על הערכים של הקבוצה הפוליטית שלי, אני לא צריכה לנהל על גב של בן אדם אחד. יש פה כל כך הרבה נושאים שהם מעבר לסיפורו של החייל הבודד. הימין הגזעני, הזליגה של הוויכוח הציבורי לתוך צה"ל, ערכי צה"ל, המשימות המטורפות שמוטלות על החיילים שמשרתים בשטחים. לא מתאים לי לעשות מלחמות על גבו של חייל. אני תמיד עושה את המלחמות שלי על האנשים החזקים ביותר. נתניהו, דנקנר, תשובה.
חשבתי, אומרת יחימוביץ', שצריך לבקש הקלה בעונש, אבל לא בדרך של התערבות בהליך המשפטי. רציתי לעשות את זה כשיינתן פסק הדין. אמרתי שצריך לשקול בזהירות אפשרות של מתן חנינה ולעשות הפרדה בין החייל אזריה לבין הדיון הציבורי.
אולי פשוט עשית טעות, אמרתי ליחימוביץ', אולי שיקול לא נכון שאת כבר מצטערת עליו.
לפעמים אפשר להאמין לאנשים שפשוט אומרים את מה שהם חושבים, היא אומרת. כשתמכתי ברובי לנשיאות, הסביבה שלי חשבה שאני מטורפת. ככה זה כשאת אומרת משהו שחורג מהתפיסה של השבט שלך. אז אני חושבת שנכון היה להעמיד את אזריה לדין, ואני חושבת שהרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר עשו מעשה נחוץ והכרחי כשמתחו בזמן אמת את הקווים בעניין טוהר הנשק. ואני חושבת שהכרעת הדין צלולה, אמיצה ומדויקת. חובת השופטים היא לשפוט בחדר סטרילי. החובה שלי זה לראות מה קורה בחברה הישראלית ובצה"ל, וקורים דברים חמורים מאוד.
יחימוביץ' מתכוונת לחכות לגזר הדין ואז לחשוב על דרכים לקדם את החנינה. לא רציתי להגיד לשופטים להקל בגזר דינו, אלא להשמיע עמדה ערכית ציבורית. זו לא שליפה מהמותן. לא היה בן אדם אחד בסביבה שלי שחשב שאני צריכה לעשות את זה. אבל צריך לפעמים לעמוד מול הציבור שלך ולשכנע אותו. מה שהפתיע אותי, זה שלמרות שהתכוננתי למקלחת של צוננים, קיבלתי הרבה תמיכה מחברי מפלגה שמסכימים איתי ומבינים את השקפת העולם הערכית שלי.
קשה להאמין, אבל מכל הפוליטיקאים, שבשעות קשות כמו הכרעת דין מוציאים קודם אצבע כדי לראות לאן מנשבת דעת הקהל — דווקא ח"כ יהודה גליק, הימני, המשיחיסט, מי שכניסתו לכנסת לוותה בגיחוך ולעג, הפך להיות הקול השפוי בליכוד, אולי בימין כולו, שלא לומר הקול האמיץ ביותר. הוא, בניגוד לכל הפופוליסטים שלוטשים עיניים לתומכיהם בימין או לקולות הרחוב, צייץ אתמול שהוא אינו חושב שחנינה היא הכיוון הנכון. עדיפה בעיניו הקלה בעונש, ובלבד שאזריה ייקח אחריות ויבין שפעל שלא כשורה.
והרי זה כל העניין: ההכרה בכך שהחייל היורה פעל שלא כשורה.
אמת אחת
מי שהתייצב להכרעת דינו מול בית המשפט הצבאי הוא לא הילד של כולנו. ולא בגלל מה שאמר הרמטכ"ל, שבן 18 שמתגייס לצה"ל הוא לא הילד של כולנו, הוא חייל, אלא בגלל שהילד של כולנו לא היה יורה בראשו של אדם מנוטרל גם אם הוא מחבל. ואת זה לא אני אומרת. אמרו את זה שלושת שופטי בית המשפט הצבאי, כשבהכרעת הדין הבהירו היטב שמה שעשה אזריה הוא מעשה חריג.
כתבתי כבר בעבר שאני רוצה ונוטה להאמין, שהמושג "חותר למגע", נתפס אצל הילדים שלנו באופן שונה לגמרי מאשר מגע עם אויב ששוכב על הקרקע 11 דקות ומנוטרל לגמרי. ושתחושת האיום שהייתה מביאה אותם לירות בראש של אדם לא הייתה מתרחשת בנסיבות כאלה.
זה לא אומר שדברים כאלה לא קורים. אבל הם אינם משקפים לא את הוראות פתיחה באש ולא את ערכי צה"ל. וזה המסר שהעבירה שלשום השופטת הצבאית. לא הייתה הצדקה לירי, קבעה אל"מ מאיה הלר. אזרחי ישראל, או לפחות אלה מהם שרוצים להתנחם בכך שצה"ל שומר על ערכיו למרות הסיטואציה הסבוכה שבה הוא נמצא כבר כמעט 50 שנה — קיבלו מענה לכך בהכרעת הדין.
למרות הלחץ הציבורי והפוליטי, למרות השיח בטריבונל של הרשתות החברתיות, למרות הניסיונות הנואלים להפוך את אלאור אזריה לסמל — ניסיונות שרק היו בעוכריו — התעלמו שלושת שופטי בית המשפט הצבאי מרעשי הרקע ופסקו פה אחד את מה שקבע שר הביטחון לשעבר פחות מיממה אחרי האירוע: שיש פה חייל שסרח.
את הנסיבות המקלות למעשה שמטלטל את המדינה כבר תשעה חודשים — כל אחד יכול למצוא. אפילו אנשי שמאל מובהקים יתקשו להתעלם ממכלול של דברים, שגם אם אינם מצדיקים את ההרג, יכולים לשפוך אור על הסיטואציה הסבוכה של חייל צעיר בתוך זירת פיגוע מבולבלת, שבה רעשי הרקע, הפלאפונים וקריאות הדרבון של המתנחלים, מחליפים התנהלות פיקודית שקטה וסמכותית.
האירוע בחברון העלה מעל לכל ספק שמי ששולט בשטחים הכבושים, מנחה את אנשי הצבא ופקידי הממשלה ומנווט את הנרטיב — הם המתנחלים, ובמיוחד הקיצוניים שבהם.
אפשר לנסות להסביר מה עובר על חייל מצטיין שלראשונה נוכח בפיגוע שבו נפצע חבר שלו. אבל אין שום יכולת להגן על חייל שמכוון רובה אל ראשו של אדם גוסס ויורה בו שלא לצורך. או במילים אחרות: לבית המשפט הצבאי לא הייתה שום אפשרות לזכות את החייל היורה מחברון.
אמת אחת נאמרה במשפט אזריה. היא נאמרה דווקא על ידי האלוף דני ביטון, זה שהשופטת אמרה עליו השבוע שהוא אינו מצוי בהוראות הפתיחה באש. "במשפט הזה", הוא אמר, "אין אחד שלא משקר, וזה מה שעצוב בעניין הזה".
הוא צדק. השקר שמרחף מעל המשפט כולו, כולל הפרשנות השולטת באולפנים והמלחמות בין השמאל והימין, הוא שמדובר באירוע חד־פעמי, דרמטי, אבן דרך. האמת היא, שככל שימשיך הכיבוש, וככל שימשיכו חיילים להישלח למשימות שיטור בלתי אפשריות, בסיקור מצלמות וטלפונים סלולריים, כך יהיו יותר ויותר מקרים מתועדים לא מוצדקים שימצאו את דרכם לתקשורת. ואולי על זה בכלל היה המשפט הזה: על הנוהל המקובל הקרוי נטרול, או במילה הפחות מכובסת — וידוא הריגה.
הילד שלה
אבל כל זה לא צריך לעניין את משפחת אזריה. הטרגדיה שלהם היא לא טרגדיה לאומית. יש לה פנים, ושם, והיא מוחשית עד כדי כאב. עצוב היה לראות את בני המשפחה בבית המשפט. מאחורי הקקופוניה של הפוליטיקאים, התקשורת והרשתות החברתיות, עומדת משפחה שעולמה חרב עליה. הרי צריך לומר את האמת: אלאור אזריה עמד למשפט רק כי היה שם צירוף של שני דברים: פרסום של סרטון שצולם על ידי "בצלם" בזמן הירי, והעובדה שמדובר בחייל שהוא חוגר פשוט, אוהד לה פמיליה מרמלה. אם הסרטון לא היה מתפרסם, או אם היורה היה קצין מרמת אביב או מעפרה — האירוע לא היה ממריא לאן שהמריא.
משפחת אזריה היא משפחה פשוטה, לא מקושרת. שברירית. המחיר הבריאותי שהיא שילמה עד כה הוא עצום. די לראות את האם, כמו עלה נידף, יושבת על הספסל בבית המשפט, נאלצת לשמוע את השופטת מטיחה בבנה דברים קשים על אמינותו, על התנהגותו, על מניעיו. שעתיים וארבעים דקות של כתב אישום קשה מנשוא לאמא ששלחה זה עתה את בנה הצעיר לצבא, וחשבה שצפויים לה לילות ללא שינה של חרדה לגורלו כלוחם בשטחים — והנה היא מלווה אותו לבתי משפט, נלחמת על חפותו, נאלצת לראות את מחדלי כל העולם מונחים על כתפיו.
ולמרות זאת, אלאור אזריה הוא הילד שלה. הוא לא הילד של כולנו. אצל הילד של חלקנו לפחות, לא ימצאו בפייסבוק כרזות של "כהנא חי" ולייקים לדפי הפייסבוק של ברוך מרזל. אלאור אזריה הוא הילד של משפחת אזריה. הוא תוצר של בית הגידול שלו, של בית הוריו ושל סביבתו.
ואל הטרגדיה הפרטית של המשפחה חברו אינטרסנטים מכל הצדדים, שיש להם תרומה גדולה למצבו המשפטי של הבן. מהפוליטיקאים ש"זיהמו" מהרגע הראשון זירה שאמורה להיות סטרילית, דרך התקשורת שליבתה את האש ועד לעבודתו של צוות ההגנה, מי שהיו אמורים לדאוג קודם כל לקליינט שלהם. במקום להוריד פרופיל ולראות איך אפשר לצמצם את הפוקוס, להמליץ לחייל שלא לטעון טענות שניתן בקלות להפריך — עשו סנגוריו של אזריה את כל השגיאות האפשריות.
השגיאה הראשונה הייתה בבחירה בקו ההגנה שלפיו אזריה ירה כי הוא חש מאוים. קל היה להתפתות לקו ההגנה הזה, כי עד היום כמעט כל מי שנקט אותו יצא זכאי או בעונש מינימלי. ספורים המקרים שבהם לא צלחה טענת "חשתי מאוים".
יכול להיות שקו ההגנה הנכון היה להודות ולומר שהירי נעשה מתוך מצוקה. מתוך תחושת בלבול וסערת רגשות. מתוך חוסר ניסיון. להביע צער על מה שנעשה והכרה שזה לא היה מעשה נכון. אולי אם זה היה קו ההגנה, היו מגיעים להסדר טיעון זריז וכל הקרקס התקשורתי המביך הזה, הכולל גיבובי שקרים, נאומים לפרוטוקול, לעיתונות ולחברי מרכז הליכוד — היה נחסך מאיתנו.
אבל זה לא קרה. כמו רבים אחרים, הסנגוריה תפסה טרמפ על גבו של אזריה וגרמה לו יותר נזק מתועלת. לא רק שקווי ההגנה התזזיתיים קרסו — הם גם הציגו אותו כשקרן סדרתי המשנה כל הזמן את גרסתו. נראה שעורכי הדין, כמו שרון גל, כמו הפוליטיקאים, דאגו יותר לפרסומם העצמי מאשר לטובת הנאשם.
ואם זה לא הספיק, עושה ההגנה שגיאה נוספת ומגייסת לשורותיה את עו"ד יורם שפטל. במקום להמתין לגזר הדין ולעבוד על הטיעונים לעונש בזהירות ובצניעות — שוכרים למשימה את הפה הכי גדול והכי וולגרי במדינה, שעד לגזר הדין יצליח להצית אש בכל זירה אפשרית ולהרגיז את כל מי שכדאי לא להרגיז.
מגיע להם
כמו תמיד כשהטבעת המשפטית סביב ראש הממשלה הולכת ומתהדקת, מגיע איזה נושא לאומי, דרמטי, תקשורתי, ומסיט את תשומת הלב מראש הממשלה והלאה. ברוב המקרים מדובר בספין ולפעמים, כמו שקרה השבוע, זה פשוט מזל.
חקירתו של ראש הממשלה בתחילת השבוע נקברה חיש מהר תחת הררי המלל בעקבות פסק הדין של אזריה, וחודשה רק אתמול בערב. אבל מי שציפה שחקירתו הראשונה תניב מידע חדש או לפחות רמזים על מה ולמה כל הרעש ומה יש באמתחתו של היועץ המשפטי — התבדה.
נדמה שמנדלבליט הולך בדרך השלילה: קודם פירוט של כל הפרשות שהפרקליטות הפסיקה את חקירתן — סליחה, בדיקתן — ושלא הניבו כתב אישום, ורק אז אזכור כלאחר יד של החשדות שעליהם הוא נחקר עכשיו. מנדלבליט נראה כמי שהועמד בעל כורחו מול מצלמה, והוא קורא בקול את כל המטלות היומיות שבהן כבר עמד: פרשת ביבי טורס — נמחק.
נכון, היועץ המשפטי גם הודיע כי נתניהו ביצע לכאורה עבירות מתחום טוהר המידות, אבל בינינו — למי זה אכפת. חשוד בקבלת טובות הנאה מאנשי עסקים? נו באמת. אז מה אם איש עסקים קונה לראש הממשלה שלנו חליפה באלפי שקלים, ואחר מממן את נסיעתה של אשת ראש הממשלה, והשלישי הוא השוגר דדי של יורש העצר יאיר, התשובה שלנו לנסיך הבריטי הארי — שמארח אותו על חשבונו בכל העולם.
סליחה, לא מגיע להם, למשפחת נתניהו, שיחיו בפאר ובהדר ושכל התאוות שלהם יסופקו? וחוץ מזה, לנו זה רק טוב — לפחות מה שהם מקבלים מאנשי עסקים, לא יורד מהחשבון שלנו. חבל שאחד מאנשי העסקים האלה לא מממן את הגלידה של בני המשפחה, או את ארוחות השף ומגשי הסושי, שאליהם נחשפנו השבוע ב"המקור".
איך אומר המשפט הידוע? מי שלא מפרגן להם, שלא יהיה לו בעצמו. ואנחנו הרי מפרגנים למשפחת נתניהו. אז מה אם מעתה והלאה, כשנסתכל על נתניהו ההדור בלבושו, המחשבה הראשונה שתעלה בראשנו היא מי איש העסקים שרכש לו את החליפה הזאת.
והדמיון ישתולל, ואנחנו נראה את ראש הממשלה שלנו עומד מול המראה בחנות יוקרה ברודיאו דרייב בבוורלי הילס, ממש כמו ג'וליה רוברטס בסרט "אישה יפה", ואיזה איש עסקים, נגיד רון לאודר, יושב על הספה ההדורה ומסמן למוכרת שמתרוצצת בין המלתחה לבינו, לארוז לביבי שלנו גם את החליפה הזאת, והחולצה ההיא, וכן, אפשר להוסיף גם נעליים.
ככה אנחנו נראים, כמו הזונה היפה מבוורלי הילס. לא רק המדינה צורכת תרומות מהדוד סם, גם ראש הממשלה שלנו נזקק למתנות מהדוד מאמריקה. ולא רק הוא. גם אשתו, ובניו, שהחיים על חשבונם של אחרים כבר הפך אצלם לדרך.
אז לא תמיד צריך לחכות לכתבי אישום. לפעמים אפשר סתם להתבייש. ¿
