סליחה על השעה אבל אני פשוט חייב. התקופה הקרובה הולכת להיות מורכבת והיא איננה פשוטה כלל. אני מרגיש שהעם שלנו מפולג, כואב, שונא, מאוכזב, מיואש.

אני יושב מול מסך הטלפון היום ופשוט קורא בניסיון לאתר שביב תקווה והנה הגעתי ל־1:35 ופשוט לא מצאתי. אבי בן ה־70 ישב לצידי בסלון ואמר "שנאה כזאת לא ראיתי בחיים שלי במדינה" בפשטות הכל כך אופיינית לו. ואז זה היכה בי הכאב הזה בחזה, הלכתי לחדר ופשוט התחילו לזלוג לי דמעות.

כן, אני, שלא בכיתי ברגעים קשים שאיני מאחל לאיש, ישבתי היום ופשוט בכיתי, לבד עם עצמי, דמעות מאופקות אך מלאות כאב כפי שלימדו אותי לבכות בצבא על אחים לנשק שאבדו לי, בכיתי על עם ישראל שקורע את עצמו לרסיסים בשנאה חסרת תקדים. בכיתי על הידיים שהשארתי בעזה ושאלתי את עצמי, אולי בפעם הראשונה בחיי, האם היה שווה להילחם על עם ששונא את עצמו?

בכיתי על שירה שלי שבמציאות אחרת אני הייתי מלמד אותה לקשור נעליים והיום איני יכול לעשות זאת, בכיתי על המציאות שאליה היא גדלה, על החברים לכיתתה שההורים שלהם "לא ישלחו לצבא", לצבא שאני כל כך אוהב, הם לא ילכו? לצבא שבו איבדתי חברים כה רבים בשמירה על המולדת, הם לא ילכו? לצבא שהיה עד כה קונצנזוס, מגדלור לכל צבאות העולם והיום חלקים מהעם שעליו הוא מגן קוראים לרצח של העומד בראשו? לצבא הזה הם לא ילכו. לצבא היחיד שמבטיח את קיומו של העם הזה, אוי כמה כואב לי לשמוע את האמירות היום, בלי קשר לאג'נדה פוליטית, הכל פשוט מלא שנאה! מה קרה לנו, עם ישראל? מה קרה לנו, עם ישראל? מה קרה לנו, עם ישראל?

אף פעם לא עשיתי זאת, אבל במוצ"ש הקרוב בשעה 20:00 אני אשב, גם אם זה לבדי, בכיכר רבין עם שלט ענק שקורא לסולידריות ואהבה הדדית ולהחזרת מרכז הכוח שלנו שהולך ומתפורר — האחדות שלנו. אגב, קצת קשה לי לכתוב בכתב יד אז אני אגיע עם שלט וטושים, אני קורא לכולכם, ימין, שמאל, דתיים, חילונים, כאלו שאינם יהודים, פוליטיקאים, אמנים, אנשים מן השורה, אזרחי ישראל: בואו עזרו לי לכתוב את השלט, בואו חבקו את המדינה שלנו — היא מדממת!

שלכם, סרן במיל' זיו שילון.