געגועים לממלכתיות
אם היה צריך לנסח מחדש את מטרת ההפגנה אמש בכיכר רבין, התוצאה הייתה "רוצים להחזיר את ישראל לעצמה". המארגנים קראו לזה מפגן של אחדות, אבל המילה "אחדות" מלאה מדי בתמימות וריקה מדי ממעשים אפשריים ומתוצאות נראות לעין.
האלפים שהגיעו אתמול להפגנה מתגעגעים במידה מסוימת לישראל שבה לגבות את צה"ל, את קציניו ואת הרמטכ"ל זה הברור והמובן מאליו. לא רק נחלתם של בודדים פה ושם במפלגת השלטון, כמו שטייניץ, אבי דיכטר ויהודה גליק, כשהיתר מעדיפים לשתוק ולהתחמק. הם מתגעגעים לצבא העם ומתגעגעים למדינה שבה יש ויכוחים קשים (וגם קבוצות קיצוניות כמיטב המסורת היהודית), אבל בסוף ברגע האחרון תמיד יש מנהיג נבחר שיודע לעצור ולדבר על ממלכתיות. געגועים למדינה שבה יש קמפיין פוליטי רק לפני הבחירות ולא אחריהן. חלקם מתגעגעים למה שלא היה מעולם, אבל הגעגוע טוב להם.
במקום כל המלל הזה על געגוע, יצאה להם המילה "אחדות", והיא הביאה איתה את תנועות הנוער, כמה אלפי אנשים וגם עשרה מתומכי אלאור אזריה שמחו נגד המחאה. עם קשר ובלי קשר.
אני הגעתי להפגנה עם בתי הגדולה תבור ועם חילי טרופר, איש חינוך וחבר מהמושב, כי בעיניי יש משהו חשוב בגעגוע ובתקוות לאחדות. אנשים שבאים לכיכר רבין לא משנים את העולם, אבל הם בהחלט עוזרים לעצמם להרגיש טוב יותר. זיו שילון שאירגן את העצרת צודק: יש פה יותר מדי אנשים ששונאים את העם שלהם בשם אידיאולוגיה גדולה למען המדינה.
לקחתי את בתי כדי שתלמד שיעור באזרחות, כדי שתראה את חניכי בני עקיבא עומדים לצד חניכי השומר הצעיר ומדברים אידיאולוגיה של גיל הנעורים. כדי שתדע להתווכח יום אחד על שלום ומלחמה, כשברקע זוכרים שהמדינה היהודית היא מטרה משותפת. לקחתי אותה כדי שתדע שאבא שלה מאמין שבלי ממלכתיות האדמה רועדת.
