צהריים חורפיים בניו־יורק. עמוס במסעדת Maialino הצמודה לגרמרסי פארק שבמנהטן. הכתובת יוקרתית, האורחים יותר. בחדר האחורי של המסעדה מתנהל אירוע ראשון מסוגו: טעימת יינות ישראליים של ארבעה יקבים, שזכו לראשונה בציונים גבוהים בדירוג של ה"Wine Spectator", מגזין היין החשוב בעולם, וקיבלו את הזכות להציג את היין באירוע הטעימות היוקרתי של המגזין.
על הפרק: טעימה לבלוגרי יין אמריקאים. המשתתפים: ייננים ובעלי היקבים רקנאטי, צרעה, קסטל ותבור. כולם מנסים לשמור על קוליות, אבל בעברית מרשים לעצמם להביע רגשות. האוויר סמיך מציפייה ומחימום־יתר, למרות שהטמפרטורות בחוץ סבירות יחסית. בקבוקי היין הסגורים מסודרים בפינת החדר. הבלוגרים המקומיים מוצאים מקומות ישיבה. הכל מוכן למופע הישראלי. יש רק בעיה קטנה: מישהו צריך לפתוח את הבקבוקים ולאף אחד מאנשי המקצוע בחדר אין פותחן יין. כפיים. עוד רגע "יהיה בסדר" ישראלי קלאסי נכנס לפעולה.
אבל צחוק בצד, 2016 תיזכר כשנה בה היינות הישראליים סוף־סוף עלו לשחק במגרש של הגדולים, וזה ממש לא מובן מאליו. האמת? כעם וכמדינה חסרי מסורת רציפה של ייצור יין ושתייתו — לא ממש היה לנו סיכוי. בהתאמה, בעשורים הראשונים לחייה ישראל הפיקה יותר מלחמות מאשר יינות ראויים לשתייה. בהמשך, כשכבר התפתחה אצלנו תעשיית יין מכובדת, העולם לא ממש התעניין במה שיש לנו להציע בתחום, אלא בסכסוך הישראלי־פלסטיני. המפץ הגדול הגיע במפתיע, מצידו של מגזין היין היוקרתי "וויין ספקטטור", שנחשב לאורים־ותומים בתחום ובחר להקדיש את גיליון אוקטובר האחרון שלו — כולל השער — לישראל ולהכתירה כאזור יין מסקרן, לצד מדינות שלהן תעשיית יין מתפתחת כפורטוגל ויוון. על שער המגזין נכתב: "יינות ישראליים — איכות מפתיעה מאזור מתפתח", ובתוכו הוקדשו הכתבות המרכזיות לתעשיית היין המקומית. לצורך התחקיר ביקרו אנשי המגזין בארץ, טעמו מגוון יינות מקומיים ובחרו לראשונה להעניק לארבעה יקבים ישראליים ציונים גבוהים. מבחינת יצוא היין הישראלי, מדובר במהפיכה תודעתית — וגם שיווקית — אדירה.
ערן פיק, יינן ומנכ"ל יקב צרעה, ואחד הכוכבים בסצנה המתפתחת, מסכם את גודל ההפתעה: "בואי נגיד שכשהצלמת של המגזין אמרה לי שזה הולך להיות שער, אמרתי לה שהיא משוגעת. לא האמנתי שמדינה כמו שלנו תהפוך להיות מוכרת כאזור יין. הגיע הזמן שיראו את ישראל גם כמדינת יין ולא רק כמדינת טרור ומלחמות וביבי נתניהו".
"אני עושה יין, לא פוליטיקה"
הציונים בטעימות גם זיכו את ארבעת היקבים בהשתתפות בתערוכה של המגזין: תמורת סכום פעוט של 340 דולר יכול חובב היין לפסוע לתוך New York Wine Experience 2016, הסופר־בול של תעשיית היין העולמית, ולטעום בחינם וללא הגבלה את היינות הגדולים בעולם, מהסוג שהעו"ש לא מאפשר לרכוש. כמה שמות להמחשה, שיעיפו את הלסת למי שטיפה מבין: שאטו פטרוס, שאטו מוטון רוטשילד, שאטו לאפיט רוטשילד, אורנלייה — ממש לונה־פארק למבוגרים.
בקומה הרביעית של מלון "מרקיז" בטיימס סקוור יש תור מנומס וישר, שיתעקל ככל שיעברו השעות ותעלה רמת האלכוהול בדם. לצד ניו־יורקרים עשירים נמצאים כאן גם בעלי רשתות מהמערב התיכון ואספני יין יפנים שלא מחמיצים שום בקבוק. ליד הדוכנים של השמות הגדולים אנשים שלפני שעה עוד שמרו על פאסון מאבדים שליטה. פעם בדקה בממוצע עוד גבר בגיל העמידה תוקע לך מרפק בצלעות ומסביר שאין מה לעשות: "מיי פרנד, אם את רוצה להגיע לפני שנגמר, את חייבת להילחם על זה, זו פריווילגיה להשתכר מהיינות הכי טובים בעולם".
בדוכן של שאטו פטרוס רק החזק שורד. בדוכן של שאטו לאפיט סוגרים את הבסטה מוקדם. "נגמר היין", הם מסבירים לכל הגרופיז שאיחרו. האמריקאים, מתברר, מנומסים רק עד שזה מגיע לזכות לטעום ללא הגבלה יין צרפתי מהיקרים בעולם. להתנסות ביינות שהם לא מכירים מהמידל־איסט זה כבר עניין אחר לגמרי. הגבר שעומד מאחורי מופתע שבישראל יש תעשיית יין איכותית ומציע קהל שבוי: "אוונגליסטים יקנו כל דבר שיגיע מישראל". מישהו אחר תהה אם היקבים הישראליים הם בשטחים הכבושים, מזכיר את אחד החסמים הבולטים ליצוא: הפוליטיקה של היין.
אור נדבך, היינן של יקב תבור, מסביר שרוב היקבים ינסו להימנע מלהזכיר שהם יושבים על אדמה מסוימת. "יש חשש מהחרמות, אבל מצד שני, יש יקבים מגוש עציון שדווקא מדגישים את זה, כדי לפנות לקהל שלהם. אני יכול רק להגיד שאני עושה יין, וזה מה שמעניין אותי. לא פוליטיקה".
מייק וויין נוט וור?
"משהו כזה. כן".
בדוכן של רקנאטי היינן גיל שצברג והבעלים לני רקנאטי, מבעלי היקב ודור שלישי למשפחת אצולה ועסקים ישראלית מהמפורסמות בישראל, מוזגים כוסות יין לקהל כאחרונת הדיילות. "הרבה אנשים קונים יקב כי זה כיף", מסביר רקנאטי את הטרנד שהוא חולק עם אלמונים כמו אנג'לינה ובראד, סטינג וסלבס נוספים.
"בשביל רבים מהם זה עניין תדמיתי. אני עשיתי את זה כי אני באמת אוהב את זה. ואני מאמין שתוך עשרים שנה ישראל תהיה כמו צ'ילה מבחינת אזור יין. את יודעת מה אומרים: כל עוד מפסידים — זה הובי, כשמרוויחים — זה ביזנס. אז אני שמח להגיד שכיום זה גם וגם".
יינן פלסטיני סודי
אגב, את ההתעניינות העולמית ביינות ישראליים אפשר לייחס גם לבאז שייצר יקב רקנאטי בתחילת השנה עם יין המראווי שלו. במסגרת החיפוש אחר בידול ואיכות מקומית הגיע שצברג, איש מקצוע מעולה, ולא פחות מזה נחמד, למראווי. מדובר בזן ענבים קדום שחיבר באחת את ההווה בעמק חפר למסורת התנ"כית של שתיית יין. לא מזיק גם שהמראווי אוחז בסיפור סקסי, כולל אזכורים לשמו בתנ"ך ויינן פלסטיני סודי שמעורב בפרויקט. ה"ניו־יורק טיימס" זיהה את הפוטנציאל האקזוטי ומיהר לכתוב על היין שישו היה שותה, וגם צוות של CNN הגיע לבדוק את הסיפור מקרוב. "אני חושב שזה חלק מהחיפוש אחרי השאלה מה זה יין ישראלי", אומר רקנאטי. "להתעסק עם ענבים שיש רק כאן".
ואיך נתפס היין הישראלי?
"יש מקרים בהם קיים בחו"ל חסם תדמיתי כלפי היין הישראלי. אנשים שחושבים שיין כשר זה יין קידוש, וכן העובדה שישראל לא מוכרת כמדינת יין. מבחינת חובבי היין, בקבוק מישראל זה כמו בקבוק מקמבודיה. הדרך היחידה לשנות את זה הן טעימות".
אמר ועשה. רקנאטי, מהישראלים האלה שיודעים לשאת בכבוד חליפה ועניבה, הגיע לניו־יורק בלי אגו. בזמן שהיקבים מחו"ל הסתפקו בשליחת יינן ואיש שיווק, הוא התעקש להגיע בעצמו, וגם לעמוד מאחורי הדוכן. עד כדי כך הוא נכנס לתפקיד הברמן, שלא זיהה את המייסד והבעלים של ה"וויין ספקטטור", מרווין שאנקין, שקפץ להגיד אהלן. "הוא התחיל לדבר איתי, שאל שאלות", רקנאטי נבוך. "עכשיו, הרי ראיתי את התמונות שלו מיליון פעם, אבל הבעיה שלי היא שאני לא זוכר פרצופים. ואנחנו מדברים, והוא מאוד מפרגן, ובשלב מסוים לא התאפקתי ושאלתי בנימוס 'ומה אתה עושה, אדוני?'
אאוץ'.
(צוחק) "אבל איש מאוד נחמד בסך הכל".
רקנאטי הוא מהמנצחים הגדולים של הטעימה במגזין, לצד יקב צרעה, שהצליח להכניס ארבעה יינות לרשימה, כולם בציון 90 ומעלה, וזאת במגזין הנוהג לקמץ בציונים כשמדובר ביינות ישראליים.
לאורך השנים היו אלה חסמים כמו חוסר ידע מוחלט על ישראל כאזור יין, כמו גם צירוף המילים "יין כשר", שמעלה מהאוב את המנישביץ, אותו יין מתוק לקידוש, שלא ממש סייעו ליינות ישראליים להתאזרח בחו"ל. או כפי שניסחה זאת הבלוגרית יולנדה שושנה בטעימה: "אני מאוד מתרגשת לטעום יין ישראלי, כי מה שהכרתי עד עכשיו היה במפגשי הפנויים־פנויות של הקהילה היהודית כאן, וזו לא היתה חוויה נעימה".
את השינוי בתחום בישראל אפשר היה לראות באמצע שנות ה־90, עם יקבים כמו מרגלית וקסטל, אומר אלי בן־זקן, הבעלים של יקב קסטל, הנחשב בעיני רבים ליקב הטוב ביותר בישראל. בן־זקן, טיפוס אקסצנטרי שיודע לספר סיפור, דווקא מתנגד: "לא הייתי חלוץ, כי לא היה לי ממש חלום", הוא אומר. ההתחלה הייתה בלתי אפשרית. בן־זקן למד את המקצוע לבדו, מקריאה. את היין הראשון ביקבקו ליד הלול. "אנשים נסעו ללמוד בחו"ל, התמקצעו וחזרו לכאן עם ידע. ישראלים התחילו להסתובב בעולם ולפתח טעם. ועדיין, יש כאן פחד מיין שקשה לשנות".
"לצערי, בישראל הדור הצעיר מפחד מיין ולא רואה בו מוצר נגיש", מסכימה מיכל אקרמן, אגרונומית היקב. "כשאני מסבירה מה זה יין הם מתחברים, כי כרם זה חקלאות וציונות ומשם קל להתחבר לסיפור".
"לא אוהבים מספיק יין"
בין אם הבעיה היא פחד, חוסר נגישות או שניהם, אי אפשר להתווכח עם נתונים: צריכת היין הישראלית תקועה כבר עשורים על כארבעה ליטרים בשנה (האופטימיים מדברים על שמונה), בעוד שבאיטליה למשל הצריכה עומדת על 33 ליטר לנפש בשנה ובצרפת על 42. אנשי יין מובילים אוהבים לתלות את האשם בתרבות שתיית היין הלא מפותחת בארץ, אבל לא פחות מכך הבעיה היא שאין בארץ תמיכה ממשלתית בענף, בניגוד לנעשה במדינות אחרות, כמו גם מספיק יינות ראויים לשתייה שעולים סכומים סבירים של 60־50 שקל.
"ארבעה ליטרים זה נשמע כמו קללה", מסכים אריאל בן־זקן. "שינוי תרבותי תמיד יותר קשה מכל שינוי אחר. כמו לשנות את תרבות הנהיגה, או את תרבות האכילה". ורקנאטי נאנח: "פשוט לא אוהבים מספיק יין. אוהבים וודקה רד־בול".
"הרי תמיד יהיה מי שיזרוק לנו 'אתם גנבים, קנינו יין ביורו בספרד והיה יותר טעים'", אומר ערן פיק ומוסיף: "את מספר היקבים הרווחיים בישראל אפשר לספור על כף יד אחת. בישראל יש יינות שעולים 120 שקל לבקבוק ויכולים לעמוד בשורה אחת עם יינות באותה רמת מחיר בעולם, אבל נכון שחסם המחיר מונע מאנשים חדשים להיכנס לתחום. מה שחשוב לי כיקב לא מסחרי זה שיש בארץ יותר ויותר אנשים שמחפשים יין איכותי. המספרים ממש לא מעניינים אותי".
פיק, מאנשי המקצוע המוערכים בתחום בישראל, הוא מייצג מובהק של הדור החדש בייננות ישראלית. מעבר לציונים הגבוהים שקיבל בטעימת המגזין, זכה לאחרונה גם להיבחר לרשימת 100 הבקבוקים הטובים של 2016 מיינות העולם — הישג נדיר ליין ישראלי. פיק למד ייננות באוניברסיטת קליפורניה בדייויס והוא היחיד בישראל שאוחז גם בתואר היוקרתי "מאסטר אוף וויין". פיק: "בישראל היקבים בעיקר רבים ביניהם, כאן במנהטן, אולי בגלל הג'ט־לג, הכל נעים יותר כשאנחנו ביחד".
אבל שום דבר לא עזר לו כשנאלץ להתמודד מול גוליית: יקב מוטון רוטשילד. כשאני מסתכלת עליו מאחורי הדוכן של צרעה, חנוט בחליפה ובעניבה, הוא נראה קצת כמו תינוק שנשבה. מולו ערימות של אנשי עסקים מגישים לאנשי השיווק של היקב הצרפתי האנין כוס יין מתחננת.
בן־זקן, מצידו, כבר ממש סובל. הוא, שרגיל בארץ להיות בתפקיד הפטרון, משתבלל בפינה. "אני חושב שלהיות כאן בתערוכה זה יותר בשביל הכבוד ופחות בשביל משהו אחר. זה לא מביא מכירות. זה לגמרי בשביל המיתוג נטו. זה עוד וי שעשינו על תערוכה חשובה. אני לא חושב שהיינו יכולים לוותר על ההזמנה להיות פה, אבל מצד שני אנשים שילמו 340 דולר בשביל להיות כאן, אז בשביל לנצל את ההשקעה הם רצו לטעום יינות מפורסמים ויקרים. הם לא באו בשביל לטעום יין ישראלי. הייתי מודע לזה כשבאתי, ובכל זאת למדתי משהו".
שר התיירות מתעסק בעמונה
יקב תבור הוא היחיד שכבר הגיע לניו־יורק עם קילומטרז': גם בשנה שעברה הם השתתפו בתערוכה, והשנה הם כבר חיילים ותיקים. "בטעימות יין בחו"ל אני תמיד אומרת שלא הגעתי עם גמל", מסבירה מיכל מהיקב איך אנחנו נראים מרחוק. בניגוד ליקבים האחרים, הם לא הגיעו רק לתערוכה אלא לאירוע כולו והשתתפו בהרצאות ובטעימות היין שכללו השוואת פינו נואר מקליפורניה לבורגון, טעימת יינות קינוח, והדובדבן שבקצפת – טעימת חתך של שאטו לאפיט המפורסם של משפחת רוטשילד מבציר 86'. "בשלב מסוים הזמינו לבמה יקבים שזכו להוקרה על פועלם, ביניהם היקב של סטינג. בהתחלה עלתה אשתו לבמה, ושמעו מהקהל אנחת אכזבה, ואז היא הזמינה אותו והוא נתן הופעה עם להיטים מתקופת פוליס. היה מדהים", מיכל מתרגשת. באמצע השיחה אדם מבוגר בעל חזות כבודה, סמוק לחיים, מגיע לדוכן. "היינות הישראליים כל כך חלקים ויפים", הוא אומר לה, "כמו הנשים". "זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע", היא צוחקת, "וכשהוא שאל אם אני זוכרת אותו אמרתי לו, איך אפשר לשכוח? מלא שיכורים פה".
"בשביל לאהוב יין צריך לאהוב את הסיפור שלו", מסכם אור נדבך, "יין זו תרבות שלמה שמחוברת אלינו עוד מימי התנ"ך, ומי שלא מחובר לזה תופס יין כמשהו פלצני, או מרוחק והזוי, כי הוא לא גדל על יין אלא על וודקה רד־בול. בשביל לאהוב יין צריך לאהוב את הסיפור שלו, וזה משהו שאנחנו מנסים להעביר ביקב. וזה גם עניין של חינוך. אנשים צריכים לדעת שבמקום שישיית בירה אפשר לקנות באותו מחיר בקבוק יין".
פיק, לעומת זאת, שומר על אופטימיות זהירה מאוד: "אנשים אומרים לעצמם שיין זו תעשייה שולית לחלוטין מבחינה כלכלית, אבל שמבחינת המיתוג והמיצוב שהיא מעניקה למדינה היא נכס גדול יותר מהכסף שהיא מכניסה. בטח יותר מכל חברת הייטק שעושה אקזיט. תעשיית היין בעיני היא אחת הסיבות לחיות בישראל, אבל בניגוד למדינות אחרות היא לא מקבלת תמיכה ממשלתית והיא נאלצת להקים יקבים רק באזורי תעשייה, וחבל. כי אפשר לפתח כאן תיירות יין כמו בנאפה".
ודווקא השנה, כשאתם בשיא החשיפה, זה הזמן להילחם בזה.
"בישראל לא יתעסקו ביין. יתעסקו בקוטג'. ההרגשה היא שכאן אם יהיה מישהו בכנסת שירצה לבוא ולשפר את תעשיית היין, יקראו לו תוך יומיים שיכור ופלצני. וזה כל כך מוטעה. אני מת ששר התיירות יקדיש לנושא תשומת לב, אבל אין סיכוי שהוא יתעסק בזה, הוא מתעסק בעמונה. אז אני אומר רק: אל תפריעו לנו, תנו לעבוד".
• הכתבת הייתה אורחת של היקבים הישראלים בתערוכת היין בניו־יורק
