בחודש האחרון חגגה התזמורת הפילהרמונית הישראלית 80 שנים לקיומה. בנוסף, זובין מהטה, המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת בחמשת העשורים האחרונים, הודיע על פרישתו ב־2019. שני ציוני דרך שהם גם הזדמנות טובה לעצור ולשאול כמה שאלות על מהותה העכשווית של התזמורת הזאת.

הפילהרמונית היא התזמורת הישראלית המובילה והמוערכת ביותר ברמה הבינלאומית, ולמעמד הזה נלווית גם אחריות תרבותית לאומית. התזמורת אמנם מעוניינת במעמד, אבל היא לא מעוניינת במחויבות שכרוכה בו. כיום, היא אינה עושה דבר כדי לקדם את התרבות הישראלית. היא לא יוזמת פרויקטים מוזיקליים מקומיים; אין לה מלחין בית; והיא בקושי מזמינה יצירות ממלחינים ישראלים.

אני סבור שמוזיקאי שכותב כישראלי, ומתוך התכתבות עם הבעיות של המקום הזה, כותב מוזיקה "ישראלית". 80 שנים שבהן הפילהרמונית קיימת, ולא מעט מלחינים גדולים חיו כאן ויצרו מתוך התכתבות עם המקום הזה: פאול בן חיים, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מרדכי סתר ויחזקאל בראון, אם למנות רק מעטים. הפילהרמונית מתעלמת לחלוטין ממלחיני העבר, אך גם ממלחינים ותיקים שחיים איתנו דוגמת סרג'יו נטרא ולאון שידלובסקי (שלא לדבר על מלחינות ומלחינים צעירים), אשר יצירותיהם אינן זוכות לביצוע.

אבל ההתנערות מישראל אינה מסתיימת ביצירה המקומית. מדוע, למשל, הפילהרמונית אינה מזמינה סולנים ישראלים להתארח בסדרות הקונצרטים שלה (ואף לא אחד בחגיגות ה־80)? ולמה המקום הגבוה ביותר שמנצח ישראלי יכול לשאוף אליו בתזמורת הזאת הוא ניצוח על קונצרטים לילדים? המעטים שכן מוזמנים, הם ישראלים שכבר עשו לעצמם שם מחוץ לישראל; בפרפרזה על 'מלכוד 22', בפילהרמונית, אתה יכול להתפתח ולהתפרסם רק אם אתה מפורסם מלכתחילה.

במצב הנוכחי, התזמורת אינה מהווה מנגנון צמיחה למוזיקאים־מבצעים ישראלים, וגם אינה פועלת לשמר את הקנון המוזיקלי שהתפתח פה במאה האחרונה. מאידך, הפילהרמונית היא המוסד המוזיקלי שזוכה לתקציב הציבורי השני בגודלו (לאחר האופרה הישראלית). אם מה שמניע את הפילהרמונית הוא רק שורת הרווח - הרי שמדובר בעסק כלכלי גרידא, שאינו צריך לקבל לטעמי כספי ציבור. כך שעם שוך החגיגות ראוי לעצור ולשאול: 80 שנים לאחר שהוקמה, מה נותר בעצם "ישראלי" בתזמורת הפילהרמונית הישראלית?