דודו טופז מת שנים לפני שהתאבד.
עגל הזהב של הטלוויזיה המסחרית, האיש שהפך כמעט לאל, נזרק ברגע שפג תוקפו ולא שירת עוד את אדוניו, ובכך ניטלה נשמת אפו.
פגשתי את דודו כשכבר היה בר מינן. מעולם לא נתקלתי בכריזמה מהלכת כמו שלו, והיה קשה מאוד שלא לחבב אותו. שנים אני נושא את צוואתו, ועכשיו, באישור ילדיו, אני משחרר את תמלול הקלטתו האחרונה. ההודעה שהשאיר דודו במשיבון של מזכירתי בקליניקה גורמת לי לבכות בכל פעם שאני מאזין לה. הקשיבו למילותיו המצמררות, לדברים הכי אותנטיים ואמיתיים של אדם שהחליט ליטול את חייו בידיו, והתאבד בתלייה מברז בגובה של 80 ס"מ:
"אני לא מבין אילן. בוא אלי, תעזור לי". המילים האחרונות של דודו טופז
"מדבר כאן דודו טופז מבית המעצר ניצן.
אני כל כך מתבייש בפני הרופא, בפני אילן רבינוביץ’.
לא יכול להשאיר טלפון כי אין כאן טלפון.
רוצה שיבוא לבדוק אותי, לבקר אותי ולשוחח עימי.
רוצה שייצור קשר דחוף דרך העו"ד שלי.
יגיע לכאן לשבת ולנתח מה קרה לי.
רק הוא יבין.
אני רוצה להבין הכל.
רק עליו אני סומך.
אנא תהיו בקשר.
ובוא אליי מהר!
אני לא יודע מה גרם לי.
אני לא מבין איך שמתי לי מקל בגלגלים כשהעגלה כבר התחילה לרוץ.
אני לא מבין, אילן.
בוא אליי, תעזור לי.
תקבע תור בתור פסיכיאטר שתבוא אליי.
אני נורא מבקש.
אתה כמעט בנית לי את האגו מחדש, ואני באתי והרסתי.
אני לא מבין.
לא רציתי אף פעם אלימות.
קרו דברים שיצאו משליטתי.
אנא, אנא, אנא.
בוא אליי.
תודה לכם".
****
ליוויתי את דודו תקופה קצרה בחייו. אהבתי אותו מאוד. בדרכו הטיפוסית הגיע יום אחד לקליניקה עם פטיש ומסמר ותלה מכתב בכתב ידו: "לאילן, מי שקורא לך 'פסיכיאטר' מפחית בערכך. תודה, דודו טופז". הוא היה עורך ביקורות פתע כדי לוודא שהמכתב לא הורד מהקיר. כזה היה דודו. גדול מהחיים. בחייו ובמותו.
דודו התבייש בכך ששיקר כששאלתי אותו ישירות אם היה מעורב בתקיפת אנשי התקשורת. אך היה לו האומץ להיישיר מבט ולהודות בבושה ששיקר. אני מעריך אותו על כך ביודעי כמה הדבר קשה, ובפרט לדודו. מרגע שהודה ידעתי שהשאלה היא לא אם ישים קץ לחייו, אלא מתי. הפצצה תיקתקה. יצרתי קשר ושלחתי את תיקו הרפואי, לבקשתו, לעורכי דינו ולשירות בתי הסוהר. אנשי החטיבה הפסיכיאטרית־משפטית בשב"ס עובדים לילות כימים בעבודה סיזיפית עם האוכלוסייה הקשה ביותר, בתנאים קשים ובתמורה כספית נמוכה, ועל כך הם ראויים להערכה. אני מצדיע להם. אני לא הייתי שורד שם. ועדיין, ראוי שיבדקו את עצמם, כי הם נכשלו במבחן התוצאה.
האם דודו טופל כהלכה? הרי הוא נכשל בניסיונו האובדני הראשון. מדוע לא לקחו אותו ברצינות ולא העבירו אותו לאשפוז פסיכיאטרי־משפטי? האם דבריי נפלו על אוזניים ערלות? את דודו אי־אפשר להחזיר, ואין המטרה לערוף ראשים. אבל חייבים ללמוד מהמקרה לבל יישנה ולהפיק לקחים לעתיד.
כשנסעתי בדרכים ראיתי גרפיטי: "אובדנות — פתרון קבוע לבעיה זמנית". אני מנהל את המרכז הפסיכיאטרי־פסיכולוגי הגדול בישראל ורואה אלפי מטופלים בכל שנה. מטופל מיוחד כמו דודו לא היה לי, וכנראה גם לא יהיה. היחיד שהתאבד לי. מת באהבה אינסופית לילדיו, שנדיר לראות כמותה. אצלי הוא יישאר לנצח "הראשון בבידור".
לשלושת ילדיו אומר רק: "היו גאים שאתם בניו של דודו טופז, האיש והאגדה".
(נכתב באישור דניאל, עומר ויונתן טופז — ילדיו של דודו ז"ל)
