בסוף זה קרה. כלומר לא קרה. מולי שפירא ו"בילוי נעים", רק 40 שנה באוויר, ירדו מהאוויר. כלומר נשארו באוויר — אבל כבר לא במשבצת המיתולוגית של שישי בבוקר אלא בשבת, וכבר לא שעתיים אלא שעה, וכבר לא הפקה מורכבת של סיקור וביקורת אלא — לא ברור. "אני עוד לא יודע בדיוק מה אני אעשה שם — זה יהיה משהו קשיש יותר ופחות מחובר", אמר לי שפירא, 74, בתחילת השבוע.
בקיצור, נתנו לשפירא שעה בשבת, "תעשה בה מה שאתה רוצה, אנחנו לא מתערבים בכלום — מצידנו תעשה 'אוצר הסרטייה', שלא תצטרך לעבוד קשה", מתאר שפירא את שיחת הסיכום שלו עם מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, ומנהלת מחלקת התוכניות של התחנה, מאיה להט. "הסתכלתי עליהם, הייתי המום. אני תמיד מתכונן לאפשרות הכי רעה, אבל זה לא עלה בדעתי. לא האמנתי שיעזו לעשות דבר כזה. שאלתי אותם: 'אתם לא חוששים לאבד את אחוזי ההאזנה של התוכנית?' והם אמרו לי: 'לא. עשינו כבר הרבה דברים שיש להם פחות האזנה. תעשה בשבת מה שאתה רוצה, אבל שם התוכנית לא יהיה 'בילוי נעים''. אמרתי: 'סליחה? זה מותג. אני לוקח איתי את המותג שלי לכל מקום — אני בניתי אותו, הוא שלי'".
מחר (שבת) יהיה השידור הראשון, או המיליון, שלו. אבל מבחינת שפירא, "בילוי נעים" המיתולוגית נגמרה. איננה. מתה. "באמת סליחה שפרשתי בשיא ההאזנה ל'בילוי נעים'", אמר למאזיניו בתוכנית הפרידה מהתוכנית — אירוע מתגלגל של שלוש שעות, כולל ברכת פרידה מנשיא המדינה. תגידו מה שתגידו על שפירא (ואומרים מה שאומרים), תוכניתו הייתה, ונשארה, אחת המואזנות והמצליחות בתחנה, עם מאות אלפי לקוחות קבועים וחוזרים.
למה "בילוי נעים" נגמרה? למה שפירא — אולי איש התרבות המשמעותי ביותר שידעה גל"צ ובוודאי אחד השדרנים, הפוליטיקאים, הנודניקים וההיפוכונדרים הגדולים בתולדות המדיה המשודרת בישראל — צריך לפנות משבצת מצליחה על פי כל קנה מידה?
תלוי את מי שואלים. "העולם התקדם והוא נשאר מאחור", אומר איש תקשורת ותיק. מצד שני, "הוא באמת מבין תרבות יותר מרובנו וחי אותה", אומר עורך שעבד איתו. "ויש לו האזנה משמעותית — אם אתה מרואיין ב'בילוי נעים', ישמעו אותך. זה לגיטימי שרוצים להצעיר את התחנה, אבל כשאומרים 'להצעיר' זה עדיין לא אומר איזה רדיו רוצים לעשות".
אולי שפירא הוא פשוט חדשות ישנות, וכדאי לשים לב שמשבצת התרבות של שישי הועברה לידי חן ליברמן וענבל גזית הקופצניות. "לא האזנתי לתוכנית שלהן ואני גם לא מתכוון להאזין לה", שפירא מבהיר. "אני איש נורא ביקורתי ואני לא רוצה להגיד עליה דברים".
הוא איש דברן, חד, מחובר, יודע לספר סיפור, לרגש, לגעת. ראה כבר הכל — ועדיין, קל לראות אצלו בעיניים משהו מהתום הילדותי שנשמר, משהו מהסקרנות של מי שעוד לא ראה כלום. בבסיסו הוא איש רגשן. "הילד מולי לא מפסיק לחלום", שר לו בנו, השחקן דן שפירא, בתוכנית הסיום, וגרם לו לבכות. "מול מפקד התחנה ומאיה להט לא בכיתי. לא הייתי מרשה לעצמי. הם אמרו לי: 'אתה רוצה מים?' אמרתי 'כן', אבל לא בכיתי. רק בשידור, כששמעתי את השיר של דן".
בשנותיו האחרונות בתוכנית נותר שפירא לבדו, לוחם בודד במלחמה שהוכרעה מזמן. חטיבת התרבות, הבידור והמוזיקה שהקים בתחנה חוסלה למעשה והפכה לחלק ממחלקת התוכניות הרחבה בניהול להט, כחלק מהארגון מחדש במבנה התחנה שקידם דקל. שפירא מצא את עצמו, לדבריו, ללא תחקירנים, מפיקים וכתבים. "הגעתי לעשות את התוכנית והרבה פעמים לא הייתה מפיקה, או שהייתה רק לחלק מהזמן. אז היה לי את יורם רותם שעזר לי וכתבים מהיומן שהפעלתי, אבל לפני שנה וחצי גם זה נגמר. מצאתי את עצמי בלי אף אחד. אולי ייבשו אותי. תימרנו אותי למצב שאמרתי, 'איני יכול עוד'. נשגב מבינתי למה. התוכנית הביאה מאזינים, ואם זה לא מקולקל, למה לתקן?"
בכל זאת, 40 שנה באוויר. אולי זה מספיק לקדנציה אחת.
"אבל זו לא קדנציה של ניהול. והתוכנית התחדשה לאורך השנים והביאה את הסחורה. הלך קירשנבאום? נכנסו מליניאק ודוד ליפשיץ, וגיל חובב התחיל לעשות ביקורת מסעדות — ותאמין לי שהתנגדתי לפינת אוכל בצורה בלתי רגילה, כי במשפחת שפירא האוכל היה כל כך גרוע, שהדבר היחיד שיותר גרוע ממנו היה המרק התימני של אשתי כרמלה, שמזה אני הולך ישר למיון".
ובסופו של דבר, להזיז את שפירא זה הרבה יותר משפירא גופא; זו הזזתה — הסרתה למעשה — של גלי צה"ל המיתולוגית, זו ששפירא אחראי, במידה רבה, להולדתה ולהתפתחותה. מי שהגיע לתחנה בגיל 26 אחרי שהוסמך כעורך דין ("והדבר היחיד שידעתי זה שאני לא רוצה להיות עורך דין") והיה כבר בדרכו לקריירה בתיאטרון כשזומן לשיחה ידידותית בקפה רוול עם מפקד גלי צה"ל דאז יצחק לבני ("דיברנו 20 דקות על 'החיים כמשל' של פנחס שדה ואז הוא אמר לי: התקבלת") — שינה את פני התחנה לבלי הכר. הוא הקים את מחלקת התרבות, ייסד את השידורים החיים מהופעות ("אמרתי, 'שיעבירו את זה ברדיו! למה רק את ועידת המערך?'"), פתח במסורת של ערבי מחווה משודרים לאמנים, לתיאטראות ולתזמורות, והמציא את "ציפורי לילה".
"זה היה טירוף", הוא מזכיר. "יורם קניוק הגיש סיפורי ג'אז מניו־יורק, אורי זוהר היה מגיע לשדר עד שהרב שלו לא הרשה לו יותר, יאיר לפיד, רוני סומק שלא רצה לבוא כי טען שהוא מגמגם, אז אמרתי לו: 'כן, אבל אתה מגמגם נורא מעניין'. 'ציפורי לילה' הייתה בית לורדים, אנשים נלחמו לשדר שם חינם בחצות".
בשיאו עמד שפירא בראש חטיבת התרבות והמוזיקה המשפיעה של התחנה, שהנפיקה גם את תוכניות הבוקר המצליחות "טרמפ" של דורי בן־זאב ו"קשה בבוקר" של ארז טל. כשהחליט ב־1990 להפיק מופע לרגל 40 שנות גל"צ, הלך על פארק הירקון, מיטב אמני ישראל, כניסה חינם, רכבות חינם מכל הארץ והתקף מגלומניה כללי, כולל צנתור ראשון (מתוך חמישה) בשבילו.
בשלב ההוא שפירא כבר כונה בתחנה "הצאר של התרבות". פרסי סוקולוב (מפעל חיים), אמ"י (מפעל חיים) והאקדמיה הישראלית לתיאטרון הגיעו במועד. "אני לא צאר תרבות יותר. הממלכה איננה", שפירא מפטיר השבוע. את פירוק מחלקת התרבות הוא מכנה "חיסול מפעל חיי. טיפשות. כי המחלקה הזו הביאה את המאזינים".
אולי אין צורך בהעברת שידורים ישירים מהופעות בעידן האינטרנט.
"אז גם לא צריך את גלי צה"ל בעידן האינטרנט. אבל העובדה היא שאנשים בגילאי 25 ו־30 מתחילים לשמוע רדיו, אם יש שם משהו שמעניין אותם".
האמנת שמחלקת התרבות תחוסל?
"לא. להפך, כשאבי בניהו עזב את ניהול התחנה הוא אמר שהוא רוצה לחזק אותי ונתן לי עוד שני תקנים. הבאתי את ליאור פרידמן ואת ענבל גזית".
אפשר לטעון שאתה פחות מחובר כיום. אתה מתקשה לשלוח מייל.
"אני טכנופוב, זה נכון. אפילו סמאטרפון אין לי. אז מה זה שייך? בגלל זה אני לא יכול להבין בתיאטרון, במוזיקה, בדברים חדשים? אני הבן אדם הכי סקרן בעולם, חוץ מהמדיה הדיגיטלית. מילא אם היו אומרים, 'עוד פעם הטרחן הזה', וזה היה מתבטא באחוזי האזנה, אבל זה לא".
אולי אתה נציג של תרבות נכחדת – אלברשטיין, איינשטיין, חנוך, שנסונרים צרפתים, תיאטרון ממסדי. ייתכן שהתרבות הישראלית כבר לא לגמרי שם.
"שמע, אפילו במוזיקה מזרחית אני בקיא יותר ממירי רגב. אני היחיד שחתם בזמנו חוזה בתקיעת כף עם יעקב אלפרון כדי להעביר מהפלאקה שלו שידורים ישירים. ומי נתן לשלמה בר ואביהו מדינה להנחות את 'ציפורי לילה'? מי נתן לקובי אוז לשדר שעתיים של שירים מרוקאיים בלילה?"
סטטיק ובן־אל?
"הופיעו בתוכנית. להגיד לך שאני משוגע על זה? לא".
אולי לא היית צריך להישאר בגלי צה"ל כל כך הרבה שנים?
"ייתכן. עוזי פלד ממש חיזר אחריי בשעתו שאני אבוא להיות מנהל התוכניות של טלעד. ניסו להביא אותי ל־99FM. אבל אהבתי את גלי צה"ל מאוד. עליי גם לא לחצו פוליטית מעולם".
שפירא הוא פוליטיקאי טוב מספיק על מנת לנסח עמדה קונצנזואלית כמעט בכל זמן — זכור עדיין הקמפיין שלו נגד השתתפותם של שחקנים שלא שירתו בצה"ל ב"בופור" של יוסף סידר. כרגע, למשל, חשוב לו להדגיש ש"לא יהיה שלום גם בעוד 150 או 200 שנה, מי שאומר שיהיה שלום הוא אידיוט. לפלסטינים צריך לתת את המדינה שלהם, החלק שלהם, וזהו. ואם אחרי זה הם יתקיפו, תיכנס בהם בכל הכוח".
למעשה, כשאנחנו נפגשים בטרם הרשעת אלאור אזריה, שפירא אומר ש"אם אתה הולך לרצוח בדם קר, נגמר הסיפור. זה מצער שבחור כזה ילך לכלא, אבל אין מה לעשות". בהמשך, אחרי הרשעתו והקריאות לחנינה, שפירא מעדכן גרסה ל"עכשיו צריך למצוא דרך לחלץ אותו, או להוציא אותו בעונש מינימלי".
בקיצור, קשה לחשוד בשפירא כי דווקא הוא הסתמן כאבן נגף פוליטית בתמרונים הסבוכים שעימם מתמודדים כיום כל כלי התקשורת.
אתה מבין את השינויים שדקל היה צריך לעשות בתחנה?
"אני לא חושב שהישרדות זה הדבר החשוב ביותר בעולם".
באופן אישי הוכחת ההפך.
"יש קבלות על הצלחת התוכנית הזו בצורה בלתי רגילה, ויש תוכניות אחרות בתחנה ש... יודע מה, תקשיב לתוכנית שמשודרת לפניי בשבת. אם אתה מחזיק חצי שעה, אני נותן לך פרס. זו איזו תוכנית עם חידונים לילדים שכל פעם משדרת חיילת אחרת. לא מבין למה עושים דבר כזה. זו אי־הבנה בפרוגרמינג".
מה היית מחזיר לתחנה?
"תוכנית סאטירית כמו ששליין עושה בטלוויזיה, כמו ש'יתוש בראש' הייתה, רק מתוחכם יותר. תוכניות בידור בבוקר. והייתי עובד יותר בשביל קהל בפריפריה, אבל לא עם תרבות כמו שמירי רגב צורכת — כי היא מדברת על ג'ו עמר, בשבילה זה השיא. ג'ו עמר היה בחור נחמד, עבדתי איתו שנים, בסוף עזב את הארץ כדי לעשות כסף. הוא הדוגמה לתרבות המזרח?"
רגב מועילה לעניין המזרחי לשיטתך?
"היא מזיקה להם. ועושה מה שטוב לה. לא קראה את צ'כוב? אני אכלתי את הלב שאני לא יכול לקרוא את צ'כוב בשפת המקור. אבל היא תהיה שרת הביטחון, היא בחורה מאוד חכמה וגם אישה מאוד יפה לטעמי, שמתייחסת רק לתפקיד הבא שלה ולא עוסקת בכלל בעניין של התרבות. זה כאילו שליצמן לא יתעניין בתנאים של הרופאים והאחיות".
אבל אתה קצת מחבב את הסגנון שלה.
"אני אוהב את החיוך שלה".
אתה סתם חרמן עליה.
"נכון".
מולי כמעט נולד מן הים של תל־אביב. אביו היה שחקן ובמאי תיאטרון בליטא, וכשעלה לישראל הפך למורה ולאחד ממייסדי זרם העובדים בחינוך. אמו — בוהמיינית שהקפידה לבקר בכסית. הם גרו בדירת שני חדרים ברחוב גרץ בתל־אביב. הוריו ישנו באחד מהם, והוא ואחיו עמוס בשני. הילד מולי חלם להשתלב בתיאטרון. "התחלתי להתכונן לזה כבר מגיל שש. הייתי רואה כל הצגה, הייתה לי מחברת שבה כתבתי ביקורות על כל הצגה שראיתי".
בצבא התגייס ללהקת פיקוד צפון, ומשם המשיך למועדון התיאטרון ולחמאם בדרכו לקריירה שייעד לעצמו כשחקן ובמאי. הפגישה עם יצחק לבני הסיטה אותו ממסלולו לצמיתות. "לבני אמר לי: 'אנחנו עושים שינוי בתחנה ורוצים אותך. ואחרי שלושה חודשים, יש לך קביעות'. חשבתי על אבא שלי המפא"יניק ואמרתי: הוא יהיה מאושר כשישמע את זה. אמרתי ללבני: 'אבל יש לי בעיה — אני לא יכול לקום בבוקר לעבודה, אני מבלה בלילה'. אמר לי: 'מתי אתה יכול לבוא לעבודה? שתיים בצהריים? תבוא בשתיים'".
שפירא נכנס לגלי צה"ל והחיים היו טובים. כל המהפכות המתינו שם על מנת להתחולל, וגם בחוץ קרו מהפכות שהותירו לשפירא מספיק סיבות להיוותר ברווקותו עד גיל מאוחר. "הייתי חבר של כרמלה המון שנים כי רציתי להישאר רווק", הוא נזכר בשנים שטרם התמסדו והביאו לעולם את דן, בנם היחיד. "בשנות ה־60, למי שהיה שייך לבוהמה התל־אביבית היה קל מאוד. הייתה גלולה, והיה קצת נאפאס, והיו חיים יפים מאוד. גם כשהתחתנתי לא הייתי בדיוק קדוש. אבל כרמלה לא ויתרה לי".
למה היא נשארה איתך?
"תשאל אותה והיא תגיד לך: לא היה לי רגע משעמם בחיים".
הצטערת בשביל חיים יבין בעקבות הפרשה האחרונה?
"ההתבטאות שלו לגבי צביטות בתחת הייתה אומללה, אבל זה באמת היה ככה פעם. יבין הוא איש המתקרב ל־90, הוא מדבר על תקופה שלא היה בה חוק נגד הטרדה מינית, וגם אני החמאתי לבחורות בעבודה אבל לא כפיתי את עצמי מעולם. למה אי־אפשר להחמיא? הלוואי שהיו מחמיאים לי, קיבינימט".
גם בגלי צה"ל הייתה אווירה מאפשרת?
"אני לא הלכתי על זה, אבל היה שם חופש גדול מאוד. ולא רק שם; אתה יודע כמה רופאים לא היו מתחתנים בסיבוב השני עם אחיות צעירות מהם אם לא היית יכול להתחיל אז עם מי שכפופה לך?"
בתחנה היה שפירא בולדוזר. מרים טלפונים לכל העולם, לא בוחל בפגישות עם ממונים, מפקדים, פוליטיקאים. בתחנה גידל, בין השאר, את גיא פינס, מי שלקח את הפורמט והפך אותו למכרה זהב טלוויזיוני. "פינס היה יכול לעשות הכל, הכל. אבל הוא בחר לעשות כסף", שפירא אומר.
לא היית שמח לתוכנית טלוויזיונית מהסוג שהוא עושה?
"כמו שאני נראה היום, אני מאוד לא אוהב את עצמי על המסך. כמו שנראיתי פעם זה בהחלט בסדר. אבל יש לי רתיעה מעולם הרכילות לשמה, מה שהפך לליין המרכזי בתוכנית שלו".
ככלל, שפירא מסתכל סביבו ומתקשה לראות את דור ההמשך. "יש באמת דור Y כזה שיודע הרבה פחות ובא פחות מוכן. כשגיא פינס הגיע אליי הוא היה מבושל, לא הייתי צריך להשקיע שנתיים בללמד אותו. אבל הצעירים שעובדים איתי היום כמעט לא מבינים שום דבר בתרבות".
איבדת לא מעט חברים ואנשים שעבדו בתוכנית בשנים האחרונות, כולל אדם ברוך, טומי לפיד ומוטי קירשנבאום.
"אני מטפל באנשים האלה עד יומם האחרון. נתן דונביץ', שאני מטפל בו היום — אני זוכר לו איך כשנתקפתי חרדה לפני גל"צ בפארק, הוא לקח אותי למסעדה ואמר לי: שים זין על כולם. אתה עושה את הדבר הכי גדול שהיה פה. ייפול — ייפול. הדבר היפה זה ששוכחים פה הכל".
ב־2012 היה שפירא מעורב בתאונת דרכים שבמסגרתה אירעה התנגשות בין רכבו לאופנוע שעליו רכבו שניים. אחד מהם נפצע ונזקק לשיקום ממושך. שפירא מספר לראשונה על האירוע הקשה: "אני לגמרי נכנסתי לטראומה מהדבר הזה. הלכתי לבית משפט, הודיתי באשמה, שללו לי את הרישיון לקצת פחות משנה. לאורך כל התקופה הזאת טיפלתי בו, גם כשיצא מבית החולים והיה בשיקום. הוא היה בחור צעיר, ונוצר בינינו קשר טוב. אני שמח מאוד שהוא יצא מזה, ולי לקח זמן ארוך לחזור לנהוג. לא יכולתי להיכנס למכונית תקופה ארוכה, היו לי חלומות בלילה, זה היה פחד גדול. כיום אני נוהג רק את המינימום ההכרחי".
מה כבר לא תספיק בחיים?
"לא הספקתי לעשות את מה שרציתי לעשות באמת: לעסוק בתיאטרון. אבל להיות שחקן זה מקצוע איום, ואני נורא חרד לדן. מאוד ניסיתי להשפיע עליו לא ללכת לזה, ואני מצטער שלא הצלחתי".
כהיפוכונדר מורשה, שרדת לא רע.
"שמע, הייתי ילד חולני נורא. היו לי דלקת קרום הלב, דלקת פרקים, עד גיל שש־שבע בקושי יכולתי ללכת, סחבו אותי על הידיים. אני זוכר שפעם אמא לקחה אותי לפרופסור היחיד בארץ שהיה לו אק"ג, והוא אמר לה: אני מקווה שהילד יהיה חכם, כי בריאות לא תהיה לו. ואיכשהו הצלחתי, בגיל ההתבגרות, לצאת מזה, אבל הפחד נשאר, והקמנו אגודת היפוכונדרים, שכל חבריה — כולל יוסי שריד ומני פאר ופולי — מתו יחסית צעירים. רק אני וגדעון רייכר שרדנו".
כמה אתה מקדיש למחשבות על הסוף?
"אני מקדיש. לא האמנתי שאגיע לגיל שלי, וכיום הפסקתי לעשות בדיקות. שרדתי נגד כל הסיכויים. גיסתי, קרדיולוגית, אמרה לי שהיא נותנת לי שנה וחצי לחיות כי אין לי עורקים — אני סובל מטרשת עורקים גנטית. יש לי בעיית כולסטרול. הייתי מעשן כבד מאוד, 30 שנה, ועבדתי על וולטז' גבוה. וכל החברים שבניתי עליהם מתו. היה לי את שמעון לב־ארי, שעשה את 'מחכים לגודו' הכי טוב שהיה בארץ. חשבתי להזדקן איתו, יש לי איתו שפה משותפת, אהבה גדולה, ובגיל 70 הוא התחיל לקבל סטרוקים ומת. אבל אם ישעמם לי אני אכנס לבית אבות 'פאלאס' פה בתל־אביב, שאני אוכל לרדת ברגל להבימה".
מה יהיה כתוב על המצבה שלך?
"'עיתונאי, איש תרבות, תל־אביבי'".
אבל רגע, עוד לא. החוזה של שפירא עם גל"צ אמור להסתיים בתוך כשלושה חודשים, והוא עשוי למצוא את עצמו, בגילו, פותח קריירה שנייה בתחנה אחרת, "אם לא תהיה לי ברירה", כדבריו. שפירא, עדיין אחד המראיינים החכמים, הדעתנים והידענים ביותר, ובוודאי מי שמבין ברדיו ובהעדפות הקהל כפי שרק סדר גודל כזה של ניסיון עשוי לאפשר, רחוק מלהיות נינוח. התוכנית החדשה בשבת היא אתר הנחיתה הזמני שלו. אפשר שיתבסס שם, אפשר שיעזוב. מהצד הוא מריץ מופע מצליח בשם "בילוי נעים" עם הזמרת חני דינור. "זה מצחיק, ויש שירי ארץ ישראל יפים ואני מכיר את הקהל", הוא אומר.
על השולחן לידו מונח קלסר גדול, מלא במכתבים ממאזינים מאוכזבים הדואבים את הורדת התוכנית. המאזין אבי בניהו כותב כי שפירא צריך למות על המיקרופון. כל מי שמכיר קצת את שפירא יודע שמדובר, מבחינתו, בתוכנית עבודה.
*
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "אנו מעריכים את פועלו ותרומתו של מולי שפירא, ועל כן הוצע לו להישאר ולשדר בתחנה, אף על פי שיצא לגמלאות לפני כמה שנים. תוכנית רדיו המשודרת במשך כארבעה עשורים דורשת רענון והחלפתה בגרסה רעננה וחדשה". •
