אהבה בימי שפעת

לבד ובודד בחדרו הקטן שבלב השכונה נשם גיבורנו לרווחה. בחוץ

השתוללה מגפה והוא חשב עליה בלי הפסקה. בקדחתנות, בכעס,

ביהירות. בתום. באהבה ובכאב. זיכרונה העולה הביא עמו קדחת חמורה

מזו שהשתוללה ברחובות. חום ורעידות ושלולית ענקית של דמעות. הוא

רצה בכל מאודו להשתחרר מן המועקה הגדולה שזרמה בעורקיו והתפרצה

לפרקים בבטנו, בחזהו או בראשו, מכווצת את פרקי ידיו.

עורו נדבק אל עצמותיו וכמו נשאב ממנו לפתע כל כוח החיים. ברגעים

כאלה התקשה לנשום. הוא היה מכווץ. לרוב נאחז בדבר מה, בסביבה או

בעצמו. הפחד העיקרי שהדהד בו כשתחושות המחנק, החום והבחילה החלו

עולות, התמקד באי הוודאות באשר למשך ההתקף. בין ההתקפים חי בצל

הפחד מפניהם. הוא ידע שהוא מוכרח להימנע בכל מחיר מכל מחשבה או

דבר שיעירו מרבצה את הצרעה המסוכנת שזמזמה חרש בנימיו.

אך לא היה יכול. לעתים תכופות נסע למרכז העיר ללא סיבה מוגדרת,

חולף ליד ביתה, מעיף מבט חטוף לעבר תריסי חלונה כמו פושע המתכנן

פריצה. מקווה שאיש אינו מבחין באותה עווית מטורפת של עיני נחש

בורקות ותזוזת ראש כשל ינשוף הבר. לא באמת הצליח לתפוס משהו

במבט החטף הזריז ששלח לשם, גם לא ידע מה בדיוק חיפש. עקבותיו של

מאהב חדש? צלה החולף במרפסת? בדל ריח מוכר? רמז כלשהו למציאות

הנוכחית בתוך הבית? פעמיים ניצל בדרך נס מתאונה לאחר שהחזיר את

מבטו משם והמשיך לדהור במכוניתו על הכביש.

חיפש אותה בין המון האנשים שצפו ברחוב. לפעמים התאמץ נורא לראות

אותה, עד שהאמין שהבחורה המתולתלת בעלת שֵער הנחושת שמקפצת

מולו היא היא. נעמי. אך זו לא הייתה יפת מראה כמוה, לא אצילית וקלילה,

לא זוהרת וקורנת בתנועותיה. זה לא היה אותו הגוף שפעמים כה רבות

ידע ואהב, שוקע לתוכו, מתמוסס לתוך ערפול חושים מוחלט. הוא אכן

אהב אותה באמת ובתמים. הוא ידע את זה וזה כאב לו. הוא עקב אחריה

בתוך מסכי האלקטרוניקה כאשר האמצעים שהיו לרשותו אפשרו זאת. לא

יכול היה להימנע מכך, אף שידע אל נכון שרע הדבר. אסור וגם פוגע. בו.

בעיקר בו.

באותה השעה נשם לרווחה לאחר התמוטטות נוספת, אוזר כוח לקראת

הבאה. נעליים שטופפו על הרצפה בחדר המדרגות החדירו ללבו תקווה

נכזבת שמא התחרטה והיא עולה במדרגות היישר אליו. פעמים רבות

קיווה למצוא אותה ישובה על הספה בביתו כשהכניס את המפתח לחור

המנעול. הוא רצה בכל מאודו להאמין שאולי הפעם תפתיע אותו והם

ייפלו זה לזרועות זה ויחוגו במעגל של שיכרון חושים, במין ריקוד מטורף

של תשוקה. רק תשוקה. באמת ובתמים הוא אהב.

צלצול של טלפון או הודעה הקפיצו אותו וגם הרגיעו. לשנייה אחת הייתה

חולפת בו המחשבה שאולי, רק אולי, זאת היא. מתגעגעת, מצטערת

ואוהבת, כמו פעמים כה רבות שכבר התרחשו ביניהם במרוצת הזמן. היא

רוצה שיחזור, שיבוא ויביא אתו משהו לאכול. פעמים רבות בדק בכיסיו,

אולי המכשיר מצלצל ורוטט מחיים ומשמחה והוא לא הבחין בכך. חזר

ובדק אותו מדי כמה דקות. לפעמים יצא והשאיר אותו בבית בכוונה, זוכה

בכמה שעות של תקווה מאושרת. אולי כשיחזור יגלה שהיא חיפשה אותו.

קדחת. כמו משוגע התהלך קדימה-אחורה בביתו, מחפש מענה לרגליו

ולסבלו. משהו שיפיג את אי שפיותו. ניסה לזמזם מנגינה, ורק שיר אחד

היה חוזר ונשנה ומערבל את זמזומיו:

קחי לך זמן

הכאב הזה יחלוף מהר

אני מבטיח

זה רק זמן ונשכח

והתשוקה – להישרף מבלי למות

זה כישרון לדעת

ואהבה. אהבה

מבלבל את סדר מילות השיר, יודע שזהו שיר בנאלי של עוד אחת מאותן

הלהקות שהיו משמיעים ברדיו למען השבים מן המזרח הרחוק למיניהם.

הוא ידע את זה וזה כאב לו. יותר מכול כאב לו.

שחזור שיחות ביניהם היה דבר שבשגרה, אמצעי זמין ובעל עוצמה המכוון

לגרות בו את מחלתו. הוא נטה במיוחד לשחזר מריבות, ובעיקר את אלו

האחרונות, שקירבו אותם בצעדים גדולים אל הרגע שבו הכול הפסיק. הוא

פחד לעזוב את הארץ כי חשש שאולי, במקרה, זאת בדיוק תהיה השעה

שבה היא תתחרט. הוא פחד מעצמו, שמא לא יימצא לו מרפא. והוא פחד

מעצמו שמא כל אותם ימי הסבל יביאו עליו את קצו.

הוא היה צעיר בן עשרים ושבע, והיא הייתה קצת פחות צעירה. בודד

ומפוחד, הוא סבר שהיא מאושרת, מה שליבה את שרֵפתו. הוא נרדם לקול

רדיו, מאזין לכאבם של אחרים בתקווה למצוא מרפא לשלו. רבים מתו

באותה השנה, והמוות טייל באוויר. המוות היה מקפץ בין אצבעות וידיים,

נכנס אל תוך אולמות הומי אדם ותר אחר קורבן. המוות היה מאוהב באותה

התקופה, ופריחתו נתנה אותותיה באלפי חולים. הטלוויזיות, דלוקות

ודלקתיות, הבהבו מכל המרפסות, מודיעות על קורבנות נוספים.

שפעת, אומרים. שפעת.

כל אימת שניסה לא להיזכר בה כך שבה ועלתה בקרבו. כמו הפיל הוורוד

שיהיה הראשון לעלות בדמיונך כשיורו לך להימנע ממנו. ודמיונו קדח

כמעט ללא הפסקה. מה היא עושה? איך היא? עם מי היא? כמה היא

נהנית ומחייכת אבל לא אליו? מה צופן לה העתיד וכמה עגום נראה לו

זה שלו. הוא לא האמין באלוהים, לפחות לא בזה של ההמונים, אבל הוא

חש שאלוהיו נטש אותו. אמונותיו משכבר הימים התפוגגו וקהו. פנימיותו

הייתה כמו מראה שבורה ומרוסקת שמפניה ניתזו תמונות של כבודו וכוחו.

של שפיותו. מחשבתו הבריאה, עמידתו הבטוחה, משאלותיו וחייו שהיו

נחלת העבר נעלמו ממנה כליל. השתקפויות שבורות של חלומותיו והדרו

צפו בה, מנופצות לכל עבר מבלי יכולת לאחות את השברים.

הוא חשב ששומה עליו לבנות מחדש. להיות לאדם חדש, שונה, מרתק

ומלא. יש לשבור משהו כדי לבנות מאפס משהו חזק ויציב יותר. מודרני.

אך האם יש בכוחו לעשות זאת היום, עכשיו? האם הוא מסוגל? משיכרון

המעמקים שלו עלו בועות שחורות ואצות ירוקות. המים היו עכורים, ובאין

אור ואין שמש קמות לתחייה במי הביבים החיות הנוראיות ביותר הקיימות

באדם. מתעוררות לתחייה משאול תחתיות, ואט-אט הן עולות וצפות מעל

פני המים ומתחילות לינוק מכוח החיים עצמו.

יושב בבגדיו שלא החליף כבר ימים אחדים, עטוף בשמיכה דקה, מביט

בטלוויזיה שמרצדת מולו ולא רואה דבר. קריין חדשות מקריח ואדום פנים

הסביר שם, בקול רגוע ומחדיר פחדים )כן, זו דרכו של הפחד להסוות עצמו

מאחורי חליפת העדינות והנועם(, איך ניתן להימנע מן השפעת.

“החורף הזה צריך,” הסבירה החליפה, “לשטוף ידיים חמש פעמים ביום

לפחות. בין ארוחות ולאחר מפגשים. יש ליטול ויטמין סי, לאכול הרבה

שום, להרבות בשתיית מים ולהימנע ממקומות המוניים וסגורים. אם חום

גופכם גואה, יש לפנות מיד לקופת החולים או למוקד הקרוב. אם השיעול

לא מפסיק ואתם מתחיל לירוק דם, יש להתפנות במהירות לבית החולים.

צריך להצטייד במסכה המגנה על דרכי הנשימה ומונעת הידבקות במחלה.

בסיכון הגבוה ביותר נמצאים נשים הרות, גברים מעל גיל ארבעים וחמש,

תינוקות רכים וצעירים בני עשרים עד שלושים וחמש. יש, כמובן, לנהוג

ברוגע ואין טעם להיכנס לפניקה. המוסדות הציבוריים הפעילו נוהלי

בטיחות חמורים ביותר והתחייבו על הפסקת הלימודים או העבודה כאשר

תתפרץ המגפה באחד מן המוסדות. במקרה כזה ניתן יהיה לעבוד מהבית

וללמוד דרך המחשב. מובן שהחיסון המיוחל יגיע לגבולות המדינה מוקדם

מן הצפוי, ומומלץ לבעלי הסיכון הגבוה לפנות לרופא המשפחה או למוקדי

החירום הקרובים לבתיהם כדי להתחסן מוקדם ככל האפשר. גבולות

המדינה נסגרו כליל לנוסעים שהגיעו מהמדינות הנגועות ביותר…” דקלם

עוד ועוד מן הטקסט שרץ מול עיניו האדישות.

חוק אחד קיים בזמנים אלו והוא חוק ההישרדות. עליך לדעת איך ובמה

להצטייד כדי לנצח את המחלה. גיבורנו התעטש קלות. המסך נראה כמו

מצגת של נורות, מהבהבות לסירוגין ומפיקות איזה רעש שיש בו כדי למלא

את הראש לרגעים.

בקבוק משקה הונח לפניו. הבקבוק היה מחובר ישירות לעורקיו והוא דימה

אותו לתרופה כוזבת. ואכן, כוזבת היא הייתה. ככל שהוסיף לשתות כך

המשיך לכאוב. הייתה לו גישה ישירה אל תכתובת הדואר האלקטרוני

שלה, והמחשב שלו הבהב, פתוח לפניו. מדי פעם שלח אליו מבטים, חושב

לעצמו: רק עוד פעם אציץ שם, אבדוק מה חדש בחייה. אולי יהיה בכך איזה

קצה חוט לפתרון התעלומה. הוא ידע שזה רק ילבה את הצער ולא ישאיר

מקום למרחק שחייב להיבנות בין מוחו לבין דמותה הקיימת בתוכו. הוא

ידע זאת ונמנע ככל האפשר מלהתקרב לאותה התבנית המוכרת. הוא רצה

לשכוח לגמרי, לנתק, להשתחרר, למצוא פתרון, נתיב, או כל דבר שימשוך

אותו הרחק-הרחק מן השאול הזה, של נפתולי האהבה. זה כל כך מפתה. כל

כך נגיש. כל כך לא מספק ועם זאת כל כך מזמין. הוא לא יכול שלא. הוא

חדר אל תיבת הדוא”ל ועבר בין התכתובות האחרונות, מחפש בין הודעות

שנשלחו או התקבלו – איזה אות. והוא רק מצא שהיא רחוקה מאוד ממנו.

לפחות כך האמין. הוא לא רצה שזה יהיה כך. הוא לא רצה לתת לה ללכת

באמת, אבל היה חייב לעשות זאת. לנתק את החוט הזה עכשיו, כמה שיותר

מהר. לצאת מזה כי אין מוצא אחר. לשכוח ולשכוח מהר.