בוקס בבטן, זה מה שהרגשתי. כאב חד, חזק, שמטפס ומגיע עד לסרעפת, זה מה שאני עונה לאנשים שהתעניינו השבוע בכנות בשלומי. איך אפשר שלא? אחרי שבועות ארוכים של תהיות וניחושים, הגילוי שמדובר בבעל הבית שלי הוא לא פחות מהלם. אין גם שום דרך להסביר או להצדיק את הדברים שעולים מהשיחות בין המו"ל שלי לבין ראש הממשלה, אם הן מדויקות.

בעולם מושלם, היה השבוע ראש הממשלה מתפטר או משעה עצמו עד לסיום החקירות בעניינו. מנגד, היה מו"ל "ידיעות אחרונות" משעה עצמו מתפקידו כעורך האחראי. אלא שבעולם מושלם כל זה לא היה דרוש. כי בעולם מושלם, שיחות כמו שהתקיימו בין נתניהו למוזס, שבמרכזן הבטחות שהמשמעות המיידית שלהן היא עיתון תמורת שלטון — לא היו מתקיימות.

האבסורד הוא שאם נכונים הפרסומים, שני האנשים האלה סחרו בסחורה שאינה נמצאת בידיהם: יש פער עצום בין מה שהם מבטיחים זה לזה לבין היכולת שלהם לממש את ההבטחות.

אבל לכל אותם אנשים שציקצקו בלשונם ותהו בראיונות ברדיו או בציוצים ובפוסטים איך עיתונאי "ידיעות אחרונות" יכולים להמשיך לעבוד אצל בעל בית שסחר בהם, או לאלו שאמרו בציניות שהם מתים לראות את טור הפרשנות שלי השבוע, או שאלו בצדקנות איך יוכלו הקוראים להאמין עכשיו לדברים שאני כותבת — או במילים אחרות, לכל אלה שלמען האתיקה העיתונאית היו מוכנים להילחם עד לטיפת דמי האחרונה — להם אני אומרת משהו אחר.

אני אומרת להם שאני מרגישה טוב מאוד. בטח לא פחות טוב מכפי שמרגישים, או לפחות צריכים להרגיש, אלה שמדלגים מדעה אחת שאותה הם מביעים בעיתון שבו הם כותבים לדעה ההפוכה בדיוק, שאותה הם מפרסמים בטוויטר או בפייסבוק.

ואני גם מרגישה הרבה יותר טוב מאותם מכורים, החייבים לראות את שמם מתנוסס בכל מקום, והם בקיאים בכל נושא ובכל עניין ותמיד יש להם דעה ועמדה מוצקה מה צריך לעשות ומה הם היו עושים, והם לא מפסיקים ליידות את הצעותיהם ודעותיהם מתוך בית הזכוכית שבו הם יושבים.

וכן, אני אחזור על דברים שכבר נאמרו: במשך כל שנותיי ב"ידיעות אחרונות" ראיתי את המו"ל שלי אולי עשר פעמים, תמיד באקראי. הוא מעולם לא התקשר אליי, לא כדי לשבח וגם לא להפך. הערותיו, אם היו כאלה, לא נאמרו לי לא על ידיו ולא באמצעות שליח. לא יודעת, וגם לא שאלתי, מה הוא חשב למשל על מה שכתבתי בתקופת צוק איתן, כשהבעתי תמיכה מוחלטת באיפוק ובזהירות של ראש הממשלה.

האם אני מיתממת? התשובה היא לא. האם אני תמימה? יכול להיות. אבל לא יותר מאלה שמאמינים שאצלם המערכות נקיות, שהעיתונאים עצמאיים, ושמאחורי גבם לא נעשות עסקאות אפלות של תן וקח. או עיתונאים ומערכות שידעו יפה מאוד לשמור על שלדון אדלסון כשהוא מימן את עיתונם ויום לאחר שצינור הכסף יבש, פתאום נזכרו לתקוף אותו ואת עיתונו.

והכי חשוב — האם אין סיבה לקו הביקורתי לראש הממשלה? הרי זו אינה גחמה של עורך, או תוצאה של קח ותן מאחורי גבם של העיתונאים. נתניהו קנה בצדק את הביקורת עליו, ואת זה מוכיח תיק 1000 לא פחות מתיק 2000. תיק העוסק בפרשת המתנות שניתנו לראש הממשלה בסך מאות אלפי שקלים, וחיי הנהנתנות המעוררים סלידה של בני משפחתו, שעליהם כתבנו ולא נפסיק לכתוב.

ועדיין קיים החלק, אשר אני גאה להימנות עימו, של בעלי הטורים, בעלי הדעה, אשר שומרים על מקצועיות והגינות ומתארים את המציאות, לפי תפיסתם, כמיטב ידיעתם ולאור מצפונם. קשה לאיים עליהם בכלים כלכליים, כי פרנסתם כבר מובטחת כך או אחרת, המוניטין שלהם כבר נתקבע, והדעות על כתיבתם, לטוב ולרע, כבר נצרבו לנצח. אין לנו מה להרוויח או להפסיד, ואנו כותבים את שאנחנו מאמינים בו.

הגעתי ל"ידיעות אחרונות" מ"מעריב", שם כתבתי טור פוליטי שבועי, וכשהוגש נגד המו"ל של מעריב כתב אישום — ביקשתי לכתוב מאמר נגדו. עופר נמרודי הסכים, אבל כשקרא אותו סירב לפרסמו בטענה, המוצדקת מבחינתו, שלא יעלה על הדעת שעיתונאי יכתוב נגדו בעיתון שלו.

אהבתי את העיתון. ואפילו חיבבתי את נמרודי. אבל עזבתי את "מעריב" לאלתר והצטרפתי ל"ידיעות אחרונות".

לא הגעתי עד לכאן כדי שמישהו יכתיב לי מה מותר לי להגיד ומה אסור, ואין לי ולעמיתיי במה להתבייש או על מה להתנצל.

(הטור המלא — מחר ב"מוסף לשבת")