הבעיה הכי גדולה בפרשת הפגישות הסודיות בין מו״ל "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה היא התחושה שאי־אפשר לסמוך על אף אחד. המציאות מזויפת, החדשות מזויפות, והמילים חסרות תוכן.
סיפרתי פעם בטור הזה שלעיתונות הגעתי בגיל מאוחר יחסית, ולא בגלל הצורך לספר סיפור אלא כי כעסתי ורציתי להשפיע. גדלתי ביישוב קטן בשומרון שממנו התקשורת נראתה שמאלנית ונטולת ביקורת עצמית. אחרי זה, כשעבדתי במערכת הביטחון, התקשורת הייתה האויב שחושף את מה שלא ראוי להיחשף. ואז, כשלא הצלחתי לנצח אותם במחשבותיי, הצטרפתי.
זו הסיבה המרכזית שהרעיון הרומנטי שהתקשורת אובייקטיבית מעולם לא העסיק אותי. אני כותב, מדבר ומופיע כדי להשפיע על המציאות. מוטה לחלוטין, בלי גרם של אובייקטיביות. אני נאבק בפוליטיקאים ותומך בהם בעזרת מילים. אני מנסה לעודד בנייה בירושלים, בבקעה ובאריאל, משתדל לשכנע להשקיע בצפון, ולטפל בסוגיית הבדואים בנגב כי זה נכון לפי תפיסת עולמי, לא לפי תפיסת עולמו של אף אחד אחר. היושר היחיד שיש לי ככותב הוא העובדה שבטור הזה מופיע רק מה שאני חושב ולא מה שחושבים אחרים.
זו הסיבה שהפרשה הפחות חשובה מבחינה פלילית בחקירות נתניהו היא בעיניי המשמעותית יותר מבחינה ציבורית. זה לא מאבק אידיאולוגי בין ימין לשמאל, אלא מאבק על כסף וכוח מאחורי טענות מזויפות. הדרך היחידה לברר אותה היא לחקור את כל הנוגעים בדבר, לחשוף את ההקלטות, לא לאתרג אף אחד ולתת לעם שאימץ את המילה "דוגרי" כאיזה סמל לישראליות הצצה למה שמתרחש באמת.
ואחרי כל זה, נדרשת מידה רבה של צניעות מכל העוסקים במקצוע הזה. בשנה האחרונה, דווקא מאז הבחירות, אני פוגש כל הזמן ישראלים ששואלים אותי על התקשורת. אף אחד לא אוהב את התקשורת, ולא רק בימין, אבל כשאני שואל על זכויות צרכנים, עוולות של משרדים ממשלתיים ושחיתות - איש לא רוצה לחיות במדינה שבה אין מי שיבקר את השלטון.
בסופו של דבר, התקשורת - אנחנו - היא רק כלי. מקבלי ההחלטות נמצאים במקום אחר. האמת היא שלא משנה עד כמה חמור מה שנאמר בשיחות בין מוזס לנתניהו, אין מו״ל או עיתון בישראל שיכול לקבוע את תוצאות הבחירות. אין תקשורת שבולמת בנייה או מפריעה למימוש מדיניות. מי שקובע זו רק הממשלה והעומד בראשה. תמיד. גם כשמחפשים תירוצים במקומות אחרים.
נתניהו, מוקד החקירות, הוא המשל והנמשל. צריך להיות עיוור כדי שלא להבחין שמצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר למרות מבצע צוק איתן. שהכלכלה הצליחה גם בתקופת משבר עולמי ומצליחה ברוב המדדים. אף אחד בתקשורת לא יכול להעלים את הישגי נתניהו. צריך להיות עיוור כדי שלא להבחין שבשנה האחרונה המינון שלו בעיסוק בין טפל לעיקר השתבש.
נתניהו הוא המנהיג הכי בולט שהיה אי פעם לימין הפרגמטי, אבל הוא איבד כל רצון להיות ממלכתי. נותרה ההישרדות. גם את זה לא יצליחו להעלים אפילו אם כל התקשורת תהיה שלו. יש מי שייקח את ההישגים והמקור האידיאולוגי ויגיד שזה מספיק. לי קשה עם הנהנתנות והדוגמה האישית. אחרי הרבה שנים הגעתי למסקנה שעדיף מנהיג אחר מהמחנה הלאומי. שמעתי מסקנות דומות בפגישות פרטיות מרוב אנשי הליכוד, כולנו והבית היהודי. מה הם בוחרים להוציא לאור, זה החלטתם. מה שאני כותב - זו אחריותי.
לא גיבורים גדולים
המושג גבורה הפך לכלי ריק מתוכן. זה התחיל בתומכי אזריה שהפכו ירי בחצי גופה למעשה גבורה, והמשיך השבוע בפיגוע בטיילת ארמון הנציב. ראיתי את הסרטונים משם והקשבתי למדריכי הטיולים והקצינה שהתראיינה בחסות דובר צה"ל. גיבורים גדולים לא היו שם. היו כאלה שפעלו נכון והם ראויים למילה טובה, אבל את המושג "גבורה" כדאי לשמור לזמנים אחרים. בדרך כלל מדובר בפונקציה של מציאות מסובכת: עמק הבכא, חילוץ פצועים תחת אש, ועוד.
בפיגוע בארמון הנציב היו חיילים ואזרחים שירו לעבר נהג המשאית (אחד מהם לקח קרדיט יתר על המידה), ורבים אחרים נמלטו על נפשם. זה לא אירוע להתפאר בו. הטיילת שבה שהו הצוערים היא מהמקומות היפים בירושלים. קשה לעבור מאווירה פסטורלית לפיגוע. זה קשה לחייל מיומן מגולני ועוד יותר לצוערים עורפיים. זמן התגובה לפיגוע היה סביר. אני מניח שלו היו שם חיילים קרביים, תמונות המנוסה היו נחסכות מאיתנו. זה כל ההבדל.
המילה "גבורה" צצה מאוחר יותר כמענה לטענות שהגיעו מצד תומכי אזריה. מי שהיה תחת אש יודע שחישובים משפטיים הם לא הדבר הראשון שצץ לך בראש, אבל תומכיו קשרו את תוצאות המשפט לתגובת הצוערים. הם כועסים על הצבא, על המפקדים, על המדינה, ואין מי שיעשה להם סדר.
בימי השהות בלבנון נתקל לוחם מסיירת צנחנים בחיזבאללה, הוא פחד, נשאר במקומו, לא הסתער עם חבריו ובהמשך הודח. הסיפור פורסם למען יראו וייראו. הפחד טבעי הרבה יותר מהמיומנות להסתער. צה"ל צריך לבדוק את ההכשרות שלו לחיילים עורפיים. הוא צריך לבחון ולחקור אירוע שבו חיילים בורחים, לא לייצר מציאות חלופית. החברה הישראלית בתסבוכת פנימית: הפוליטיקאים מפחדים מהפייסבוק, והגיבוי הפך נדיר. כל מה שניתן להישען עליו הם ערכים, תחקורי אמת ואמירה ברורה.
וכמעט באותו עניין: לפני כמה שבועות מחיתי כאן על הקלטת הסתר של מח"ט גבעתי לשעבר עופר וינטר. קצינים הם לא פוליטיקאים ואסור לתת לגיטימציה שיקליטו אותם בכל מצב, גם כשהם טועים. השבוע הוקלט מח"ט כפיר על ידי משפחת אזריה. היו כאלו שמחו נגד הקלטת וינטר, ועכשיו מתהפכים, וחלק מהתומכים הפכו עכשיו למתנגדים. עקביות היא לא תכונה חזקה אצלנו. הביקורת על צה"ל היא לא אסון, אבל רק אנשים קצרי ראייה לא מבינים שחברה פוסט־מודרנית שבה אין פרות קדושות תתקשה לתפקד.
דיונים מחוץ לכיתה
אני שולח את הילדים שלי לחינוך ממלכתי־ציוני במתכוון. ככל שעובר הזמן, כך הזרם הזה הולך וקטן בישראל. כשיגיעו לגיל 18 יתגייסו לצבא, ואחרי זה אני מקווה שיאמינו בערכים שהתחנכתי עליהם.
המושג הכי חשוב בתולדות התנועה הציונית הוא צדק. האמונה שמה שאנחנו עושים מוצדק. לכן ארגונים שמעודדים תביעות משפטיות נגד קציני צה"ל לא צריכים לפגוש את ילדי במערכת החינוך הממלכתית. יש מסגרות אחרות לדיונים ציבוריים ולשאלות פילוסופיות על הצדק הסובייקטיבי שלנו. באוניברסיטאות הישראליות דנים בכל, וטוב שכך. עדיף היה להגיע להסכמות במערכת החינוך. בעיניי - היגיון בריא, אבל כשאין שום דבר מוסכם בישראל - נזקקים לחוקים.
