ערב הבחירות לכנסת הנוכחית, ב־2015, הגיש האזרח שחר בן־מאיר עתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית שטענה שהחינמון "ישראל היום" הוא חומר תעמולה מפלגתי. שני המשיבים הראשונים היו בנימין נתניהו וסיעת הליכוד. הם טענו שלא היו דברים מעולם. כך כתבו: "הקשרים שיש לתנועת הליכוד ולנתניהו עם 'ישראל היום' הם קשרים רגילים הקיימים בין הליכוד כמפלגה פוליטית ונתניהו כראש ממשלה לבין עיתונאים ואמצעי תקשורת אחרים. קשרים אלה מתקיימים בין כל המפלגות במדינה לבין אמצעי התקשורת".
ובהמשך: "למר נתניהו ולרעייתו יש אמנם קשרי ידידות חמים עם מר שלדון אדלסון ורעייתו מרים, אולם מדובר במערכת יחסים הדומה לזו ששררה בין כל מנהיגי ישראל לדורותיהם לבין מנהיגים יהודים מהתפוצות".
ובהמשך: "למר נתניהו אין ולא הייתה זיקה כלשהי שהיה בה כדי להשפיע על עריכת התוכן בעיתון ועל התכנים המתפרסמים בו".
ובהמשך: "'ישראל היום' יוצא לאור כדי להביא לציבור קוראיו חדשות ולא כדי לשכנע אותם להצביע בבחירות בעד מועמד כזה או אחר".
היום אנחנו יודעים שבזמן שנתניהו נתן את שמו לתצהיר הכוזב הזה, הוא ניהל משא ומתן חשאי עם ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". נתניהו אמור היה להתחייב בשם החינמון, מוזס בשם העיתון. המשא ומתן התפוצץ, אבל עצם קיומו מטיל צל כבד על שניהם.
שלמה פילבר, מנהל מטה הבחירות של הליכוד, אישר בחתימתו את התצהיר לאחר שעורכת דין הזהירה אותו שאם לא יאמר אמת, הוא צפוי לעונשים הקבועים בחוק. פילבר מכהן היום כמנכ"ל משרד התקשורת. חתימה על תצהיר כוזב היא עבירה קשה. מישהו בפרקליטות, מישהו בנציבות שירות המדינה, צריך להתעורר מהתרדמת ולשלוח אותו הביתה.
בכל מה שנוגע למוזס, נתניהו אובססיבי. דוגמה אחת: בעיצומה של ישיבת הממשלה על תאגיד השידור הציבורי פנה נתניהו אל אמיר לוי, ראש אגף התקציבים, והטיח: "אתה נותן לו ערוץ!" "למי?" תהה לוי. "לנוני מוזס", אמר נתניהו. לוי נדהם. מתברר שנתניהו גילה שיועץ שנשכר על ידי התאגיד עבד לפני שנים כעורך ב"ידיעות". די היה בכך כדי להכפיף את התאגיד המסכן למוזס.
את הערותיי על פרשת נתניהו־מוזס פירסמתי בהרחבה ב"ידיעות אחרונות" שלשום. לא אחזור על הדברים כאן (ניתן לקרוא אותם גם עכשיו, באפליקציה הסלולרית של העיתון). מהמעט שאנחנו יודעים אפשר להסיק שגם נתניהו וגם מוזס פעלו בניגוד לטובתם של הגופים שהם אחראים להם. המשפטנים נוהגים לכנות את ההתנהגות הזאת "הפרת אמונים". אני מתכוון למשמעות העמוקה, המוסרית, של המושג, לא למשמעות הפלילית. באין אמון, אין דמוקרטיה; באין אמון, אין עיתונות, אין עיתונאים, אין קוראים.
גרשום שוקן, המו"ל והעורך המנוח של "הארץ", ניחן בחוש הומור אכזרי. הוא סיפר לי פעם שבישיבת הנהלת המערכת אמר לבכירי העיתונאים שלו באיזו מפלגה יתמוך בבחירות, ותוך חמש דקות הופתע לשמוע שדעת כולם כדעתו.
ב"ידיעות אחרונות" אין ישיבות מערכת ואין מאמר מערכת. אין ממשלה לעיתון ואין החלטה קולקטיבית. כל בעל טור לנפשו, לדעותיו, וטוב שכך. אבל החלטות עריכה מתקבלות בכל שעה, בכל יום, והן מושפעות מהתחושה שהעיתון נתון במאבק קיומי, מול אויבים מבחוץ או מבפנים. באויבים חייבים להילחם; לידידים חייבים לעזור. אני לא נחשפתי אף פעם ללחץ הזה, אבל עורכים וכתבים נחשפו לו. מה שעבר איכשהו לפני שנים, לא יכול לעבור היום.
אני קורא את "הארץ" בימים האחרונים ומגלה בטיפול בפרשה הזאת אותן שגיאות שנעשו בעבר ב"ידיעות": אותו צימאון לדם, אותה התלהמות, אותו קוצר רוח, אותה קולקטיביות רעיונית. חבל שהחברים ברחוב שוקן לא לומדים מהמשגים של החברים ברחוב מוזס. מו"לים חיים בעולם העסקים; אנחנו חיים בעולם העיתונות.
נשארים בארץ
ביום שישי הבא יושבע נשיא ארצות־הברית הנבחר, דונלד טראמפ, על גבעת הקפיטול בוושינגטון. באותו יום יסיימו את כהונתם אלפי פקידים בממשל האמריקאי: כל מי שנחשב למינוי פוליטי, יפוטר. זה כולל את כל המינויים הפוליטיים בשירות החוץ, שגרירים וצירים ויועצים. בניגוד לעבר, הם לא יורשו להמתין עד לבוא המחליפים שלהם. הם יפנו את המשרדים ואת בתי המגורים, יוציאו את הילדים מבתי הספר ואת בני ובנות הזוג מעיסוקיהם, ויטוסו הביתה. טראמפ התעקש לפטר את כולם, ומיד. זאת זכותו.
במעון השגריר בהרצליה פיתוח, מעל הים, הקרטונים מכסים את הרצפה. משפחת שפירו, שגרה בו באושר חמש שנים וחצי, אורזת. אבל בניגוד למשפחות אחרות, היא לא חוזרת לאמריקה. הקרטונים יובלו אחר כבוד לבית ששכרה המשפחה ברעננה. אם אינני טועה, דן שפירו הוא השגריר האמריקאי הראשון שנשאר בישראל לאחר תום כהונתו. זה אומר הרבה עליו ועל משפחתו, ואומר גם משהו עלינו: טוב לחיות כאן. שפירו ימיר את הדרכון הדיפלומטי שלו באשרת עבודה ישראלית, יכתוב, יתעניין ביוזמות עסקיות, יהיה אב לבנותיו.
שלוש בנות יש לג'ולי (פישר) ודן שפירו: ליאת, מרב ושירה. אין שום דבר מקרי בשמות העבריים המצלצלים: ישראל מילאה תמיד חלק מרכזי בחיי ההורים. ליאת, הבת הבכורה, הייתה בת 11 כששפירו מונה לשגריר. היא לא רצתה לעזוב את וושינגטון. לאחר שנה בבית הספר האמריקאי באבן יהודה היא ביקשה לעבור לבית ספר ישראלי רגיל. היום היא תלמידת י"א בתיכון ברעננה, מוקפת בחברים ישראלים, שקועה בבחינות הבגרות, ישראלית לא פחות משהיא אמריקאית. המשפחה תישאר כאן לפחות עד שליאת תסיים את הבגרויות.
שמונה שנות אובמה בבית הלבן מסתכמות, ככל שהדבר נוגע לאזור שלנו, בשבר אחד גדול. סוריה מדממת, אסד שורד, מצרים מקרטעת, איראן משגשגת, הטרור מכה יום־יום, אמריקה נעלמת, רוסיה מובילה, ויישוב הקונפליקט הישראלי־פלסטיני נראה רחוק מתמיד. הנשיא אובמה אמר בראיון לאילנה דיין ששודר השבוע שליבו נשבר לנוכח כישלון תהליך השלום. שאלתי את השגריר האם גם ליבו נשבר.
"אספר לך סיפור", אמר. "בין האנשים בממשל אובמה שעבדו על חידוש המשא ומתן, אני הייתי כנראה הספקן הגדול ביותר. תהיתי אם הצדדים יסכימו להתחיל בו ותהיתי אם זה המהלך הנכון. קרי הצליח להניע את התהליך. הוא הוכיח שטעיתי. עדיין הסיכויים לא היו גדולים.
"לאחר תשעה חודשים ידענו בוודאות שהשיחות עומדות להיכשל. באחד הערבים הגעתי הביתה. בתי ראתה שאני מאוד מדוכא. הסברתי לה מה קרה. אבא, אמרה לי, למה אתה מצטער כל כך? מתחילת הדרך הערכת שאין לזה הרבה סיכוי. אמרתי לה, כשאדם מתנגש בקיר לבנים, לא משנה אם ידע מראש. ככה או ככה, זה כואב.
"כל אדם בממשל שעבד על זה, מהנשיא ומטה, הודרך על ידי שני עקרונות. הראשון, המחויבות שלנו לישראל, כבעלת ברית אסטרטגית וכמדינה יהודית ודמוקרטית, והשני, המחויבות שלנו לפתרון שתי המדינות, שכל ממשלות ישראל מאמצות אותו זה יותר מ־20 שנה. כשזה נכשל, הרגשנו שבורי לב. הבנו שיהיה עוד טרור, שעוד אנשים ימותו, וששני העמים לא יממשו את הזכות שלהם לחיות בשלום, בגבולות בטוחים ומוכרים".
האם אפשר היה ללכת בדרך אחרת, שאלתי.
"אני עדיין שואל את השאלה הזאת", השיב. "אולי הממשל הבא ימצא דרך אחרת ויצליח יותר מאיתנו. ואולי הדרך היא להניח לצדדים לפתור את הבעיות שלהם לבד. לישראל יש אחריות מסוימת למה שקרה, אבל אני לא רוצה להמעיט באחריות של הצד הפלסטיני והעולם הערבי".
יש לא מעט ישראלים שבזים להטפות המוסר שלכם, אמרתי. הם מצפים שממשל אמריקאי ינהיג, לא יתבכיין.
"מה שלא נעשה, יבקרו אותנו", אמר שפירו. "אם אנחנו לוחצים, כועסים עלינו, ואם אנחנו לא לוחצים, כועסים עלינו. כשקרי פתח ביוזמת השלום שלו, הוא אמר, אנחנו לא נכפה פתרון. אנחנו לא נעשה את זה להם; אנחנו נעשה את זה איתם. אני מסכים איתו".
אבל התוצאה, אמרתי, היא ששמונה שנות מאמץ מסתיימות בכישלון גמור.
"אכן", אמר שפירו, "הלב נשבר. אבל לא נכון לומר ששום דבר לא הושג. הלקחים נלמדו. העקרונות שקרי נקב בהם בסוף נאומו, יישארו. נכון שהאזור נתון במשבר עמוק. ניסינו להתמודד עם המשבר. פעלנו נגד דאעש. חיזקנו את בעלי בריתנו – בראש ובראשונה ישראל. ריסנו את פרויקט הגרעין האיראני. אי־אפשר לומר שאין לנו הישגים".
מה למדת מהעימות בנושא איראן, שאלתי.
"אני לא מבקר את ממשלת ישראל על העמדה שלה", אמר. "השאלה היא איך עושים את זה. כשגריר אני מעדיף דרך שקטה ודיסקרטית, אבל הדרך הישראלית שונה. הישראלים מכנסים בכל יום שישי פרלמנטים בבתי קפה, צועקים זה על זה ואחר כך נפרדים כחברים.
"יש עיקרון מוסכם בין שתי המדינות, שלא מתערבים במדיניות פנים במדינה האחרת. אני עמדתי בעיקרון הזה בתקופת כהונתי. ממשלת ישראל נהגה אחרת".
היחסים התחזקו
ביוני 2009 היינו יחד בקהיר, אמרתי. אתה הזמנת אותי לראיין את אובמה מיד לאחר הנאום שלו באוניברסיטה. בין הנאום לראיון פגשתי אותך, את רם עמנואל ואת דיוויד אקסלרוד. אמרתי לכם שהישראלים לא יסלחו לאובמה על מה שאמר בנושא הפלסטיני ועל ההחלטה שלו לדלג על ישראל.
"אני לא מסכים שהנסיעה לקהיר הייתה משגה", אמר שפירו. "היה חשוב לפתוח בדיאלוג מחודש עם העולם המוסלמי לאחר תקופת בוש. הרבה ישראלים הבינו שהמהלך אמיץ ונכון. צריך לזכור שהנשיא לא דיבר בקהיר רק על ההתנחלויות. הוא דיבר גם על הלגיטימיות של ישראל והדאגות הביטחוניות המוצדקות שלה. הוא התכוון להגיע לישראל בנפרד, לאחר חודשים אחדים, כשאפשר יהיה לבשר על חידוש תהליך השלום. זה לא יצא".
יש גרסה אחרת, אמרתי לו, ששמעתי מפי אחד הבכירים שהיו מעורבים בהחלטה. לבוא לישראל היה הדבר הצפוי. אובמה רצה לעשות משהו שונה.
"אני לא שמעתי על זה", אמר.
רוב הישראלים, אמרתי, פיתחו עוינות כלפי אובמה. מתי זה קרה לדעתך ומדוע? האם חשת שיש אלמנט גזעני ביחס שלהם לאובמה, שלא מאמינים לו משום ששמו האמצעי חוסיין או משום שצבע עורו שחור?
"ישראלים לא שונים מבני עמים אחרים, כולל אמריקאים רבים", אמר שפירו. "העלייה המטאורית של אובמה הייתה קשה לעיכול. הביוגרפיה שלו, השם שלו, הכל היה כל כך שונה. היו שהתפעלו מזה, היו שנחרדו. בקמפיין הבחירות ב־2008 הקדשנו המון זמן להפרכת שמועות איומות עליו שרצו באינטרנט.
"ב־2013, כשאובמה הגיע לארץ, ולישראלים הייתה הזדמנות לפגוש אותו ישירות, התגובה הייתה שונה. הישראלים התרשמו והתרגשו. גם אלה שחלקו עליו הבינו שאכפת לו, שהוא נשיא ידידותי וידען גדול. כשבאו העימותים בעניין ההתנחלויות, בעניין איראן, בעניין מועצת הביטחון – חילוקי הדעות גברו על ההבנה. אני רוצה להאמין שבעוד כמה שנים, כאשר אנשים יסתכלו על התקופה הזאת מרחוק, הם יבינו שהיחסים התחזקו. הם ייתנו לאובמה ולנתניהו הרבה קרדיט".
יפה שאתה חושב כך, אמרתי, אבל האמת היא שלא היו רק חילוקי דעות. ממשלת ישראל וגופי הימין התמקדו באובמה אישית. לא הייתה אף פעם הסתערות כזאת על נשיא אמריקאי מכהן. "כן", אמר שפירו ונאנח, "אובמה היה כנראה הנשיא הראשון שלפוליטיקאים בישראל היה אינטרס לתקוף אותו".
מה אתה עשית בתגובה לקמפיין הזה, שאלתי.
"את ההשראה שלי קיבלתי מאובמה. לא סתם מכנים אותו 'אובמה לא דרמה'. לא נעים לאף אחד לשמוע ביקורת, בעיקר כשהיא שגויה ולא הוגנת, אבל דרך התגובה שלו שקטה ומאופקת, וכך גם אני נהגתי. אני חושב שהישראלים הקשיבו. לא שיכנעתי את כולם, אבל את רובם".
רון דרמר, אמרתי, שגריר ישראל בוושינגטון, בחר בדרך אחרת. הוא התחבר לאופוזיציה הרפובליקנית ושב ותקף את ממשל אובמה במילים קשות. אחד מקודמיו של דרמר אמר לי שממשל אובמה טעה כשאישר את כתב האמנה שלו.
"אני לא חושב שתפקיד של שגריר הוא לנהל מאבק עם הממשלה שהוא מואמן אליה. זה לא יעיל. לא הייתי עושה את תפקידי אילו פעלתי כך.
"הרבה דברים שדרמר אמר פשוט אינם נכונים. אבל דרמר ואני מיודדים. עבדנו יפה יחד כשהיה היועץ המדיני של ראש הממשלה".
הוא סירב לדבר על אופי השיחות הסגורות שלו עם נתניהו. ניסיתי ללמוד ממנו משהו על הצד האמריקאי בפרשת ארנון מילצ'ן והמתנות שהעביר לנתניהו ולרעייתו. תגיד, שאלתי, זה מקובל שראש ממשלה מבקש משר חוץ אמריקאי לסדר ויזת עבודה לחבר שלו?
הוא צחק במבוכה. "אני מעדיף לא להשיב", אמר.
שיעורים ביהדות
נדמה, אמרתי, שהיהודים באמריקה והיהודים בישראל הולכים ומתרחקים אלה מאלה. החברה הישראלית הולכת ימינה; היהודים באמריקה שמאלה. הישראלים דתיים יותר; היהודים באמריקה דתיים פחות.
"לא היו לי אשליות לגבי ההתפתחויות הדמוגרפיות בחברה הישראלית", אמר. "זה מה שיש. אבל חזרתי ואמרתי לישראלים שפגשתי, אם אתם רוצים שיהודים בארצות־הברית יתמכו בישראל, אתם חייבים לדאוג שהם לא ירגישו מנוכרים. אני מדבר על מדיניות הגיור, על נשות הכותל ועוד. בעניין הכותל יש הסכם שהושג והחלטת ממשלה שלא מבצעים אותה. זה מעורר שאלות קשות".
בוושינגטון, אמרתי, היית חבר בבית כנסת קונסרבטיבי. גם בישראל. היחס לזרמים הלא אורתודוקסיים מעליב אותך?
"כל עוד אני שגריר", אמר, "הרגשות האישיים שלי לא רלוונטיים".
הוא סיפר על חגיגת בת־המצווה של הבת האמצעית, מרב, שהתקיימה בבית הכנסת שלו. מרב עלתה לתורה. הוא לימד אותה את הפרשה. ליאת, הבכורה, לימדה אותה את ההפטרה. הבורות של הישראלים במסורת היהודית משעשעת אותו. "אתה יודע", אמר, "המאבטחים הישראלים שלי למדו אצלי יהדות".
האם הממשל יעביר את השגרירות לירושלים, שאלתי.
"הממשל הבא ידבר בשם עצמו", אמר. "מה שאני יכול לומר הוא ש־68 שנים ממשלים אמריקאיים מתמודדים עם השאלה הזאת. לכל החלטה יהיו השלכות ביטחוניות, פוליטיות ולוגיסטיות. ייקח זמן להגיע לתשובות".
ממשלות ישראליות, אמרתי, אף פעם לא דחקו בבית הלבן להעביר את השגרירות.
"זאת נקודה מעניינת", אמר. "למיטב זיכרוני, כאשר הקונגרס קיבל את ההחלטה להעביר את השגרירות, רבין בירך עליה בפומבי, אבל באופן פרטי הבהיר שיש לו סדר עדיפויות אחר. היה די ברור שהוא מודאג מההשלכות של ההחלטה".
ונתניהו? שאלתי.
"הוא לא העלה את הנושא. שאלות על העברת השגרירות שמעתי רק בהופעות בציבור הרחב".
