שלושה ילדים ביולוגיים יש למרגנית שמשוני, אבל רק את האחרונה, תינוקת בת חודש וחצי, היא ילדה. "השניים הראשונים", היא מסבירה, "הוצאו ממני בניתוח קיסרי, כך שהגוף שלי כלל לא השתתף בתהליך הלידה, ואז הגיע ההיריון השלישי, שהגשים לי חלום והסתיים בלידה נרתיקית ראשונה. זו הייתה בשבילי חוויה מתקנת ומקסימה. שמחתי שהגוף שלי יודע לא רק להחזיק היריון, אלא גם להיפתח וללדת באופן טבעי".

בשל הסתייגות רופאי הנשים, לא בכל בתי החולים מאפשרים לידה נרתיקית אחרי שני ניתוחים קיסריים או יותר. למזלה של מרגנית, היא הגיעה לבית החולים "העמק", שם נרתם כל הצוות לסייע לה בהגשמת חלומה.

"כבר שנים שהרפואה מאפשרת לידה טבעית אחרי ניתוח קיסרי ראשון. זה התקבע והונהג במרבית המחלקות. אבל אישור ללידה נרתיקית אחרי יותר מניתוח קיסרי אחד – זה לא הפך עדיין לנוהל גורף. רק במספר מזערי של מחלקות מאפשרים ליולדת לעבור את חוויית הלידה הטבעית", מסביר ד"ר שבתאי רומנו, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי העמק.

שמשוני (34), מעצבת גרפית, נשואה והאמא של עומרי (5), עדי (3) ושני התינוקת, החליטה לקחת אחריות על בריאותה וחרף אזהרות הרופאים כי יש סכנה לסיבוכים החליטה לנסות בכל מחיר לידה טבעית.

"זה בער בי"

"בער בי הצורך ללדת טבעי", מסבירה שמשוני, "כי פיתחתי כבר אכזבה מהגוף שלי. הרי בלידה טבעית יש משהו נשי, קדמון, שאישה נפתחת ומגירה מתוכה חיים. לכן כל כך חשוב היה לי, ברמה העקרונית, להוכיח לעצמי שגם אני יכולה, שגם הגוף שלי יודע לעשות את מה שנשים אחרות עושות".

סבב הניתוחים הקיסריים שנאלצה לעבור התחיל בלידה של עומרי, לפני כחמש שנים. "אחרי היריון תקין, אובחן בשבוע ה־41 וחצי כי יש מיעוט מי שפיר. הזירוז שקיבלתי לא הועיל, ואחרי 48 שעות חל סיבוך. דופק העובר האט, חבל הטבור התחיל להיכרך מעליו, לא הסתמנה פתיחה, וקליטת העובר בתעלת הלידה לא הייתה טובה", היא משחזרת.

בשלב זה החליטו הרופאים לבצע ניתוח קיסרי. "מקסימום הפתיחה שהגעתי אליה היה של סנטימטר וחצי, כשבמקביל אני בצירים רציפים ובכאבים קשים. לכן, את הבשורה על לידה קיסרית נאלצתי לקבל ולעכל", היא אומרת.

הוולד, כנהוג בזמן ההוא, נעטף ונלקח מהאם מבלי שתצליח לראות אותו. "הניתוח היה בעשר בערב", היא מתארת, "ולמחרת בצהריים קמתי על רגליי ומיהרתי לתינוקייה".

עוד לפני שהרתה פעם נוספת, למדה שמשוני על כל אופציות הלידה האפשריות במצבה: "קראתי ולמדתי שאחרי לידה קיסרית ראשונה תיתכן לידה טבעית, אך הסיכוי לכך זהה לסיכוי שיהיה צורך בניתוח נוסף, כך שללידה של עדי הגעתי מוכנה לכל תרחיש". כשהיא בשבוע ה־40 שוב אובחן מיעוט מי שפיר, אחרי שבוע של צירים ללא פתיחה. "הגעתי למיון נשים ובבדיקה ראו צוואר רחם ארוך ללא מחיקה. התסריט חזר על עצמו: שוב 48 שעות של לילות לבנים וימים ארוכים וכואבים, צירים רציפים ואפס פתיחה".

גם הפעם לא היה מנוס מביצוע ניתוח קיסרי, שהיה כבר פחות טראומתי עבורה. "הפעם, בניגוד לעבר, זה לא היה ניתוח חירום אלא הליך יזום, כך שהכל היה נינוח ורגוע יותר ואני עצמי ערה לגמרי למתרחש", היא מתארת.

בשלוש השנים שחלפו בין ההיריון השני לשלישי לא עסקה שמשוני באופן הלידה שתחווה. היא גידלה את ילדיה והתעסקה ביומיום. "אבל כשהריתי את שני בער בי הצורך ללדת טבעי. הייתי נחושה וממוקדת, ולכן, כבר בבדיקות השגרה שעברתי שיתפתי את הרופאים בתשוקה הזו שלי". הם לא קפצו על המציאה, בלשון המעטה, אלא ניסו להניא אותה מלידה טבעית. "הרופאים היו הגונים והציגו לי את רשימת הסיבוכים, שכללה קרעים ברחם", היא מספרת. "אבל ככל שהעמקתי בנושא, ידעתי שאני חייבת לפחות לתת הזדמנות לגוף שלי ללדת טבעי, מבלי שאסתכן בעצמי או שאסכן את העובר".

היא הייתה נחושה לנסות, אך לא התעלמה מהמציאות ודאגה במקביל לקבוע תור לניתוח. בשבוע ה־39 אחזו בה צירים. אחרי יממה היא הגיעה לבית החולים, ויידעה כל אחד ואחת מאנשי הצוות שבכוונתה לנסות לידה טבעית. "היה חשוב לי להצהיר על זה כדי שלא יתבלבלו. פה ושם עוד שאלו אותי אם אני מודעת לסיכונים, אבל במקביל החתימו אותי על טופס שאני מודעת לסיכונים ולוקחת על עצמי אחריות. סמכתי על עצמי ועליהם, שיעקבו אחריי בפיקוח הדוק במיוחד", היא מספרת.

כדי למקסם את הפוטנציאל הגופני שלה באופן שיביא אולי ללידה טבעית ראשונה, נתמכה שמשוני בדולה. "רציתי על ידי מישהי שתעזור לגוף שלי לזוז ולנשום נכון, במקביל לעזרה העצומה שקיבלתי מכל הצוות", היא מסבירה. היא חוברה למוניטור שהראה התקדמות בצירים, אבל שוב - אפס פתיחה. "רופאה אחת הדגישה בטון נזפני שהמהלך הזה עלול להסתיים במות העובר, אבל לא ויתרתי. לשם השגחה יותר ממוקדת הורידו אותי לחדר לידה ושם חוברתי למוניטור רציף. העובר, בכל השלבים, היה בסדר, ועל זה בניתי".

"הצלחתי. אני לא מאמינה"

כשחלפו שעות, החליטו המיילדות לפקוע בשבילה את המים. "גם הצירים התגברו", היא משחזרת, "וכשביקשתי אפידורל, הבחינו הרופאים בראש של שני, שביצבץ כבר מתעלת הלידה. מהשלב הזה", היא מתארת בחיוך רחב, "חוויתי לידה טבעית וקדמונית כפי שדמיינתי. המיילדת לחצה וחתכה, הדולה עודדה, ובמה שנחווה אצלי כמהלך מהיר, יצאה ממני התינוקת. ממני. מהגוף שלא ידע ללדת. הניחו אותה עליי", היא אומרת בהתרגשות, "כשאני עדיין בהלם. אני זוכרת רק שאמרתי שוב ושוב, 'הצלחתי. אני לא מאמינה'. כל הצוות השתתף בהיי שלי, בשמחה העצומה הזו על לידה מתגמלת, מפצה ומתקנת".

בכל שנה נולדים בישראל כ־180 אלף תינוקות. 20% מהם נולדים בניתוחים קיסריים.

"שלושה גורמים הזיזו את הרפואה המיילדותית מקיבעונה ויצרו אפשרות ללידות טבעיות אחרי יותר מלידה קיסרית אחת: מודעות הנשים והאחריות שהן לוקחות על גופן, חוק זכויות החולה המעמיד את המטופלים כצלע שוות ערך במשוואת ההחלטות הרפואיות, ופתיחות הרופאים", אומר ד"ר רומנו. אחר כך הוא ממתן. "שלא יובן שכל אישה שילדה בקיסרי תוכל ללדת נרתיקית. זה לא כוללני. ישנם סייגים חמורים לנושא, כגון עובר שאינו גדול מדי, פז"מ של מעל שנה או שנתיים מהקיסרי, ותנאים מיילדותיים מאפשרים". לדבריו, אם אחרי שהוסברו לאישה הסיכונים שבמהלך והיא עדיין רוצה בלידה טבעית – ניתן לאפשר לה את זה. "היולדת של 2017 היא אישה מודעת, מעורה ובקיאה, העומדת על זכויותיה. זה מה שפתח לנו את הראש. וכשזה מתאפשר, תחת פיקוח צמוד, אז למה לא?" •

a@yediot.co.il-Ariela