בשיריו היפים ביותר גילם מאיר בנאי דמות שמחויבת קודם כל לאמת פנימית בוערת, כזאת שלמענה אין מחיר שלא כדאי לשלם. ב"גשם" הוא "צועק בכל העיר" כדי להתנקות מהזוהמה שפשתה בכל; ב"מנגינת הנדודים" הוא נאבק עם שדיו כדי להשלים עם יצר הבריחה שלו; וב"חלומות אחרים" הוא "לא רוצה להקשיב לקולות שקוראים לי עכשיו לעצור". ואלו רק מקצת הדוגמאות.

האינדיווידואליזם הזה התקיים גם בדרכו האמנותית של אחד היוצרים המיוחדים שידעה ישראל. לצד היותו כותב בחסד, מלחין מוכשר ומבצע בעל עומק נדיר, מאיר בנאי היה קודם כל מאיר בנאי. זו מעלה נדירה במחוזותינו ובוודאי כשאתה חלק משבט תרבותי מפואר. נדמה שמאז קריאת ה"יחד, כן כולם ביחד" שבישרה את פריצתו ב"שירו של שפשף", בנאי ניסה ככל הניתן להתנער מזרם או קבוצה כלשהי ולהיצמד לנתיב שרק הוא היה רשאי לשרטט את מסלולו.

העצמאות המוחלטת שאפיינה את שיריו היא הערך המוסף ביצירתו של בנאי והסיבה שאפילו להעתיק ממנו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בעוד לקרובי משפחתו כמו אהוד, אביתר ויובל קמו אינספור חקיינים, מאיר היה זמר נשמה עברי עם נפש של נווד, שלא היסס לעסוק בטיפוסים אפלים וקודרים כמו "השיכור" ואתי מ"הלילה של אתי". את השילוב הנדיר הזה איש לא הצליח לשכפל.

הדוגמה החזקה ביותר לכך היא לאו דווקא להיטיו משנות ה־80 וה־90, שם בלט בזכות שירים שהדגישו את קולו העוצמתי, אלא דווקא אלבום האולפן האחרון שלו, "שמע קולי", שיצא ב־2007 והורכב כולו מפיוטים. הימים היו ימי תחילת טרנד השיבה למקורות היהודיים ונדמה היה שגם בנאי, שחזר בתשובה, נס אל הפתרון הקל. אלא שהפנייה של בנאי ל"לך אלי" של רבי אברהם אבן עזרא ול"עננו" הייתה בדיוק ההפך מהימלטות. שוב, הייתה זו המיית הלב שבנאי הלך אחריה כדי למצוא את עצמו. לא פלא שגם כעבור עשור "שמע קולי" נותר אחד האלבומים הטובים ביותר בז'אנר וכל כך רחוק מהקיטש ומהסנטימנטליות של אמנים אחרים שגילו לפתע את ארון הספרים היהודי.

לכן לצד הרפרטואר העשיר, שבימים הקרובים יועלה על נס ובצדק, בנאי מותיר אחריו גם חלל גדול, שהחל להיפער עם הדעיכה בפעילותו הפומבית בשנים האחרונות. הרוק הישראלי תמיד מצמיח מתוכו יוצרים מעניינים – כמה מקום ניתן להם במיינסטרים זו שאלה אחרת – אבל מתי מעט ניחנו בשאר הרוח ובכוח לדבוק בו כמוהו. מאיר בנאי חי פעם, רק פעם. רובנו אפילו את זה לא עושים.