שכרם של יוצאי אתיופיה עמד ב־2015 על מחצית מהשכר הממוצע במשק – כך עולה מהדוח השנתי של מרכז אדוה שמפורסם הבוקר.
קיראו עוד: לשלם לאדם לפי מוצאו? מעסיקים תתביישו
מדובר בתמונת מצב חברתית, שחיברו המנהל האקדמי, ד"ר שלמה סבירסקי, ורכזת המחקר, אתי קונור־אטיאס. הדוח מעלה תמונה עגומה של פערי ההכנסות בין העשירונים השונים. לפי הדוח ההכנסה ברוטו למשק בית בעשירון התחתון היא 4,644 שקל, לעומת 58,293 שקל בעשירון העליון. חלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסות הוא 27.5%, ושל התחתון – 2.2% בלבד. עשירונים 9 ו־10 תופסים 43.9% מההכנסות, וכל השאר 56.1%.
כמו כן, ב־2015 שכרם של מנכ"לי התאגידים הגדולים זינק לעומת שאר השכירים. התגמול הממוצע למנכ"ל היה 425 אלף שקל בחודש (לעומת 369 אלף ב־2014) – פי 91 משכר המינימום באותה שנה (4,650 שקל), ופי 44 מהשכר הממוצע. ב־2014 הרוויחו 31.3% מהשכירים שכר מינימום ומטה, ו־69.3% – שכר ממוצע ומטה.
לפי הנתונים, ב־2015 עמד השכר הממוצע במשק כולו על 9,503 שקל, אך בתוך כך, שכרם של ישראלים אשכנזים היה 12,438 שקל (131% מהממוצע במשק), וזה של מזרחים היה 14% מעל הממוצע. ערבים השתכרו 5,939 ש', 62% מהממוצע, ויוצאי אתיופיה, שנולדו בחו"ל או בישראל, 5,295 שקל – 56% מהשכר הממוצע במשק.
שיעור הזכאים לבגרות היה 56% ב־2015. כ־34.3% מהישראלים הגיעו לאקדמיה – 38% מהם מהחינוך העברי, ורק 19% מהחינוך הערבי.
הדוח עוסק גם בדורשי עבודה ומגלה שאף שהשיעור הארצי של אבטלה נמוך, בפילוח לפי יישובים התמונה שונה. השיעור הארצי של דורשי עבודה בנובמבר 2016 עמד על 5.8%. בערערה שבנגב, שיאנית האבטלה, השיעור היה 26% ובכסייפה 22%. מנגד, בסביון למשל עמדה האבטלה על 0.9%, ובכוכב יאיר על 1.6%.
הפערים החברתיים מתבטאים גם בתחום הבריאות. כך, בקרב ערבים שיעור תמותת התינוקות היה 6.4 ל־1,000 לידות, ואצל יהודים – 2.5 ל־1,000. גם בתוחלת החיים יש פערים. אצל גברים יהודים מדובר ב־80.9 שנה, אצל גברים ערבים ב־76.9, אצל יהודיות ב־84.5, ואצל ערביות – 81.1 שנה.
לדברי סבירסקי, "שוויון וצדק חברתי אינם בראש סולם העדיפויות בארץ. בכל הנוגע לקידום רמת החיים של כלל הציבור, הממשלה משליכה את יהבה על צמיחה כלכלית. כיוון שפירות הצמיחה חילחלו וממשיכים לחלחל כלפי מעלה יותר מאשר כלפי מטה, מתבקשת מעורבות מדינתית משמעותית".
לדבריו, "ממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, בעיקר תקציבית. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב־2014 עמדה על 41.2% מהתמ"ג, המציבים את ישראל בדבוקה אחת עם מדינות במזרח אירופה, ומדינות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו־זילנד וקנדה, שלהן הוצאות ביטחון נמוכות יותר.
"זאת ועוד: מעייניהן של ממשלות ישראל נתונים בעיקר לבעיות מדיניות וביטחוניות, ובראשן הסכסוך עם הפלסטינים המתבטא בעימותים אלימים תכופים. הן לא פנויות לפתח תוכניות ארוכות טווח לצורך העלאת שיעור הזכאות לבגרות, הגדלת אוכלוסיית הסטודנטים, או הכללתה של כלל אוכלוסיית ישראל באומת הסטארט־אפ".
