בשולי החקירות של נתניהו ומוזס פרצה אתמול ועידת שלום נוספת. בשולי הדברים, כיוון שוועידות שלום הביאו איתן בעבר סיקור חדשותי נרחב ולצידו איומים על צונמי מדיני, אף שסופן תמיד באותו מצב תודעתי שבו מדברים על מה שלא קרה ומקפיאים מצב. רבי־אמן של חדשות מבינים מה מעניין את הקורא ומה לא. מה חשוב לחיי הישראלים ומה זניח. חקירות ראש הממשלה ומו"ל "ידיעות אחרונות" ותגובות המערכת הפוליטית מעוררות עניין. ועידות שלום לא.

במקביל, כ־250 בכירים לשעבר במערכת הביטחון חידשו אתמול יוזמה ישנה שמבקשת הכרעה מדינית. זו עובדה שאנשים כמוני צריכים להתמודד איתה. רוב בכירי מערכת הביטחון רואים באיו"ש נטל. הערכת הסיכונים שלהם שונה משלי. המסקנות שלהם שונות. מולם התייצב רב־אלוף אחד, בוגי יעלון, עם ציוץ בטוויטר. יעלון, שמצא עצמו מחוץ לליכוד ומאז נקרא בשם הגנאי "שמאלן", הוא הגנרל היחיד שנותר לימין המדיני - וגם הוא בחוץ היום.

לגנרלים יש מגרעות רבות, אבל לפחות הם יודעים לדבר על פרקטיקה, לצייר מפות ולהתווכח על קווים. הם אנשי מעשה, המשיחיות רחוקה מהם. רובם חסרי מיומנויות פוליטיות, חסרי יכולת למריחת ספינים להמונים. זו הסיבה שחלק גדול מהם הולך לאיבוד בפוליטיקה, זו הסיבה שהקמפיינים שלהם נעלמים כמו שהם נוצרים.

ישראל כבר לא מאוהבת בגנרלים שלה. צה"ל של השנה האחרונה בקושי שורד את היחסים עם החברה הישראלית. זה כואב לי באופן אישי, אבל זו עובדה שאי־אפשר להתעלם ממנה. חלק מהתהליך הזה הוא אובדן כוחם של הפורשים. קמפיין של 250 בכירי מערכת הביטחון לא מזיז לאף אחד. הוא לא מחייב התגוננות ותשובות. חוץ מיעלון, בשר מבשרם, שחושב אחרת.

הסיפור הוא לא היוזמה הצרפתית, עמאן, וושינגטון או אוסלו. אצל כל מארח מדובר בכישלון ידוע מראש. כך נאומי קרי, אובמה ושאר ההצעות. קל לערער את יסודות תיזת השמאל הישנה. אין שתי מדינות כי אם שלוש (עזה ורמאללה בנתק מוחלט); אין אפשרות לסגת מבקעת הירדן (הסיוט של הממלכה ההאשמית), אין אפשרות לפנות את רוב ההתנחלויות; סיכוייה של מדינה פלסטינית לשרוד קלושים, ומכאן הסיכון הגובר שישראל לא יכולה לקחת. קל לערער, אבל קשה יותר להגיד מה החלופה. נתניהו הבטיח בישיבת הממשלה שהמחר קרוב והוא יהיה אחר. אם להשתמש בדבריו, זו בדיוק המתכונת לומר כלום כי אין כלום.

בסוף השבוע יושבע טראמפ לנשיא ארה"ב. זו הזדמנות חד־פעמית לשנות את כללי המשחק. להציב חזון שלא תואם את ועידות השלום לדורותיהן, להניע יוזמה ישראלית מימין. אלא שכאן בדיוק אנחנו נתקעים. כדי להגיד מה אנחנו רוצים, צריך מפות, שרטוטים, יעדים. בקיצור, צריך אנשים שידברו פרקטיקה. גנרלים אמיתיים או כאלה שחושבים בצורה דומה. אלא שבסביבתו של נתניהו אין גנרלים. דיכטר רחוק מאחור, ורגב - ובכן, היא גנרלית מסוג אחר לגמרי.

חוק ההסדרה שתמכתי בו הופך להיות ספין פולישוקי ומתפוגג בחסות הממשלה שהבטיחה להעביר אותו. הסיפוחים הופכים לקמפיינים ונדמה שמתרחקים ממימוש. הבטחתו של שר הביטחון מאז החלטת מועצת הביטחון של האו"ם - לנתק קשר עם הפלסטינים - התפוגגה אמש, כפי שצפיתי, כשהתברר שמתאם הפעולות בשטחים חתם על הסכם מים עם הרשות הפלסטינית. והכי גרוע, ממשלת הימין לא ניהלה עד היום ולו דיון אחד על תחליף לנאום בר־אילן.

הכישלון הישראלי הכי גדול עד כה הוא הוויכוח על העברת השגרירות לירושלים. התקלה קיימת כבר דורות, אבל הזדמנות כזאת היא חד־פעמית. אם בסופו של יום כל המחר הזה יסתכם בכך שהשגריר האמריקאי ישכור דירה ברחביה ויעבדו יומיים מהקונסוליה בירושלים - החמצנו הכל.

המציאות הפוליטית מסובכת. נתניהו עסוק בחקירותיו, השרים עוסקים בסקרים, קומבינות, תדרוכים, ואז בצורה הפוכה - גיבוי בחוץ. ברגעים מסוימים בין חדשות ערוץ 2 לבין ציוצי טראמפ העולם נראה כמו פרודיה. אני לא מזלזל בקושי הפוליטי. מסובך מאוד לשנות הרגלים, לתכנן תוכניות, לדון על חזון. לקבל החלטות דווקא עכשיו. זה לא מעניין כמו נוני־ביבי. סתם בשולי הדברים. עיסוק בשאלה לאן רוצים ללכת. √