הפרטים שהושמטו // תומס ה' אוגדן - מאנגלית: יואב כ"ץ - עם עובד  216 עמ'

פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר גילוי עריות עם קטינים, הם הלחם והחמאה של המלודרמה. הופעתם בספרות היא ברוב המקרים תמרור אזהרה. היא חושפת שהסופר אינו מבקש לגלות את הכמוס אלא לזעזע ולגרות באמצעות המובן מאליו; שהוא רואה את העולם בשחור ולבן; שהוא אינו יודע לדבר, בטח לא ללחוש, אלא רק לצעוק במגפון.

'הפרטים שהושמטו', רומן הביכורים של הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן - מי שנחשב לאחד התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים החשובים בדורנו - מכיל במרכזו פגיעה מינית של אב בבנותיו. והוא אכן מלודרמה מובהקת - לא רק מסיבה זו אלא מכיוון שיש בו סממנים מלודרמטיים קלאסיים כמו אהבה עזה ולא ממומשת הנפרשת על פני שנים ארוכות. ועם זאת, זה רומן רגיש ומרגש, ולא במובן השחוק של המילה. לא רק שאוגדן מצליח לפצות על המלודרמטיות ביסודות אחרים שיש בספר, אלא שבתוך ובלב היסוד המלודרמטי - הוא חורג ממתכונת המלודרמה.

פתיחת הרומן דרמטית ומזעזעת. ארל, חוואי בעיירה בקנזס בתחילת שנות ה־80, הורג את מרתה אשתו, מלצרית בעיירה, בניסיון לגונן על בנם וורן בן ה־11. מרתה נכנסה לקרב מסלים עם הבן בשל העובדה שטרם נגמל מהרגלו למצוץ אצבע. בתסכולה ובטירופה ניסתה לפצוע את ידיו. ארל שזינק להגנת בנו הפעיל כוח מוגזם, כנראה לא בכוונה, וגרם למותה. בכל זאת, סגן השריף המקומי חושד שהאב מסתיר ממנו משהו.

ואכן, ארל אינו אומר את כל האמת. הוא אינו מעוניין שהעיירה תדע על עומק טירופה של מרתה, ולכן מוסר גרסה מקוצרת של האירוע. בקיצור הזה נמצא הפשר המיידי של כותרת הספר. אבל אוגדן גם אירוני לגבי הפרשנות המוגבלת הזו לשם הספר, כי יתרת הרומן, חלק הארי שלו, מתאר את אותם 'הפרטים שהושמטו' באמת; כלומר, לא רק מה שקדם באופן מיידי להריגה של מרתה בבית החוואים המבודד בקנזס, אלא את עיקרי הביוגרפיה המיוסרת של מרתה, שהותקפה מינית בידי אביה, ואת מסכת הייסורים וההחמצות שהייתה מערכת יחסיה עם ארל.

קצב מסירת הסיפור סבלני ויציב, כך שהקורא מתערסל במשפטיו המהוקצעים והמתונים של אוגדן. גם הדיאלוגים מלוטשים, נאומיים־בהירים ולא בהולים, ועל אף פגיעה מסוימת באמינות בכתיבה מסוג זה, הרומן יוצא נשכר משמירה על אותו קצב שיוט יציב וממכר, בכל חלקיו. יש לאוגדן גם חוש דרמטי מפותח, כך שאין בסיפור רגע משעמם. סגן השריף, למשל, הוא מכשיר אפקטיבי לשמירת המתח. בעקבותיו, עד סוף הרומן ממש, שואל את עצמו הקורא אם ארל מסתיר משהו.

אבל מעבר לעניינים הסגנוניים, לאוגדן יש רגישות גדולה, אמפתיה גדולה, לנפשות הגיבורים, ובייחוד לנפשות הפצועות שביניהן. מה שלא מפתיע, כמובן, בהתחשב בזהותו של הסופר. הרומן מעביר את קוראו עיסוי רגשי עמוק, כפי שמדגים, למשל, הציטוט הזה מתחילת הספר: "אף שהיה רק ילד, וורן היה יריב שקול לאמו. (...) המאבק ביניהם סבב לכאורה על התנהגותו - מציצת האגודל שמרתה כה תיעבה - אבל על כף המאזניים ניצב משהו גדול הרבה יותר מההרגל הזה. מאבק לחיים ולמוות התחולל ביניהם. על כף המאזניים היו מונחים הרצון שלו והרצון שלה. ההגדרה העצמית של שניהם הושתתה כל כולה על רצונם. בעיני עצמה לא הייתה מרתה חקלאית ולא מלצרית, גם לא אישה ולא אם - אלא להבה חיוורת המסרבת לכבות. כל הווייתה הייתה שלא להניח לאיש לסכל את רצונה. בה במידה לא היה וורן בעיני עצמו לא בן ולא תלמיד. כל הווייתו הייתה שלא להיכנע לאמו המבקשת לכבות אותו".

הציטוט הזה מסביר גם מדוע, למרות היסודות המלודרמטיים, 'הפרטים שהושמטו' הוא רומן יפה ונוגע. הסיבה היא שמה שעומד במוקד הרומן הוא לא פירוט הפשע שנעשה למרתה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה. במילים אחרות, זה טקסט על העוול שעושה האדם הפגוע. והמורכבות הזו, בצד מעלותיו הספרותיות האחרות של אוגדן, הופכת את חוויית הקריאה כאן למשמעותית.