שנה חלפה. המעגל נסגר. מעגל ההרהורים. איפה היינו בשנה שעברה ואיפה אנחנו עכשיו. נתון להשוואה. קשה. גם ההתמודדות. לחזור לשגרה. אין משפט שמבטא יותר את ההתמודדות שלי עם שנת האבל. לחזור לשגרה.
גם אם אין, השגרה חדשה. לקום בבוקר, להתפלל, גם להגיד קדיש צריך, ללמוד. כמה אפשר להילחם על לימודים? אולי לעזוב הכל ולא ללמוד? אין כוחות נפש. אז צריך לאסוף כמה. קשה, הכל כל כך קשה. למה? למה אי אפשר לחזור לנורמליות? אבל לא, אין יותר נורמליות. היא הלכה, נפוצה לכל עבר. נעלמה ללא שוב. ושוב להילחם, על כל דבר שיוכל לחזור לקדמותו. על כל צעד ושעל, מלחמה. על הכל, ללא ויתורים. כי אי אפשר בלי השגרה הזאת. לא, לא הכל לגיטימי, זה נשכח מזמן, אבד ללא שוב אי שם בחודשים הראשונים.
למה אי אפשר ללמוד כמו בן אדם? ולקום? ולהתפלל? למה אי אפשר לאסוף את השברים? אבל חייבים, להישבר ולהיאסף, שוב ושוב, לחשוב שאתה חזק, שאתה יכול, ולהתרסק שוב אל מול המציאות המרה, מול המציאות שמכה בכוח גדול, לחשוב אותו דבר, לא ללמוד מטעויות, עכשיו אני יכול, ועכשיו אני מסוגל, והנה משהו התייצב, ואז להתרסק שוב, לאלפי חתיכות, יותר ממה שהאמנתי שאפשר להתרסק אי פעם. להתרסק ולהיבנות, שוב ושוב ושוב, גם אם נמאס כבר, לרצות לזרוק הכל, ולהחזיק בשיניים, לא ליפול ולא להתייאש, לאחוז חזק. להמשיך. לא לוותר אף פעם, לא משנה כמה קשה יהיה. לא משנה מאיזה סיבה, להחזיק עד זוב דם.
אין לי כוח, קשה לי. אלה הם חיי בזמן האחרון.
הביאה לדפוס: יפעת ארליך
ב-1 בפברואר תצא לאור ביוגרפיה על דפנה מאיר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", מאת יפעת ארליך. הספר מספר את סיפור חייה יוצא הדופן של דפנה, ילדותה הקשה, סיפור אהבתה לנתן וגידול ילדי האומנה
