הנר שלך, מאיר, עדיין בוער

אני אוהבת לכתוב בלילה. בעיקר כי השעות הקטנות מנטרלות הרבה מהסחות הדעת של השעות הגדולות — הטלפון נודם לכמה שעות מצפצופיו האינסופיים וקל יותר לייצר רצף מחשבה. ובלילה המסוים שבו כתבתי את הטור הזה, את צליל הצפצופים החליף צליל טפטופים — רקע הולם במיוחד לקולו של מאיר בנאי, שאובדנו המוקדם מדי בסוף השבוע שעבר מילא אותי צער.

הקשבתי למאיר כשכתבתי לו מילים של פרידה והודיה. כי זו פרידה כואבת במיוחד, ויש כל כך הרבה על מה להודות. שיר אחרי שיר החזירו אותי אחורה, בעיקר לחוויות הראשונות של שמיעתם בנעוריי.

"אצלך בעולם", שעורר בי כמיהה למישהו שיבקש שאתן־לו־יד־אתן־לו־מקום אצלי בעולם; "הלילה של אתי", שגרם לי לרצות לכתוב, כי מי שכתב שאתי "יוצאת אל הלילה והוא בה נכנס" — לא רק הכיר את אתי, הוא היה אתי.

ו"אביתר", שגרם לי לחייך. "אני אוהב אותך, אבי־תאר" — ככה, פשוט וטהור. כמה אנשים כתבו שיר אהבה לאח קטן?

ואז, הגיע "גשם" ולקח אותי באחת ללילה רחוק באמצע החורף בחדר נעוריי, עם חלונות פתוחים לרווחה וזרועות פרושות לצדדים — שני כבישי אספלט מול החומה שהיא אני, רוצה לצעוק בכל העיר, ולא יכולה. אז מאיר בנאי צעק במקומי, "גשם, רד כבר גשם", בתחינה ובפקודה, ונתן לי להישטף. בדמעות, בצער הקיומי הנערי, שאין בו תחילתה של הבנת צער אמיתי מהו, אבל אין בכך כהוא זה כדי להפחית מעוצמתו.

ומיד אחרי "גשם" הגיע "שירו של שפשף", והחזיר אותי מחדר נעוריי לחדר העבודה של בגרותי.

תמיד חשבתי שאם הייתי צריכה לבחור המנון לישראל, זה השיר שהייתי בוחרת. את המילים הנהדרות כתב יאיר ניצני, אבל הוא כתב אותן לצלילי המנגינה שמאיר כבר הלחין, שנבנית ביצר ועוצמה ודיוק. והביצוע – איזה ביצוע.

"מה אני, אני רק בן אדם, אני חי ועובד כמו כולם

ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה".

* * * * *

ודווקא אז, בשיר שתמיד הקפיץ אותי ומילא אותי אופטימיות, נמלאתי עצב. וכעס.

כי ברקע של המסמך שעליו עבדתי, היו פתוחים חלונות של אתרי חדשות. והסיפור שרץ בהם, שירוץ כנראה עוד הרבה זמן, מעלה שאלות כל כך קשות על כוונה ואמונה.

והסיפור הזה קורה בבית שלי. בשני הבתים שלי, ליתר דיוק: זה שבו אני מתפרנסת, וזה שבו אני חיה.

ביבי־נוני־נוני־ביבי.

את זה שמנהל את העיתון שבו אני עובדת לא פגשתי מעולם. את זה שמנהל את המדינה שאני חיה בה דווקא יצא לי לפגוש כמה פעמים, אבל מעולם לא קיימתי איתו שיחה של ממש.

אבל אני הרי כותבת על מאיר בנאי, הזכרתי לעצמי, לזכרו, אז מה קשורה עכשיו הפרשה המכוערת והמדכאת הזו כשאני עסוקה במילים שמטרתן להוקיר ולהודות למי שברא כל כך הרבה יופי?

ורציתי להמשיך ולכתוב רק עליו, להתמקד באבל ובהודיה. אבל לא יכולתי.

כי אמנם מה אני, אני רק בן אדם, חיה ועובדת כמו כולם, לא מו"ל גדול, ודאי שלא ראש ממשלה — אבל בקפה של שישי בבוקר אתם מתיישבים איתי. לא עם נוני, לא עם ביבי.

לכתיבה אין קיום בלי קריאה, ולכן לי יש חוזה עם כל אחת ואחד מכם: תמורת הדקות שאתם מקדישים לי מדי שבוע אני חבה לכם חוב שהוא מעבר לבידור. אני חבה לכם אמת. לרוב היא עטופה בצחוק, לעיתים בכעס, בכאב או בצער. אבל זה ההסכם, ואני מקדשת אותו כל שבוע מחדש. והשבוע נחשף שבהסכם הזה, המקודש, שביני לביניכם — רצו לסחור.

בשיחות שהיו לי השבוע הסבירו לי חברים וקולגות כמה אני נאיבית. מה חשבת? ננזפתי, ממה את מזדעזעת? תרדי רגע מהחד־קרן שלך ותסתכלי איפה את חיה.

אבל אני מסרבת לא להזדעזע. דווקא כי אני מסתכלת היטב על המקום שבו אני חיה, בוחנת אותו יום־יום.

ואם אני לא אזדעזע ולא ארתח מזעם, אז אני משתפת פעולה. אז גם אני מושיטה יד לשאלטר הגדול של חופש הדיבור בישראל ועוזרת למשוך; מטילה את כל כובד המילים שלא כתבתי — כדי לכבות כאן את האור.

אז לא.

הטור הזה הוא טור אישי. ומה שנחשף השבוע לגבי מה שקרה כאן, במקום העבודה שלי ובמדינה שלי — הוא אישי. מאוד.

אבל לא רק לי, ולא רק לקולגות שלי. הוא אישי לכל אחת ואחד מכם.

כי מה שמנסים לסחור בו הוא חופש הביטוי של כולנו, וחופש ביטוי הוא חופש מחשבה. ואם מאיימים על החופש שלנו מאיימים על הזכות שלנו לבחור, על הזכות שלנו לשינוי, על הזכות שלנו לשאוף ולדרוש ולהיאבק על עתיד טוב יותר במקום הזה שאנחנו חיים בו, שהוא המקום היחיד שיש לנו.

* * * * *

"גשם",

מאיר בנאי זעק מהרמקולים שעל שולחן הכתיבה שלי,

"רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכל, לא רוצה לראות הכל

כשבא הגשם, רד כבר גשם, 

כי העיר כבר עייפה, היא פוחדת מעצמה, רוצה לנשום". 

קמתי ופתחתי את החלון והחדר התמלא בריח הטוב הזה של אוויר גשום, וחזרתי שוב ל"שירו של שפשף", ולתוך האוויר הטוב התערבבו צלילי הגיטרה הטובים של מאיר בנאי.

ולא היה בי פחד, למרות שהייתה לי תחושה שהדרך תהיה לי קשה.

כי אני רואה עתיד ואני חושבת — עדיין ותמיד —

שהכוונה נותנת אמונה.

אני מאמינה שגם לראש הממשלה ולמו"ל "ידיעות אחרונות" יש כוונה ואמונה. במקור, הם רוצים לעשות טוב.

האחד נלחם על עתידו של מפעל חייו, עיתון שבבעלות משפחתו כבר שלושה דורות.

זו הכוונה, הטובה — אלא שמתוכה נולדה האמונה שכדי לשרוד מותר לעשות הכל.

השני נלחם על עתידה של מדינת ישראל. אני מאמינה לו שזו כוונתו, הטובה.

אלא שמתוכה נולדה האמונה שהישרדותה של המדינה תלויה בדבר אחד בלבד: הישרדותו שלו.

ושוב, כדי לשרוד מותר לעשות הכל. למכור הכל.

אבל אני לא למכירה. גם אתן ואתם לא.

אז הנה הכוונה שלי: לא לוותר, אף לא לרגע, על זכותי המלאה לחופש.

והנה האמונה: שאם לא נוותר, אף לא לרגע, החופש יישמר. ומתוכו יצמח עתיד טוב יותר.

אין בזה שום דבר נאיבי. נהפוך הוא, אין דבר מפוכח יותר.

כי "אם רק נסתכל

אם לא ניבהל

ונראה לעולם שביחד כולם" —

אז ורק אז,

נוכל "ללכת יחד אל האור".

* * * * *

תודה, מאיר.

תהא נשמתך צרורה בצרור חיינו, לעד.