שבת 23 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
דעות יונתן
חדשות • 18.01.2017
עיתונאים במלכוד
יונתן יבין

הנה הודאה רשמית לחוקרי משטרת ישראל: אכן התבקשתי שלא לכתוב על נתניהו – וזאת בשלוש הזדמנויות שונות (נדמה לי) שהתפרסו על פני 12 שנות כתיבה שלמות במדור זה. אני זוכר במעומעם את השיחות מהעורכת, משהו בסגנון: “מה, שוב נתניהו? די, כתבת עליו בשבוע שעבר, ובשבוע לפני. אין נושאים אחרים?”. נאלצתי להודות שהמינון אכן מופרז. שלוש פעמים ענייניות, שלחלוטין נופלות בטווח הלגיטימי של שיקולי עריכה.

 

ביקשו ממני עוד שלוש פעמים אחרות (בערך, מי סופר?) לא לכתוב על עוד כל מיני נושאים ואישים, למשל על אריאל שרון או על מחליפו אהוד אולמרט. בשנים הללו כתבתי על נתניהו מעט מאוד, הוא די נעדר מהזירה. לאולמרט, שאת מעלליו הכרתי עוד מימיי כפרח עיתונות במקומוני ירושלים, לא נתתי מנוח – בדיעבד בצדק. הוא עצמו פנה אליי כשהיה ראש עיריית ירושלים, במישרין ועל ידי שליחה, וביקש שאתן לו מנוח. חשבתי והשבתי שמי שלא מסוגל להתמודד עם החום, שלא ייכנס למטבחון.

 

התמרמרתי באותן פעמים ספורות שבהן ביקשו ממני לא לכתוב על נתניהו, אולמרט ושרון. ודאי שהתמרמרתי. עיתונאי תמיד רוצה לעסוק בנושא החשוב מכל, והנושא החשוב מכל בישראל הוא תמיד ראש הממשלה. בשאר הפעמים עשיתי קציצות במאמרים שלי לא רק מנתניהו ומאולמרט, אלא גם מהרצוג ומלפיד, מדרעי ומגלאון, מפרס ומרגב, משמאל ומימין.

 

לעיתים נדירות שינו לי ולוּ מילה, קל וחומר משפט שלם – ואפילו בכותרות לא נגעו, שהרי גם אותן “קונטרול־פריק” שכמותי היה חייב תמיד לתת בעצמו. אולם בכל 25 שנות הכתיבה שלי בעיתונות, מחציתן פה, איני חושב שנהניתי מחירות עריכה כזו, מאמון כזה של המערכת בכתיבתי, כמו ב”ידיעות אחרונות”. ויחד עם זאת...

 

יחד עם זאת, ובמיוחד כיוון שאנו עיתונאים, אנו מביטים בלב נחמץ בכותרות – הן באלה שמופיעות אצלנו והן בכלי התקשורת האחרים. זה מלכוד קשה מנשוא, שמתוכו בכל זאת כתבו בעלי הטורים והפרשנים המובילים של עיתון זה, בכאב טבעי ובזהירות הנדרשת. עיתונאות היא קודם כל מקצוע של אמון ואידיאלים, ולכן גם המשבר שלנו הוא קודם כל ערכי, אבל אנו חשים שהמנדט שלנו כרגע הוא לא לתרץ או לסנגר אלא להניח לטחנות הצדק לעבוד.

 

ההקלטות הן עובדות. התעלמות מעובדות אינה לוקסוס שעיתונאי בעל יושרה יכול להרשות לעצמו, אדרבה: התכחשות למוקלט (בהנחה שהציטוטים שהובאו מההקלטות מדויקים) היא בפירוש מעילה בקו הבסיסי ביותר של תפקיד העיתונאי. עיתונאי לא יכול להרשות לעצמו אפילו לאפר את העובדות ל“פוסט־אמת” נוחה לעיכול.

 

מה נותר לנו, אם כן, לעשות? להחריש, כמי שמצטרפים לקשר של שתיקה וטיוח? להקל ראש? אולי לחקור את עצמנו בקשיחות? בשום אופן לא. זה לא אתי, וגם לא מעשי. פתרון הביניים שנמצא עד כה נבון ונכון בעיניי: “ידיעות אחרונות” בוחר לצטט בפרשה זו את מתחריו מחד גיסא, ומעניק לכותבים רבים שלו (אי־אפשר שכולם יתעסקו בזה) יד חופשית מאידך גיסא. ללמדכם שמאחורי הדפים שלפניכם נמצאים אנשים בעלי יושרה, הנאמנים לאמת ולעובדות יותר מאשר למי שמשלם את שכרם, או לתחרות המקודשת עם מקביליהם. הרי אם אין נאמנות לאמת, לעובדות, ממילא אין טעם לעיתון.

 

זו אינה שעתו היפה ביותר של “ידיעות אחרונות”, ועד שתתבהר התמונה כדאי שנוני מוזס יִגְלה מהעיתון, בשר מבשרו, אך באורח פלא אני מרגיש, ככותב די ותיק פה, ונוכח התמודדותו האמיצה של העיתון עם הפרשה, שמעולם לא הייתי גאה בו יותר.

 


פרסום ראשון: 18.01.17 , 22:30