המלך מת. יחי המלך. ברק אובמה, המלך היוצא, טעה בהסכם עם איראן, טעה במדיניות המזרח תיכונית, החליש את מעמד ארה"ב בעולם, והפך את רוסיה ואיראן למעצמות. אבל הוא לא היה אויב. רחוק מכך. הוא הגדיל את שיתוף הפעולה והסיוע לישראל. הדרישה שלו להפסקת מפעל ההתנחלויות הייתה צודקת עקרונית, אבל הוא טעה כשלא הבחין בין ירושלים והגושים לבין המאחזים. ובעיקר, המדיניות שלו עודדה את הסרבנות הפלסטינית. הכוונות היו טובות. התוצאות עגומות.
המלך הנכנס, דונלד טראמפ, הופך לחלום הרטוב של חסידי פלסטין/ישראל השלמה. הם מקווים שהוא יאפשר להם להחליף את המדינה היהודית־דמוקרטית במדינה אחת גדולה. הוא עלול להפתיע, ולא ברור לאיזה כיוון. כדאי לקחת בחשבון שיש סיכוי רציני שהנשיאות שלו תהיה מופע קצר מועד. בארה"ב יש הרבה יותר דמוקרטים מרפובליקנים. למרות שרבים מהם נשארו בבית, משום שהילארי קלינטון הייתה מאוסה בעיניהם, הם זכו לרוב בהצבעה הארצית.
אם ישראל תגדיל את המחלוקת איתם, זה לא יהיה חכם בטווח הקצר, וזה יהיה מסוכן בטווח הארוך. עד לא מזמן נתניהו ידע לרסן את התיאבון המוגזם של הימין הקיצוני. צריך לקוות, להתפלל, שבלי שום קשר לאינספור החקירות שהוא שרוי בתוכן, הוא ישמור על כוח הריסון.
לפני למעלה מעשור פורסם מאמר ב"דה־מרקר" על אוליגרך רוסי, תחת הכותרת "כסף קונה לגיטימיות". המאמר עסק בליאוניד נבזלין, ש"צעד אל לב הקונצנזוס הישראלי כשנבחר ליו"ר חבר הנאמנים של בית התפוצות. המגזר העסקי בישראל לא יודע איך לאכול את האוליגרכים הרוסים־יהודים, שמקור הונם לא מספיק ברור אבל עושרם מספיק מפתה".
עברו שנים אחדות, נבזלין הורשע ברוסיה ברצח (בקשת ההסגרה נדחתה על ידי ביהמ"ש העליון בגלל ראיות בלתי קבילות), והמשיך הלאה וקנה עוד לגיטימיות כשרכש 20 אחוז ממניות "הארץ", במחיר שלפי מומחים טובים ממני, היה מוגזם משהו. לפי שיטת סמי פרץ, כותב המאמר שהפך לעורך "דה־מרקר", זכינו לעוד דוגמה ל"כסף קונה לגיטימיות". איש מהכותבים המהוללים שם לא העז לכתוב מילה על העסקה האפורה.
סהדי במרומים שאין לי מילה טובה לומר לגבי מה שנחשף בשבועיים האחרונים על השיחות בין נתניהו למוזס. להפך. כתבתי כבר שלושה מאמרים שלא רק שלא היה בהם שום טיוח, אלא הייתה בהם קריאה למו"ל שלי להשעות את עצמו מתפקיד העורך האחראי, במקביל לכך שגם נתניהו ישעה את עצמו מתפקיד שר התקשורת. ולא, זה לא היה לי קל משום שמוזס, הוא אישית, העניק לי חופש מלא.
אני לא חורץ דין בנוגע לנבזלין. ב"הארץ" הפכו אותו לדמות בעייתית, וזה העיתון שמוביל עכשיו מתקפה מרושעת על "ידיעות אחרונות". לכותבי "הארץ" לא היה רבע מהאומץ והכנות שמגלים בימים הללו עורכי וכותבי "ידיעות", אבל הם גיבורים וחכמים על אחרים. מאז שקנה חמישית מהמניות זוכה נבזלין לחסינות מלאה. למה? כי ככה זה אצלם. טובלים ושרץ בידם.
לא מדובר רק בסמנטיקה של בעלויות ואינטרסים. מדובר במהות. לא רק שאין שם גיוון, אלא שהעיתון צר האופקים הזה ניצל את המשבר כדי לצאת נגד פרופסור דניאל פרידמן, שמפרסם מאמרים ביקורתיים ב"ידיעות" על מערכת המשפט, תוך כדי "גילוי נאות" ש"הארץ" עצמו נוקט קו של "הגנה על שלטון החוק ועל הצורך לבצר את אמון הציבור במוסדות המגוננים על שלטון החוק". זה בערך כמו להציג גילוי נאות ולטעון ש"פרבדה" עוסק בהגנה על "המנגנונים על שלטון החוק".
שמירה על הדמוקרטיה ושלטון החוק מחייבת קשת של דעות. אבל ל"הארץ" היגיון משל עצמו. הוא רוצה עמדה אחת. רק אחת. בדיוק כמו הסירוב שלו לפרסם מאמר המציג את העובדות בנוגע להסדר שהוצע לבדואים בנגב. שטיפת המוח מנצחת, בשם ה"שמירה על מנגנוני השלטון". העיתון הזה, צריך להודות, מצליח להתעלות על עצמו. זו לא עיתונות. זו לא דמוקרטיה. זו אינדוקטרינציה.
זכותו של "הארץ" להעסיק עיתונאים שחושבים כולם אותו דבר. זכותו להנהיג בולשביזם. זכותו של אמנון אברמוביץ' להעריץ את העיתון הזה, כפי שהכריז לפני שבוע ב"אולפן שישי", למרות שמדובר בבולשביזם, ולמרות שהוא עצמו כותב ב"ידיעות". אבל שלא יטיפו מוסר.
קרן נויבך ראיינה את גיא רולניק, ואפשר היה להבין שמדובר בסמל לאתיקה. סליחה? האיש ששבר את העבודה המאורגנת של עיתונאים והפך אותם להרבה יותר תלויים במו"לים? האיש שקיים ועידה נוצצת של "דה־מרקר", ועידת הון־עיתון, בחסות יצחק תשובה במלון פלאזה ניו־יורק מטיף מוסר? הרי שוב ושוב הועלו טענות שהסיקור של בנק הפועלים ובנק לאומי ב"דה־מרקר" לא היה מנותק מיחסי העיתון עם הבנקים. אם כבר עוסקים בסוגיית ההון־עיתון, וראוי לעסוק, רולניק צריך להיות בצד הנבדקים. לא בצד המדריכים המוסריים.
נויבך, יורשה לי להזכיר, המשיכה לעבוד ברשות השידור גם בימים שחבורה בעייתית שלטה שם. כמו רוב עיתונאי הרשות, היא לא מכרה את נשמתה. אבל השבוע נשאלתי משהו כמו עשר פעמים: מדוע אתה לא מתפטר. עיתונאי הרשות שתקו לנוכח ההשתלטות העוינת. עיתונאי "הארץ" שתקו כמו דגים כשנבזלין קנה מניות. לא נרשמו מחאות ולא התפטרויות. אבל הם חכמים על אחרים.
השבועיים הללו היו שעת מבחן ל"ידיעות אחרונות". העיתון עמד בו. זו הייתה גם שעת מבחן לעיתונאים רבים מחוץ ל"ידיעות". ראויים לציון שניים, בן כספית ונחמיה שטרסלר, שמצאו לנכון לומר מילה טובה ומילת עידוד על העבודה העיתונאית. קוראים לזה קולגיאליות. אפשר להוסיף גם סולידריות. ויש גם אחרים, כמו רולניק ורביב דרוקר. לדרוקר יש חשבון ישן עם איזו כתבה שפורסמה עליו בעבר ב"ידיעות", אבל תחקירים רציניים שלו מהשנים האחרונות זכו לגיבוי מלא והוגן בעיתון. וטוב שכך. כשערוץ 10 היה בסכנת סגירה, רוב עיתונאי ישראל הפגינו סולידריות. אבל דרוקר, כמו רולניק וחלק גדול מדבוקת "הארץ", מצאו לנכון להצטרף לעליהום. זו לא שעתם היפה.
אין ל"ידיעות" פטור מביקורת. מה שמודלף משיחות נתניהו־מוזס בהחלט מטריד. יותר ממטריד. ואם העסקה הייתה יוצאת לפועל, "כולנו, כאיש אחד, היינו עוזבים". זה מה שכתב רון ירון, העורך הראשי. כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שזה בדיוק מה שהיה קורה.
המשבר הנוכחי, ויש משבר, הוא הזדמנות לחשבון נפש ולתיקונים. אולי זו השעה ליצירת אמנת עיתונאים, מכל כלי התקשורת, לשמירה על עיתונות חופשית. פניתי לאגודת העיתונאים ולארגון העיתונאים כדי שיאחדו כוחות לפחות בעניין אחד. הכפפה אצל אלה שזה תפקידם. נקווה שירימו אותה. ¿
