אבל כשהשער נפתח הבנתי שאני במקום אחר.

× × ×

בחדר בקומה למטה הן ישבו זוגות זוגות סביב שולחן גדול. נערות צעירות ונשים מבוגרות.

מישהו מבחוץ היה קורא להן קשישות, אבל אחרי יום במחיצתן, עם מאור הפנים שלהן, ראיתי מעבר לכול בעיקר את השמחה לקשר וליחד.

מישהו מבחוץ גם היה מתאר את הצעירות כבעלות צרכים מיוחדים. אבל כאן הן היו כאלה שלא צריכות משהו במיוחד, אלא מעניקות.

והן ישבו שם, יוצרות יחד חלקים של עבודה שיום אחד תיתלה בכניסה לבניין.

לא הרבה מילים נאמרו, אבל יד נגעה ביד, ובעדינות הודבקו החרוזים, הושחלו החוטים. בפרויקט הנפלא הזה שבו צעירים עם צרכים מיוחדים מסייעים לקשישים. וכולם יוצאים נשכרים.

× × ×

יום אחד קיבלה סיגלית עדני המנהלת של מרכז יום לקשיש מסר בפתח תקווה, טלפון מעניין. מהצד השני של הקו הציעו לה שקבוצה של בנות עם צרכים מיוחדים תבוא לעזור לקשישים. היא מיד ראתה בזה הזדמנות ואמרה כן. יחד עם רחל ישראלי, המנהלת המקצועית- הן התחילו תהליך, זה שבסופו כבר מסתיימת לה שנה שנייה שבמהלכה באות תלמידות מהחינוך המיוחד לתת מעצמן.

× × ×

ארגון "לאורו נלך" ע"ש הרב משה צבי נריה קיים כמעט 20 שנה ופועל בלמעלה מ־160 בתי ספר ברחבי הארץ. הרעיון הוא להוציא כיתות להתנדבות שבועית קבועה כדי לעודד את התלמידים למעורבות ונתינה כדרך חיים. הם מתנדבים עם קשישים, בחקלאות, למען אנשים עם צרכים מיוחדים, בעמותות ובצבא.

את הפרויקט המיוחד הזה בתוך הארגון התחיל לפני ארבע שנים לירון אמקיאס, שמסביר בביישנות: "הפריע לי שרואים בחינוך המיוחד רק מקום שאליו מביאים מתנדבים". אז הוא החליט יום אחד שגם תלמידים עם צרכים מיוחדים יכולים לתרום לקהילה, ולא רק לקבל. הוא התחיל לברר וגילה שלא רק שהם יכולים, אלא גם רוצים.

היום יש בתוכנית כ־30 בתי ספר של חינוך מיוחד בקשת של מגוון תלמידים, לקויות ורמות תפקוד שמתנדבים למען אחרים.

אני ביקרתי בפעילות המרגשת של תלמידות בית הספר שלום בפתח תקווה, שמתנדבות במרכז יום לקשיש בשכונה שלהן.

× × ×

בתוך העולם שלנו המדבר על ניצחון והפסד, על אלו שלוקחים ואלו שלא נותנים, הייתי לכמה שעות באי שבו יש רק מרוויחים. וכולם גם נותנים וגם מקבלים.

כשאני שואלת את בת אל מה היא עושה היא אומרת לי בגאווה: "אני עוזרת לה".

המורה שלהן מספרת לי איך בת אל הנחתה את הטקס בחג האחרון, ואיך כל המבוגרים התרגשו מהצעירות כאן. ובתשובה לשאלתי על איך הקשישים מקבלים את הבנות, אומרת לי רחל: "הן כל כך מאושרים להיות עם צעירים שממש לא מוזר להן שהם עם צרכים מיוחדים".

וכשעליזה אומרת: "הם, הצעירים, יודעים יותר ממני, ומלמדים אותי דברים חדשים", בת אל מחייכת בסיפוק.

× × ×

זה לא התחיל קל. היו מתנדבות שלקח להן כמה שבועות עד שהן נפתחו ונרגעו והסכימו להיכנס לקשר עם אנשים חדשים, כאלה שלא מכירים אותן. "עד עכשיו ישבתי בצד", ממלמלת אחת מהן. "ורק בשבועיים האחרונים התחלתי".

המורה שלהן אורלי מועדים מסבירה: "אנחנו עובדים עם כל אחת על המטרה שלה. עושים משוב אחרי ובונים תוכנית".

ובצד יושבת מעין ומפנקת אישה מבוגרת שלה היא מורחת לק. "שיהיה לה יפה לשבת".

"אין לי מבוגרים במשפחה", אומרת ספיר, "ועליזה מספרת לי מה היה פעם".

אני רואה את המבטים האלה, שלהן, של הקשישה והצעירה, זו בזו, ואיך כל אחת פשוט שמחה מהקשב של השנייה אליה.

ואז בת אל אמרה: "אני הכי אוהבת את תרצה, כי היא חופרת". וכולם צוחקים.

ורק הקשישה שואלת מה זה חופרת.

× × ×

"זה פרויקט מדהים", אומרת אורלי ומסבירה גם כמה ההתנדבות נותנת לנערות האלה. יהודה ישראלי וסיגלית עדני, המנהלים של המרכז, מסכימים ומשתפים כמה הקשישים שמחים להעניק אהבה.

21 שנים מגיעים קשישים למרכז הזה במהלך היום כדי לשבור את הלבד בין ארבעה קירות. קשישים שמתעקשים על חיים עצמאיים, אך זקוקים גם ליחד.

בדרך החוצה ניגש אליי גבר שנעזר בהליכון ולוחש על אוזני: "אני פה נהיה צעיר יותר". אני מחייכת אליו, מתרגשת מחדוות החיים שלו. הוא מספר לי על זוגות שנוצרו פה, וכמו ממתיק איתי סוד כשהוא מוסיף בחיוך גדול "אין גיל לאהבה".