הכאב על לכתו של כל אדם מטלטל ומשנה גם את חייהם של הנשארים, לא כל שכן כשמדובר באדם שעזב את העולם בטרם עת. מדינת ישראל היא מפעל עצום של שכול: בכל שנה נוספים לרשימה הבלתי נגמרת עוד ועוד שמות של אנשים שאך לפני רגע היו חיים כל כך, וכעת אינם אלא זיכרונות. אולי לשם כך נועד יום הזיכרון – כדי להפוך את המוות הזה להירואי, לבעל משמעות. שיידעו אנשים שאם ילכו, יהיה מי שיישא אותם כמעין קפסולות שקפאו בזמן.

אין כמעט אדם בישראל שאינו מכיר מישהו – לובש מדים או אזרח – שנפל במערכות ישראל, שהרי הן בסופו של דבר מלחמה אחת ממושכת עם הפוגות קצרות לאבל או לשכחה. משום כך היום הזה מאפשר לכל אלה שאינם חיים את השכול ביום־יום להתכנס יחדיו לאבל קולקטיבי.

מטרת הפרויקט הזה שלפניכם, "יצירת חיי", היא לנסות להתרחק מהסיפור הלאומי והצבאי ולחזור לסיפורים הפרטיים של הנופלים, עבור בני המשפחה, הקרובים והחברים שנותרו לשאת את עול הכאב לבדם. בחרנו להפגיש איתם אמנים מתחומים שונים, כדי שאלו ייצרו עבורם ועבורנו את אותן קפסולות חיים קטנות – שירים, סיפורים, קומיקס, גרפיטי, אנימציה, שיישארו איתנו עוד שנים רבות. המסר שעלה כמעט מכל הסיפורים זהה: בואו נעשה הכל כדי שהמפעל הזה יפסיק להוציא מתוכו עוד חללים בשנים הבאות.

תודה מיוחדת לכל האמנים שהתגייסו, כולם בהתנדבות, כדי לאפשר לזה לקרות.