עולם הקנאביס שלומי סנדק הוא לא פחות מהרצל. כמו חוזה המדינה, הוא היה הראשון לזהות והראשון להניע את המהלך, כשהמחוקקים בכנסת ולובשי המדים עוד התייחסו אליו ואל חבריו כאילו היו מינימום משפחת פשע מסוכנת. בשבועות הקרובים אמור השר לביטחון פנים גלעד ארדן להכריע בסוגיית השלב הראשון בדרך למהפכה — אי הפללת צרכני הקנאביס - וסנדק יסגור מעגל שנפתח לפני יותר מ־20 שנה.
"זה רק עניין של זמן", הוא אומר. "פגשתי בזמנו ניצול שואה ושאלתי אותו אם ב־1943 הוא האמין שהמציאות תשתנה. 'לא, מה פתאום', הוא ענה. 'היינו בטוחים שזה מה יש, עד שנמות'. ומתי התחלת להאמין, שאלתי. 'כשהתחלנו לראות מטוסים של בעלות הברית באוויר, וחיילים גרמנים הולכים אחורה', הוא השיב. להבדיל אלפי הבדלות, אפשר לראות כבר את הסימנים לסיומה של התקופה היום: הדו"ח של האו"ם, הלגליזציה במדינות בארצות־הברית, חברי כנסת ואישי ציבור שאומרים שזה בסדר ומודים שהם עישנו או מעשנים בעצמם. זה כבר כמעט מיינסטרים".
בדרך החתחתים הזאת עבר סנדק טלטלות רבות. הוא היה שותף להקמת מפלגת "עלה ירוק", התחתן, חווה טרגדיה אישית בלתי נתפסת כשבנו שם קץ לחייו, התגרש וגם התחיל מחדש, והכל קרה מול המצלמות. בלי פילטרים, באופן שלפרקים שורף את הנשמה. בתחילת פברואר ישודר בערוץ yes דוקו "עלה ירוק", סרטו של מוריס קנדיוטי ("הפיצוחייה"), שמלווה את סיפור חייו הדרמטי של סנדק, שמקביל לסיפורו של הצמח הירוק שעושה את כל הדרך מהשוליים אל הקונצנזוס.
בין אופטימיות לנאיביות
אנחנו נפגשים בביתו במודיעין, שם הוא מתגורר עם בת זוגו ליאת, בתם המשותפת דנה ושני ילדיה של ליאת מנישואים קודמים. את הריח המתוק בדירתם קשה לפספס, ושלומי לא מתחיל את השיחה לפני שהוא מגלגל לעצמו ג'וינט, לוקח שאיפה ראשונה ומיד משתעל. "צריך לזכור לא להכניס את השאיפה הראשונה לריאות", הוא נוזף בעצמו. "אבל אחרי 40 שנה אני עדיין לא זוכר, אז כנראה שזה כבר לא יקרה".
הוא נולד בירושלים בשנת 1959. בילדותו נסע עם הוריו לשליחות באפריקה, וחזר משם עם שפה ונימוסים צרפתיים. בתיכון למד עם האליטות בגימנסיה העברית, "אבל אחרי הלימודים התחברתי לפנתרים השחורים", הוא צוחק. "באפריקה ראיתי איך נוצר אי שוויון, וכשחזרתי לכאן ראיתי את האפליה בין ישראל הראשונה לישראל השנייה".
מתי התחלת לעשן?
"בכיתה י"ב, כי כולם עשו את זה. ג'ים מוריסון, פיס אנד לאב. אבל רק אחרי שהשתחררתי והגעתי לארצות־הברית נתקלתי בירחון 'היי טיימס' והתחלתי להבין את הדברים לעומק. פתאום זה נשמע לי מאוד הגיוני, ושמתי לב שכשאני מעשן, אני סובל פחות מכאבי גב שנגרמו מהעקמת שאיתה נולדתי. בכתבה בירחון ראיתי את שמו של פרופ' רפאל משולם, שגילה את הטי־אייץ'־סי, ואמרתי שכאשר אחזור לארץ אני אחפש אותו. לקח לי כמה שנים להתבשל עם הרעיון, וב־1994 קבעתי איתו שיחה בבית החולים הדסה בירושלים, והוא אישר את מה שידעתי קודם. הרגשתי שאני חייב לפרסם את זה. אם אתה יודע שיש תרופה שיכולה לעזור לכל כך הרבה חולים — קרוהן, אפילפסיה, סרטן — וזה צמח שכל אחד יכול לגדל, איך אתה יכול לשמור את זה בפנים ולהמשיך לסבול?"
באותה שנה הוא הוציא את החוברת המחתרתית "עשב השדה", ומשם הכל התחיל להתגלגל מעצמו. בחנות מוצרי הניו־אייג' שלו הוא פגש את בועז וכטל, וכעבור כמה שנות פעילות הקימו את מפלגת "עלה ירוק". בסרטו של קנדיוטי אפשר לראות ממש את הימים הראשונים של המפלגה, את האופטימיות, כמעט נאיביות, שהובילה את אנשיה עד הכישלון הראשון, והשני, והשלישי.
"ב־2009 הבנתי שהגעתי ליעד עם המונית הזאת, והמשכתי בדרך שלי", אומר סנדק. "בפעם הראשונה, כשהיינו הכי קרובים, היו לי התלבטויות. מצד אחד חשבתי לנצל את ארבע השנים האלה לעבודה פרלמנטרית. מצד שני, פינטזתי שיום אחרי שמשביעים אותי, אני מתפטר ונושא נאום שמסביר את ההתפטרות בזה שהפכו את המוסד הזה לבית זונות. קיוויתי להיות הח"כ שכיהן הכי מעט זמן. ובכלל, היה לנו רעיון להפוך לווירוס במשכן: כל יום ח"כ אחר מהמפלגה יתפטר ויושבע חדש, שיתפטר למחרת, וכך הלאה. להשבית את המערכת".
בסוף לא נכנסתם. היום זה נראה בכלל אפשרי?
"אני לא מאמין. קשה לעבור את הרף החדש שקבעו. אבל גם בלי הכנסת הנושא על סדר היום. עלה ירוק הצליחה לממש את הקמפיין בלי להתלכלך בפוליטיקה. אני מרגיש כמו עובדיה יוסף, שלא היה מועמד לכנסת אבל דחף אחרים, ויש היום כמה ח"כים שעוסקים בנושא ברצינות".
ועדיין לגליזציה לא נראית באופק.
"מזל שביבי לא מעשן גראס אלא רק סיגרים, אחרת מילצ'ן ואחרים היו בבעיה עם הכמויות שהיו צריכים להביא לו במחירים שיש היום. מצד שני, אולי הלגליזציה הייתה מתרחשת מהר יותר. וברצינות, בעיניי זה אבסורד שמשרד הבריאות מנהל את הדיונים על קנאביס במשרד לביטחון פנים. למה לא עורכים דיונים על תרופות אחרות במשרד לביטחון פנים? אני בטוח שבסוף תהיה לגליזציה".
"רק דברים טבעיים"
גילוי נאות: אני מכיר את שלומי באופן אישי בשנתיים האחרונות, לאחר שבני הבכור בר נכנס לגן עם בתו דנה. ועדיין, לא צריך להכיר אותו לעומק כדי לזהות שמדובר בסוג של רובין הוד. בן אדם שאין בו גרם של רוע. בתקופה כמו זו הוא יכול היה להפוך לאיש עסקים ולעשות הרבה מאוד כסף מתיווך בין חולים אומללים לבין משרד הבריאות שמקשה עליהם לקבל קנאביס. אחרי הכל הוא מכיר את כל החוקים וההתוויות הרפואיות בעל פה, יודע בדיוק אלו רופאים יכולים וירשמו קנאביס לחולים. ובכל זאת, הוא מתעקש לעשות את זה תמורת סכומים מצחיקים, וגם זה רק המציאות מאלצת אותו להתפרנס ממשהו.
הלב הטוב והעצום הזה עזר לו אולי גם בהתמודדות עם הטרגדיה הנוראית שפקדה אותו לפני שבע שנים, וגם היא התרחשה באופן מצמרר מול המצלמות. לאורך כל הסרט נשזרת בו דמותו של בנו בכורו אורי, אח ליאיר, מנישואיו הראשונים. אפשר לראות שם את הפרידה שלהם כשאורי ממריא להודו, וגם את החזרה של הבן מהגולה לאחר שהשתמש בסם שמעורר לעיתים התפרצויות סכיזופרניות.
"כשאורי היה בהודו הוא לא שמע שאמרתי לו 'רק דברים טבעיים, לא כימיקלים'. בטח, לא כימיקלים יא בני", הוא אומר. "לקח קטמין, שזה חומר שקונים בהודו בבית מרקחת, ובמקור משמש כחומר הרדמה לסוסים. משתמשים בזה כשרוצים לייצר אצל חיות במעבדה תופעות של סכיזופרניה. אז הבן שלי לקח את זה".
סנדק, עם המצלמות, מגיע לכפר איזון שבו אושפז בנו, ושם הוא כמעט מתחנן שלא ייתנו לילד ללכת. שלא ישחררו אותו. לשווא. בסצינה הבאה אורי כבר לוקח תיק ויוצא מהבית. "הוא ניסה להתנהג נורמלי, אבל איך שהגענו הביתה הוא לא הצליח להשתלט על זה", הוא אומר בסצנה הבאה, עיניו נפוחות ואדומות מצער. "הוא לקח תיק והתחיל לרוץ ברגל. רצתי אחריו, ובדרך אני מתקשר למשטרה ומסתכל על האוטובוס שמתרחק, יודע שלא אראה אותו יותר".
אורי בחר להיפרד מהעולם מיוזמתו, במגדלי עזריאלי בתל־אביב. "במצלמות האבטחה רואים איך הוא עשה את השואו הזה. מסתכל, בודק, ועף למטה", אומר סנדק, שתועד גם בדרכו למקום שבו אירע האסון. "מה שהכי קשה לי זה הגעגועים לאורי. 'היי, אבאל'ה מה נשמע? לאן הולכים? בא לך לשתות קפה?'. את הכל הייתי נותן כדי שאורי יהיה עכשיו איתי. כוס אמו העולם".
זמן קצר לאחר מכן, סנדק כבר חזר לעבודתו, לחלק קנאביס לחולים. "יש לו הומור, לבורא עולם, חבל על הזמן, הוא מעשן את החומר הכי טוב", הוא אומר בדרך חזרה מאחד מהם. "זה כמובן בצחוק, אבל בגלל שאיבדתי את הבן שלי מותר לי להגיד הכל. לא שופטים אדם בכעסו, ואני בכעס. אנחנו נוסעים לעזור לבן אדם, זה אפילו לא אלוהים. אם הוא לקח לי את הבן, לא שווה לי לעבוד איתו (עם אלוהים – י"ש). לך תדע מה הדבר הבא שהוא יעשה, אם אני אצטיין. והוא אלוהים. בשבילי זה היה מבחן — אם אני אבוא היום, אם אני לא אשבר אחרי הקטע של אורי ואני עדיין אמשיך לעזור לאנשים. כי במצב כזה הכאב הוא כל כך גדול שפחדתי שאני אגיד כוסאמק, לא עוזר לאף אחד יותר. אלוהים עזב אותי, אני עוזב את כולם".
באופן אישי, לי היה קשה לצפות בקטעים הללו, כשהמצלמה מביאה את סנדק כמו אגרוף בבטן. "זה פשוט קרה בתקופה של הסרט", הוא אומר. "וזו פיסה כואבת בפאזל. כשהתחילה כל הטרגדיה עם הבן שלי, המצלמות והמיקרופון כבר היו שם. מוריס היה שם. אחרת אין סיכוי שהוא היה יכול להגיע לכאלה רמות של תיעוד".
נראה שהטרגדיה לא שינתה את מסלול חייך.
"בהתנהלות זה בוודאי לא שינה. להפך, אולי זה נתן לי יותר מוטיבציה לסיים את העבודה. לדאוג שזה יקרה".
העסק כשליחות
עכשיו הוא יושב בביתו, מגלגל ומעשן באישור ("משרד הבריאות הוא הדילר שלי"), ובעיקר משמש כמוקד עלייה לרגל לכל מי שנזקק לקנאביס רפואי כדי להקל על כאביו. "עשינו חשבון שמרגע שהתחלנו עם זה ב־2009, עזרנו כבר ל־7,500 איש", הוא אומר. "טכנית, זה ייעוץ רפואי משלים. אני מלווה חולים שעומדים בקריטריונים של משרד הבריאות לאורך התהליך המתיש. מה לומר, איך, מתי, למי מגיע על פי החוק ולמי לא. בנוסף על כך, עיקר העבודה שלי היא לאתר ולגייס רופאים חדשים כדי לחסוך מהחולה את המסע המתיש עד שהוא מוצא את הרופא המתאים. כבר היו לי מקרים שחולה פרקינסון מבוגר ניגש לרופא ומבקש קנאביס, והרופא אומר לו: 'מה, אתה רוצה להפוך לנרקומן?'"
בינינו, העובדה שאין לגליזציה ואין עדיין סטנדרטיזציה מלאה של הקנאביס הרפואי, זה פוטנציאל עסקי לא קטן עבורך.
"נכון, אבל מבחינתי זו שליחות וזה גם עסק שעבורי המטרה היא להפוך אותו למיותר. אני עושה את כל מה שאפשר כדי לייתר את העסק שלי. מה נעשה ביום שאחרי? נראה כשנגיע".
בת הזוג ליאת עומדת לצידו ומהנהנת. "זה תמיד היה חלק מהחיים שלו", היא אומרת. "במקום לדאוג רק לעצמו, הוא דואג תמיד גם לאחרים. זה מתאים גם לאופי שלו. אם הוא מצא משהו שטוב לו, הוא רוצה לחלוק את זה עם אחרים ולא לשמור לעצמו".
לפעמים נדמה שחובבי הקנאביס הופכים את הצמח לתרופה לכל מחלה אפשרית. כאילו מדובר בצמח פלא. בפועל, כבר אין עוררין על היכולת שלו להקל על סימפטומים במחלות רבות, אבל הוא לא באמת מרפא כל מחלה, או אפילו את מקצתן.
"קודם כל, רוב התרופות היום לא מרפאות. חברות התרופות הרי לא מחפשות תרופות שירפאו אותנו, אלא כאלה שנצטרך לחיות איתן לשארית ימינו. ככה מרוויחים הכי הרבה כסף. שנית, יש לא מעט מחקרים שמראים שקנאביס דווקא כן מרפא מחלות מסוימות, ויכול להמית תאים סרטניים במקרים מסוימים".
השינוי האמיתי יגיע כשחברות התרופות יאמצו בעצמן את הקנאביס.
"בזמנו, כשאמרו לי שהמלחמה הקרה לעולם לא תסתיים כל עוד יש את האינטרסים של חברות הנשק, אמרתי שברגע שיגלו שהשלום יכול להיות רווחי יותר — המלחמה תסתיים. ככה יקרה בכל העולם גם עם הלגליזציה. ברגע שיבינו שאפשר להרוויח יותר מקנאביס מאשר מתרופות, זה יקרה. אני לא יודע אם חברות התרופות ישתלטו על התחום. יש כיום שתי רכבות שרצות במקביל: הקנאביס הרפואי מצד אחד, והלגליזציה המוחלטת מצד שני. אני מקווה שרכבת הלגליזציה תגיע לתחנה יום אחד לפני. ואז מי שרוצה תרופה לפי קנה מידה רפואי, יוכל ללכת לרופא ולקבל מרשם. ומי שרוצה מה שאני קורא לו 'קנאביס חופש', יוכל לגדל בעצמו. מבחינת מדינת ישראל, זה יכול להיות עסק מדהים. אין בכל העולם יהודי, נוצרי ומוסלמי שלא יהיה מוכן לשלם עוד דולר כדי לעשן קנאביס שגדל בארץ הקודש".
אתה אשכרה כמו הרצל של הקנאביס. אופטימי במקום שאין בו טיפת אופטימיות.
"תפריד. אני יודע שהלגליזציה בדרך, אבל אני לא אופטימי לגבי העתיד של המדינה והמקום שאליו אנחנו צועדים. אז מריחואנה תהיה חוקית, אבל אני לא יודע כמה זמן המדינה תישאר כדי ליהנות מזה".
למה?
"אם תשווה, נניח, בין עליזה בגין לשרה נתניהו, או בין מנחם בגין עצמו לביבי נתניהו — תראה איזה מרחק עברנו בתקופה כל כך קצרה. כשאורן חזן יהיה ראש ממשלה, אנחנו נתגעגע לביבי. המדינה נהרסת לנו".
אין לך הרהורי עזיבה? נניח לקולורדו או אמסטרדם, מקומות שבהם הקנאביס הוא חלק מהנוף?
"יש לי ילדים, ויש לי מחשבות, אבל גם אם הייתי זוכה בלוטו, הייתי נשאר כאן ועושה מה שאני עושה, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. יש חברות שגובות אלפי שקלים, אבל אין מישהו אחר שילווה במקומי חולים עד שהם יקבלו את הרישיון ממשרד הבריאות". •
