1

 2

אלזה וייס לא הותירה אחריה עדות. היא סירבה להעיד על עצמהולאמיתו של דבר, סירבה לשוחח, אך גם להרצות או לחנך סירבה. מרחב פעולתה לא התפשט ולא ביקש לכבוש לעצמו עוד דרכים, להתערב בטעם שלנו, להשפיע על גורלנו, לעצב את המצפון או התודעה. לא שמענו מפיה משנה פילוסופית או פוליטית סדורה החושפת משהו מהשקפותיה העמוקות על ידיעה, אמתאו אמונה. יכולנו אולי לשער. יכולנו לשער שאינה אישה מאמינה, שאינה שומרת כשרות או שבת. היה משהו בכעס שלה שלא היה כעסו של אדם מאמין. ואולי ההפך הוא הנכון, אף כי כל ישותה אמרה התרסה בפני סמכות. אם הייתה בה דתיות, היא התבטאה בַּדבקות ובטוטליות הקיצונית ששיוותה למטלותיה, באמונה היוקדת שליוותה את עשייתה. אפשר לומר שנתנה את נשמתה אילולא אל נכון לא הייתה זאת נשמתה שנמסרה, אלא משהו אחר.

תצלום אחד ויחיד, המקבע את דיוקן פניה פחות או יותר בשנות החמישים לחייה, תמונת פספורט נדירה שצולמה כשני עשורים לאחר בואה לארץ, חצה את כל ספרי המחזור, כאילו גם הוא נושא אותה איכות מְכלה המבקשת לְפַנות מקום למשהו אחר, משהו שאינו מסר או חזון, משהו המקנה למושג הזה, המורה, את מובנו הסגולי. פניה היו פני חייה. הן נשאו את הגאון והנוקשות של מי שאינה מדברת כמעט עם נפש חיה, פני מדונה וכוהנת מעיקות ומיוסרות, שמשהגיעו לשיא הבעתן הרושפת חרדת קיום שקהתה –היו לפנים אטומות, למסכה המניסה את המבט. אי-אפשר היה להתבונן בה לאורך זמן מבלי להרגיש חוסר נוחות.

3

היא הייתה כבת שישים בעת שלימדה אותנו. פניה הקטנות, חרושות הקמטים, שיכולת לחפון בכף ידך, נראו כאילו שבץ זִקנה הלם בהן לפתע פתאום ועשאן למה שהן. הסֵבר החמור התארך בשל מחלפות ראשה שלופפו במתינות ובקפידה כמעשה קדָרות והורמו אלעל בפירמידה מלכותית. לו שוחרר מן הסיכה הכהה שכלאה אותו באבזם, היה שערה מגיע עד למותניה ויוצר את הרושם הכוזב שמעולם לא סופר או גולח. מניפת השיער, שהתנשאה מעל גוף צר ודק מאוד, שטוח למראה, שנעטה חולצות כותנה וחצאיות מידי מצמר, שיוותה לה גובה מרוֹמם. עיניה היו ירוקות-אפורות, דהויות, מסכי נוזלים דלדלו את צבען, אלא שהאיפור הכחול הכבד שמרחה סביבן פקח אותן לרווחה והבליט את ארובותיהן כפחמים בוערים. שפתיה הבשרניות הנפוחות משהו, כאילו ננשכו פעמים רבות מדי, נמרחו באודם-אדמה. הגאון, ההבלטה, לא ביקשו לומר אני יפה, או אפילו אני נוכחת. הם ביטאו חוזק, מחאה, התנגדות. האיפור העמוס, שהתגרה בצורה היפה ושעמד בניגוד לגון הביגוד האפרורי המכובד, לא חתר על דרך ההפרזה המודעת לפדר את פניה ולעשותה נאה וצעירה יותר. הייתה בו הצהרה מסוג אחר: לא להתקרב, ומוטב: להרחיק, להתרחק. כאילו ניסתה להתחפש על ידי התנכרות לגופה, שאמד את שנותיה בחמדנות. ואולם היא לא התחפשה למורה. היא התחפשה למי שהיא, אחת ויחידה, נמרה למודת קרבות, יפה-כעורה המתנועעת בבהירות כאיילה, למרות שאי-אפשר היה לחרוז לה שום חיה אצילה, למרות ששום דבר נאצל לא נקשר בשמה או דבק בה. צבעיה היו צבעי מלחמה,כמו קידמו קרב סמוי שבתוכו הייתה לכודה, מבשרים לנו שביסוד המיקרו-ציוויליזציה שכונַנּו אנו, תלמידי התיכון, עמדה חברה פראית שטרם התוודענו אליה, חברה שהיא מגלמת בעצם הווייתה וניסיון חייה, מבלי שתטען לכתר של מנהיג. אילו היינו ילדים, אולי היה בכוחנו להפנות אליה בקשות אלמנטריות שהיו מטלטלות את עולמה. אבל היינו בגיל ההתבגרות, לא חשפנו את עצמנו אלא את מה שהתגלע בעל כורחנו בעצם השהייה היומיומית הכפויה שלנו זה במחיצת זה.

ואולם, היא גם לא הניחה לנו להיות נערים ונערות. היא מיקמה את עצמה בעיצומם של הנעורים ובובזמן הכחישה אותם, היסתה את קולותיהם כמבריחה אותם מן הכיתה. היא לא רצתה לשמוע דבר שאינו קשור בשיעור. החיים שלנו לא העסיקו אותה כהוא זה, מוצָאנו, קורותינו, דאגותינו לא היו מעניינה. היא חילצה מאיתנו איכות צייתנית, סבילה, חרישית, לא ספונטנית, כאילו עקרה אותנו בטרם עת ממרחב העלומים והותירה אותנו לרחף בחלל בלתי מוגדר. היינו עצורים במחיצתה, עוטים ארשת של רצינות. היא לא הייתה מוכנה שנלמד אותה משהו, כשם שחסכה מאיתנו מגע במעבה ההיסטוריה שלה. חוכמת הדורות נאטמה מפני החוכמה החפה מידיעהשל הילד, או מפני השיעור המסוכסך וחסר הדמיון לפעמים של הנעורים. היא הייתה אחרי החיים, מוכנה להיעצר במקומה עוד ועוד מבלי לפסוע הלאה. אנחנו חיכינו למה שלפנינו.

4

במעומעם ידענו שיש לווייס רק תלמידים, או בעיקר תלמידים. היינו כל עולמה או רובו, הנתפר ונפרם מחדש מדי שנה, ללא בריתות נצח. ידענו, אך לא הקדשנו לכך מחשבה יתרה. היינו קרש ההצלה שלה, אפשר לומר זאת בפשטות. לא אנחנו, המסוימים, כיתות י' 3, י״א 3, י״ב 3 בסוף שנות השבעים — היא לא התאימה את עצמה מעולם לשמות ולפנים המתחלפים — אלא עצם העניין, אותה ישות משומנת, משוכללת, הכיתה, אותם מסדר ותקנון, אותו אורח קבוע ומאופק. היא לא הייתה מוכנה לשום הפתעות הקשורות בכך שכיתת נערים ונערות עלולה להפוך בן רגע לגן חיות, לשוק או להילולה. היא דאגה שדבר לא ישתנה בהכתיבה את הכללים, ששעה שנענינו להם במלואם — מכורח או מחפץ לב — יכולנו אפילו ליהנות מהם. מעולם לא הודינו בפני עצמנו ששיעוריה היו גם המהנים ביותר, הנאה שאמנם לא הייתה בה עליצות או קלילות. הם עברו בחטף, או אם לדייק: היו איטיים ביותר ומהירים ביותר. הקרבה הרחוקה עם התלמידים הסבה גם לה שמחה, אף שלא הניחה לה להכתיב את צעדיה. השמחה חלפה בתוכה כמכרה ותיקה שנופפה לה לשלום בחופזה מעברו השני של הרחוב.

במהלך שיעוריה אי־אפשר היה להתבטל ממלאכה, לבהות, להרדים את התודעה או לחלום. היא תבעה מאיתנו לעמוד על המשמר. נכנסנו לכיתה כמה דקות לפני המועד. התיישבנו בכיסאות ונערכנו לכבודה. הוצאנו מחברות. חיכינו בדריכות שתפרוץ כרוח סערה, תחתוך את החדר בפסיעותיה, תלטש לכלל שלמות את המתודה שלה, שציניות, סרקזם, אירוניה, הרמת גבה ושתיקה רועמת שימשו בה בערבוביה עם גילויים מפתיעים של חמלה ועדינות. הרדיפה שלה אחר שלמות נפרטה למטבעות קטנים שיכלה לסחור בהם: בקיאות בחומר, ניסיון, מקצועיות, ומחוץ לכיתה גם פעילות ספורטיבית. מן הרשמים הספורים שחלקה איתנו על תוכניות טלוויזיה שבהן צפתה היה ברור למדי שמה שהצית את דמיונה היה הטבע האנושי משעה שהוא נעשה לטבע טהור, הניחן בתום שעלול להתקלקל רק על ידי הנפש או הרוח.

רובנו לא הפרנו את המרחק. הוא היה מונח בינינו לבינה כקודש קודשים. מעטים הסתכנו בנפשם לעבור לגדה שלה בזחיחות או בידידותיות ואפילו להושיט לה יד. בודדים הצליחו. היתר הסתפקו במגע דחוס ופועם במהלך השיעור, שהטרים קצר בלתי נמנע ששב והתאחה בשיעור הבא, וחוזר חלילה. במסדרונות ובחצר הנדנו בראש במבוכה. גם אם ניתן היה לתת בה אמון מלא, היא הייתה לא נגישה, חסומה לאחוות השתתפות, הזדהות או אמפתיה. אי־אפשר היה להפקיד בידיה דברים לא מפני שלא הייתה אשת סוד מושלמת, אלא מפני שניכר היה שדעתה נתונה לדברים אחרים. לא יכולנו להפעיל עליה לחץ, לבקש יותר, לצפות ליותר. מעולם לא היינו שייכים לה, לא פיצינו על מחסורה, לא ליבינו את יצר הקניין שלה. לא היינו לה למשפחה. לא היה כאן כל מקום לטעות. הבדידות שלה לא שיוועה לנו. וייס הייתה מורה, לא אמא. ההיפוך הנפוץ בשנות החניכה, המשאלה שהמורה תהיה לאם ותחליף את מקומה, הפנטזיה המונה אחד לאחד את מבטיה של המורה, את החלקות כף ידה המרחפות על שְׂער הראש, את השיחות שנערכו עם ובלי אומר ודברים, התשוקה לחבּר אמא ודעת ובכך להפר את ברית־התמיד בין אבא לדעת לא התעוררו במקרה שלה. איש מאיתנו לא התבלבל בנוגע אליה. היא לא כפתה עלינו לחוש שהיא חיונית לנו. היא, אבל לא רק היא — היו גם מורות נוספות — הן גילמו בשבילנו אותה הוויה אחרת, שניצבה בזקיפות מול הקונפורמיות הברורה־מאליה שבתוכה צמחנו. שעה שאחת ויחידה עלולה הייתה להצטייר כמוטציה של הטבע, שלוש או ארבע נשים היו כבר בבחינת אתגר, אורח חיים, אפשרות של ממש. בדור שבו עדיין חצצה רצועה עבה בין המינים ובין התפקידים, למדנו שאפשר היה לחיות חיים מלאים ללא משפחה במובן הנהוג של המילה. אפשר היה לשהות במחיצתם של בני נוער מבלי להיות אם. אפשר היה להיות אימהית מבלי להיות אמא. אפשר היה גם לא להיות אימהית. אפשר היה להיות זרה לכל זה, לעבור בחרבה כמישהי אחרת, כמשהו אחר, משהו שאולי לא רצינו להידמות לו — הוא היה קודר ומסוכן מדי, אף כי לא בהכרח שחוח או גלותי — אבל ידענו לפתע שהוא אפשרי ושיש בו כוח אחר. האופציות הללו הוטחו בחלל כעובדות קיום יבשות, בין של אלה שבאו משם, בין של ילידות הארץ. אפילו ביקש בית הספר להיות הֶמשכן הישיר של המשפחות ששלחו אליו את בניהן ובנותיהן, הפנה את המבט בעל כורחו גם לאופק האחר. היינו מחוץ לבית. יצאנו לבית ספר שהיה, בעטייה של נבחרת המורות שלו, לאקס־טריטוריה.

5

היינו ״אנחנו״ בשביל וייס, גוף ראשון רבים, אחידים וכמעט חסרי פנים, ללא היבדלות זולת זו שנוצרה ממילא בין התלמידים החזקים לבין העילגים. היא העדיפה את הראשונים, הפלתה אותם לטובה בצורה גלויה. שבחי ההצטיינות היו עם זאת מאופקים. היא ניצחה עלינו כמי שאינה מותירה מקום לסולנים, בעודה נותנת פה ושם ביטוי לכינור ראשון או לוויולה רק כאשר כלו כל הקִצין, כשספגה מנה יתרה של שטויות שפקעה את עצביה המרוטים בלאו הכי. או אז הייתה פונה לאחד המיוחסים ומבקשת ממנו או ממנה לומר את התשובה. דיברנו רק כאשר הורתה על כך, כלומר כשכיוונה אלינו שאלות שיש עליהן תשובות, ואולי יותר מזה, תשובות נכונות, ידועות מראש ומוחלטות. בשאלותיה לא היה כל מסתורין. היא מעולם לא שאלה שאלות חסרות מענה, אם כי לא היה בדיאלוגים הרוויים הללו משום נחמה עבורנו. לא החלפנו עמה דעות. אזור הסיכון של ההוראה היה בטוח יחסית, ללא ערפול וללא סודות. מהוסים, מהוססים, התחטאו קולותינו נוכח קולה שלה, שבקע בטנור מפה ששפתיו משתפלות. רק שם, בתנועה היורדת מטה, ההפוכה לעקבים ולתסרוקת שמשכו כלפי מעלה, ניכר היה העלבון שהחיים עלבו בה בזמן־מן־הזמנים. לעתים נמלטה מפיה צרחה. פירושה היה שהדברים אינם נתונים למשא ומתן. ״אַתְּ לא עשית את זה לבד,״ השליכה מדי פעם בזעם פסקני מחברת עבת כרס חזרה אל השולחן, כשהיא נועצת בתלמידה את עיניה בצינה מקפיאה. ״אבל המורה, למה את לא מאמינה לי? כתבתי את זה בעצמי. אני נשבעת,״ צנחה התלמידה על מושבה והרכינה את ראשה, דמעות של ייאוש כבר נקוות מעיניה. ״אבל המורה,״ החרתה החזיקה אחריה תלמידה נוספת. ״אַתְּ שלא תתערבי,״ נפנתה בחדות לעברה של האחרת, בהרימה את זרועה כמבקשת לנסר את האוויר.

ההשפלה הייתה לטקס. הנאשם או הנאשמת היו נעמדים, מוקעים על כישלונם וסופגים מלקות מילוליות. אנחנו שתקנו. לא היה טעם למחות ולערער על עמדתה מבלי להטריף את דעתה ולהפוך את המחזה לעוד יותר גרוטסקי. היה צריך לתת לה למצותו. היא לא נהנתה מזה. היא לא הייתה סדיסטית. אך גם נטולת ייסורי מצפון או חרטה. מעודה לא ביקשה סליחה, גם כשטעתה. היא הייתה מעבר לטעות. תורות מוסר היו הבלי העולם הזה, אשר בגד בעיקרי היסוד, עולם שלא הייתה לו עוד כל תקנה. בתוכו היא הייתה חופשייה לחולל אלימות בעלת נופך מיתי, לביים מצבי אימה שיצרו כנראה את החלל היחיד שבו אפשר היה לחיות ולחשוב. פחדנו ממנה פחד נורא. פחדנו ממבטה, מנקמתה, פחדנו מן הצדק המצמית שלה, צדק עילאי שחרג מכל החוקים שהנחיתה עלינו, צדק של ניצולה אשמה שהופקדה ללמד דורות אשמים. כמובן, לא היינו אשמים ברצח. היינו אשמים מניה וביה, אשמים שנולדנו, אשמים שחיֵינו נורמליים או עשויים להיות נורמליים, אשמים בבורותנו השאננה, שאינה יודעת שהכול עלול עוד להתהפך.

גודל הצעקה היה בעליל ללא יחס למעשה. אפילו היא הייתה עשויה להסכים להערכה כזאת, אילו חיינו בעולם שבו ניתן היה להציג לה את השאלה בנחת, לאחר מעשה. אבל בהווה ניחנה התגובה שלה במהותה הקטלנית של האמת כהווייתה, זעקה חסרת פשר שחמקה ממנה כחיה, לא תמיד מרצונה, אף על פי שדאגה לשוות לחוסר השליטה מראית של שליטה, כביכול בעצמה הניחה לה לגלוש, שחררה אותה מן הכלוב בתנופה כדי לשוב ולנעול את השער כמתענגת מלצמרר אותנו או מלהכאיב לנו, או שמא מלסמן לנו שהיא מעבר לכאב, מעבר לצמרמורת. אך האם כל זה כוון בכלל כלפינו? האם חשה שדבר־מה מתעלל בה והיא נתונה למעשה לחסדו, ובו ברגע הפכה את היוצרות ועשתה אותנו נתונים לחסדה, לא מפני שמלכתחילה חישבה לפגוע בנו, אלא מפני שלא יכלה לשאת עוד להיות סבילה בידי מישהו או משהו? מאחר שלא ידענו מאומה על מאבק היומיום שניהלה על שפיותה, חזינו בזה כסוג של התפרצות כפוית־שד. לפתע נעשתה להר געש של כעס. היא לא התביישה בו. הוא לא נמשך שעה ארוכה. הוא בא ונסוג כבתנודות של גאות ושפל. אי־אפשר היה לנבאו מראש, אך אפשר היה לסמוך על כך שישכך. תמיד הייתה סיבה טובה לכעוס. הכעס עלול היה להתלקח ממעשה בשוגג או מהתרשלות, מעיתוי לא נכון או מטיפשות לשמה. המענה שלה כלפי כל אלו לא היה שרירותי אלא למראית עין. בתוך תוכה היה לדברים היגיון חמור, היא לא יכלה להרשות לעצמה לסטות ממנו. השד הגיח חסר רסן כשמשהו שרט את עצביה, והיא צרבה בתורה בעצבינו. התדהמה שהפיל עלינו מזגה השכיחה את הסצנה שקדמה לאירוע. הרגע העצבי היה הפרעה בלימוד, כמו צופר אזעקה. הוא היה מבחן בזק שבו איבדנו לרגעים את שיווי המשקל. היא מצדה הביטה בנו במבט ספק מנצח ספק מובס. כלום הייתה מודעת לכך שהיא נוהגת בנו באלימות? האם הייתה מכנה את מה שחוללה, היא שנרתעה כל כך מאלימות, בשם אלימות? האם באמת חשה מאוימת? לא מפני שחששה לעורה או לגופה או לביטחונה, אבל אם כך, ממה בדיוק חששה? האם ניסתה לזעזענו, לומר לנו בדרכה שהאלימות נמצאת שם, אורבת לנו באשר נלך, לבל נהיה מופתעים או תמימים? קרוב לוודאי חשבה שאינה עושה שימוש לרעה בכוח, שאינה מפעילה אלא לחץ מתון כדי לקבל תוצאות מסוימות, ומרפה מיד בהשיגה אותן. היא הפעילה שררה למרות שתיעבה שררה. היא לא יכלה שלא להפעיל כוח, אך גם לא ביקשה הכרה בכוחה. בניגוד לרושם הלוחמני שהותירה הופעתה, נדמה שהקרבות התנהלו מלפניה, מאחוריה ומצדדיה, והיא נשארה ניצבת על עומדה תשושה.

לא תיארנו לעצמנו עד כמה רדופה הייתה הרודפת. ידענו שהדרמה אינה מתחוללת רק בין הכתלים. שיערנו שהיא נשלטת על ידי כוחות עליונים. כיבדנו את הכוחות הללו מעצם הידיעה שאינם מבטאים את נהמת רצונה השרירותי או צורך עקר בשליטה, מעצם הידיעה שהיא בעצמה מצייתת. צייתנו אפוא לציותה. לא פיתינו ולא הבכנו אותה, לא התגרינו או תעתענו בה, לא ביקשנו לבחון את גבולות הסבולת שלה. לא ניסינו למרוד בה, להגיד שלא, לסרב לשתף פעולה. היינו צעירים, ילדים טובים, יכולנו לעמוד במתקפות שלה. לא פירשנו את מעשיה, לא התאמצנו להבינה. היא לא הייתה אמורה לתרץ בפנינו את התנהגותה ואנחנו לא היינו זכאים להסבריה. חיינו במתח החריף שיצרה בין שכר ועונש, במרחב שמידותיו עוצבו מכורח האיום שגילם עצם קיומה.