חמישי 21 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
Jonathan Bloom
7 לילות • 24.01.2017
"החטא הגדול שלי היה להזדהות עם אוכלוסייה לא יהודית"
חן אלמליח פוטרה מגלגלצ בעקבות פוסט שכתבה לאחר ששוטר נדרס למוות בכפר הבדואי אום אל–חיראן. בראיון ראשון לאחר הסערה הגדולה, היא מתנצלת על המילים החריפות אבל יוצאת למתקפה נגד התחנה הצבאית שהציגה אותה כתומכת בפיגועים, הפקירה אותה ונהגה בה בהתנשאות
יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

"אני מתנצלת. חשוב לי שאנשים יבינו, שאני לא עומדת מאחורי המילים שכתבתי", אומרת בהתרגשות כנה חן אלמליח. "חשוב לי שיבינו שהשוטר הזה, ארז עמדי לוי ז"ל, הוא אח. והוא קורבן של המצב, בדיוק כמו הקורבן האחר. אני לא רוצה להיתפס בתור ההזויה הזו, שחושבת שלרצוח אנשים זה דבר מותר. באמת, אני לא שם! איך אפשר בכלל להגיד את זה עליי? בסך הכל באתי מהמקום שבאמת כואב לי!"

 

פרטיה של הטרגדיה ביישוב הבדואי אום אלחיראן, בעת רדת העיתון לדפוס, עדיין לא התבררו במלואם. אבל שום דבר כבר לא יוכל להחזיר לחיים את עמדי לוי המנוח, שנדרס למוות — כפיגוע חבלני? בשל מצוקה ובהלה? — על ידי יעקוב מוסא אבו־אלקיעאן, שנורה למוות במהלך תקרית הפינוי האלימה, שיצאה מכלל שליטה.

 

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, האש שיצאה מהכפר הבדואי הותירה כוויות גם באלמליח. היא מנסה לעבור את זה בשלום. אחרי הכל, היא כבר בחודש השישי להריונה. אבל היה זה שבוע לא קל, בלשון המעטה. התבטאות כושלת אחת, בפוסט פרטי בפייסבוק, הפכה תוך שנייה למהומת אלוהים שהציבה את ראשה החינני על הכוונת. הססטוס התחיל במילים הקשות: "גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי בכוח מהבית כדי לבנות יישוב לאנשים חזקים ממני".

 

זמן קצר אחר כך היה זה איתמר פליישמן, איש הבית היהודי, לשעבר דובר חה"כ ינון מגל ויועץ של השר בנט, שצד את הפוסט, צילם את המסך לבל יימחק, ומיהר לשגר אותו בטוויטר, כמוצא שלל רב, אל מפקד גל"צ ירון דקל. "היי ירון דקל, הבחורה החביבה הזו משדרת בגלגלצ", כתב פליישמן במתק שפתיים, "ממליץ שתגיד לחיילים שלך שייזהרו אם הם מגיעים לעבודה עם רכב". נוסיף עוד קיסם למדורה. הכותרות החלו לרצד כמעט מיד - "שדרנית גלגלצ תומכת בפיגועי דריסה!" - ואחריהן הגיע ההמון עם הקלשון.

 

 
מיהו מזרחי. סטטיק ובנאל
מיהו מזרחי. סטטיק ובנאל

 

 

"קיבלתי כל כך הרבה איחולי מוות וקללות נאצה, שפשוט הפסקתי לקרוא. גם את הטלפון ניתקתי. אל תשאל אותי מה סאבלימינל כתב, אני משתדלת להתעלם. ואת הפרופיל שלי עשיתי פרטי, שלא יבואו עליי האנשים של 'הצל' וכאלה", אומרת אלמליח, לראשונה מאז האירוע. "אבל ביום חמישי, כשירדתי מהבית לראשונה ועמד לידי שוטר, הרגשתי מאוד לא טוב. אם במקרה הוא יודע שזו אני מהכותרת? באמת אמרתי משפט קשה! אלא שהוא בא ממקום של, תראו, כל אחד יכול להגיע להידרדרות מוסרית בעקבות התעמרות של ממסד. כמו סבא שלי". אל הסבא עוד נגיע בהמשך.

 

בזמן אמת אלמליח לא חשבה שהעניינים יגיעו למחוזות כה קיצוניים. "רביעי בבוקר, אני עוברת על הפיד, רואה פינויים אלימים, איימן עודה עם פצע על הראש, ושומעת שהייתה דריסה", היא משחזרת. "באותו רגע אני לא יודעת שמת שוטר. רק מבינה שהיה ניסיון לפעול נגד, והולכת וכותבת סטטוס בעצבים, כי זה אוטומטית מתקשר לי לפינוי בגבעת עמל, ולרצח של שמעון יהושע (בכפר שלם, 1982). קבוצות מוחלשות במדינה שהחוק מתייחס אליהן אחרת, בלי לובי חזק כמו המתנחלים, שהופכים ממשלה בגלל הפינוי הזה.

 

"אז אמרתי: יודעים מה? גם אני! כי אם היו באים לפנות את הבית שלי, בשביל לתת אותו לאנשים חזקים ממני, מעמדית, כלכלית, זהותית, כמו בדואים מול יהודים, או מזרחים מול אשכנזים - הייתי נכנסת בהם! מקום שאומר, ביום שיתעמרו בכם, גם אתם תרדו לרמות האלה. ואני יודעת שזו אמירה מתריסה. לכן גם לא עשיתי את הסטטוס פומבי. לא רציתי שהוא יגיע לאנשים שהם לא החברים שלי או קהל המאזינים שלי".

 

אבל הוא הגיע, ועוד איך. "אני יושבת עם חברים ומקבלת הודעה מנדב רביד (מנהל גלגלצ). היה בה צילום המסך של פליישמן, מתייג את ירון דקל. אז אני עונה לנדב: אוקיי, מה לעשות? והוא אומר, 'את מבינה שזה עושה לנו בעיות'. אחר כך הוא התקשר שוב. 'יש מצב שאת מורידה את הסטטוס? זה יכול להנמיך את הלהבות'. לדעתי הכוונה שלו הייתה אולי להשעות אותי.

 

 
רביד אמר "אנחנו על הכוונת של הממשלה"
רביד אמר "אנחנו על הכוונת של הממשלה"

 

 

"הבנתי שנזק כבר נעשה ומיהרתי לפייסבוק. ואני רואה מבול תגובות: 'איך היא לא מתביישת, שוטר נרצח' — ואמרתי, רגע רגע. יש פה שוטר הרוג! אני לא יכולה לקחת אחריות על זה! מחקתי את הסטטוס, וכמובן, זה כבר היה מאוחר מדי. עוד הודעה מנדב, והיה לי ברור מה הולך לקרות.

 

"נדב אמר, 'יצאתי מפגישה. ואני מאוד מצטער, אבל זה שם אותנו במקום לא טוב. במיוחד עכשיו, כשאנחנו על הכוונת של הממשלה. אנחנו ניאלץ לסיים את התוכנית'. הייתי בהלם, אבל מצד שני, תמיד היה לי ברור שאיכשהו אצא משם בצורה כזו. אמרתי לחברים לידי, זהו, אין תוכנית. לגיטימי, אני מבינה. הם לא יכולים להזדהות עם אמירות כאלה".

 

אם לא די בכל אלה, הגיעה הודעת הפיטורים של אלמליח, על ידי מפקד גל"צ עצמו - בטוויטר. "למי שמביע תמיכה בדריסת שוטר אין מקום להימנות על שדרי גל"צ וגלגלצ. לכן החלטתי על סיום התקשרות מיידי עם חן אלמליח", כתב המפקד. "ואז זה נחת עליי כבר בבום. זהו, עכשיו הם הפקירו אותך", היא מספרת.

 

 

דקל אמר "קיבלנו עכשיו חיילת מיקנעם"
דקל אמר "קיבלנו עכשיו חיילת מיקנעם"

 

ירון דקל לא התקשר קודם?

 

 

"כלום. מה פתאום. כי מה אני בעיניהם? סרח עודף. שום דבר. כולה לעשות לי קישטה, וזהו. מאז ועד עכשיו רק כמה חיילים שם התקשרו. שום דבר מהמפקדים. והתגובה הפומבית והמיידית שלו באה לסגור כל אפשרות אחרת. ולגמרי מתוך בהלה".

 

 

* * *

 

עד לאירוע, סגרה אלמליח קרוב לשנה שבה ערכה והגישה תוכנית שבועית בגלגלצ, במסגרת רצועת השידורים של עשר בלילה עד חצות. המיקס הייחודי שלה, היפ־הופ, מזרחי, ערבי, מוזיקה עם גרוב לנשמה ושפיצים דוקרים בישבן, קוקטייל פוליטי. הסילוק שלה נעשה, כאמור, נוכח פוסט פרטי בפייסבוק, שנמחק ועליו גם באה התנצלות והבהרה, ובלא הליך שימוע מסודר.

 

בפוסט מרשים במיוחד שכתבה מיד אחר כך, הבהירה אלמליח את דבריה, נימקה היטב את עמדתה, וקשרה בין אוכלוסיות מדוכאות, חסרות גב פוליטי, הנדחקות אל הקצה לאחר התעללות ממסדית. בהמשך גם ציינה, כי היא מתכוונת "לסגור את החשבון" עם דקל וגל"צ. כעת, בנינוחות היחסית של הבית, היא נשמעת מעט יותר מפוכחת: אין לה מה לחפש שם.

 

"אני לא יודעת מה יקרה בהמשך", היא מודה, "ודיברו איתי, מי לא. עורכי דין, ייצוג חינם, איגוד העיתונאים. אבל אני בכלל לא שם. רק שייתנו לי שקט. אין תוכנית? סבבה, זה היה צפוי. רק הקלות הבלתי נסבלת שבה מפקירים בנאדם! ככה, בחרו להפנות את האש מהם אליי, להגיד, 'לא נמשיך את הקשר עם מי שתומכת בדריסה'. בואנה, איזה חוסר אחריות".

 

אני מכיר את מקורות ההשראה שלך, את מאבק השחורים לזכויות, ו"פאק דה פוליס". אבל פה זה לא אמריקה, עם מדונה שיכולה "לפוצץ את הבית הלבן". המיליטנטיות התפלקה צעד אחד רחוק מדי?

 

"יכול להיות. אין ספק שזה התפלק לי ברגע של כעס. אבל כשהתחלתי להבין שנהרג פה שוטר? זה לא האופי שלי, אני לא יכולה לעמוד מאחורי המשפט, וכשאני שומעת אנשים, 'היא מעודדת לדרוס שוטרים וחיילים' - אני מזדעזעת. הסיבה ששתקתי עד עכשיו היא בגלל שידעתי שהתקשורת לא תעזור לי. היא זו שיצרה את הכותרת. לא רציתי להמשיך לשחק במגרש שבו אומרים לי, 'בואי־בואי, תומכת פיגועי דריסה'. לא. אני לא מוכנה שזה מה שיגידו עליי. היי! זו לא אני!

 

"כשאני רואה מג"בניקים, שוטרים, חיילים - אני לא רואה בהם אויבים שלי, אלא בני דודים ואחים. מי שבקלות היו יכולים להיות מהצד השני של החוק. אני רואה את אלה למעלה ששולחים אותם, ומי כלבי השמירה האלה - מזרחים, אתיופים, דרוזים. וכואב לי עם זה. זו עוד סיבה שאמרתי, אני לא יכולה לעמוד מאחורי משפט כזה".

 

אהוד ברק אמר, שלו היה צעיר פלסטיני, ייתכן שהיה מצטרף לארגון טרור. או בתוך גל"צ, קובי אריאלי ועירית לינור דיברו על "בוגדים שמאלנים, מדוע לא מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הביתה עם צלקות?" בשידור חי, בלי התנצלות, בלי למחוק.

 

"נו בטח, זו הסתה ברורה. אבל יש מי שמותר לו ויש מי שאסור. אין ספק שלעובדה שאני מזרחית יש משקל. ובמקרה הזה, החטא הגדול שלי היה שהזדהיתי עם אוכלוסייה לא יהודית. אז העובדה שזה מגיע מבחורה, שתפקידה הוא להיות עלה התאנה המזרחי של גלגלצ, ועושה חיבור בין אוכלוסיות מדוכאות - לא נעים לאוזן ההגמונית. כי בסופו של דבר, זה מהווה איום עליהם. אנחנו הבסיס של הפירמידה. וברגע שנתחבר יחד — המזרחים, הערבים, האתיופים — נפיל את כולה. וזה הפחד הכי גדול שלהם".

 

* * *

 

אלמליח הגיעה אל התחנה הצבאית בעקבות פנייה של מנהל גלגלצ, נדב רביד, שהכיר אותה מסצנת המועדונים ונחשף מן הסתם לפעילותה התוססת ברשת החברתית ולרפרנסים התרבותיים הנרחבים שלה. "ובכנות, האינסטינקט הראשוני אמר לי להגיד לו לא", היא מודה. "קודם כל פחדתי. גלגלצ זה הליגה של הגדולים, ואני בחיים לא עשיתי רדיו. ושנית, אני באה עם אג'נדה מזרחית וגל"צ היא ה־סמל של מוסד אשכנזי אליטיסטי".

 

בכמעט־שנה שבה שידרה בתחנה, "קיבלתי כל הזמן הערות של 'תתיישרי'. אנחנו מרגישים שאת לא איתנו", מגלה אלמליח. "למשל, אומרים לי בפגישה: 'אנחנו לא מבינים מה הערך המוזיקלי בלנגן את עופר לוי בתוכנית שלך'. רגע, ומה הערך המוזיקלי של להקת אינדי שהולכים לראות אותה שניים וחצי אנשים בלבונטין — בזמן שאת עופר לוי רוב המדינה אוהבת ומכירה?

 

"ואת מרגישה שמנסים לייפות במילים 'ערך מוזיקלי', במקום להגיד דוגרי: עופר לוי לא מתאים, מה את מביאה את הקהל הזה, ולמה זה בכלל צריך להיות פה? הבאנו אותך כדי שתעשי לנו 'מוזיקת עולם', משהו אוריינטלי — עופר לוי זה כאילו את באה להכניס לנו, על זה שלא השמענו אותו עד עכשיו. אלה היו ההערות תמיד: 'חן, למה את מכניסה לנו? פתחנו לך דלת. למה?' והתשובה תמיד הייתה: 'עזבו, זה לא מסתדר. בואו ניפרד'. תמיד".

 

איך קיבלו את העובדה שאת משמיעה גם שירים בערבית?

 

"ברגע שהתחלתי לשדר, על אף שהיו מעריצים חדשים שהצטרפו, היו גם הערות בנאליות בפיד של גל"צ. 'מה זה, חיזבאללה השתלט עליכם'. 'דאעש השתלטו על גל"צ'. אז באספקט הזה קיבלתי הערות מהכיוון המוזיקלי: 'זה יכול להיות קשה לאוזן המיינסטרימית' - אבל אתה יודע בדיוק מה הסאבטקסט.

 

"מקרה אחר. העובדים האתיופים בתחנה הרימו ספיישל, 20 שנה למותו של טופאק, ואני מגישה את התוכנית. היו שם כל מיני אינסרטים של אמנים, סאבלימינל, פלד, אליעד. הסתכלתי ואמרתי, אין פה אתיופים, שזה מגוחך, וגם אין נשים. והצעתי לקחת אינסרט מעדי קיסר. כן, עדי חברה שלי, זה ידוע - והיא גם דמות ציבורית, אישה, משוררת, שגם כתבה שיר שמרפרר לדברים שטופאק אמר. בואו נקליט גם אותה.

 

"אחרי השידור נדב אמר, יופי של תוכנית. ושלח לי הודעה בווטסאפ: לא טוב שעדי קיסר הוקלטה. זה מריח נפוטיזם, מקורביזם. הסברתי לו שהיו חסרות נשים, ואת הנימוקים שאמרתי לך. נדב אמר: נכון חן, אבל אנחנו תחנה ציבורית וזה נשמע לא טוב. אז עניתי: תגיד לי, כשאתם הייתם יושבים ב'הקצה', ומשמיעים את כל החברים שלכם - שאף אחד לא מכיר! - מישהו דיבר איתכם על נפוטיזם? עדי קיסר היא לא רק חברה של חן. היא דמות ציבורית. אבל מה שלכם מותר — הרגשתי שלי תמיד אסור.

 

"וככה ניסו כל הזמן לתרץ: 'נפוטיזם', 'ערך מוזיקלי', 'לא מתאים לאוזן המיינסטרימית'. אבל הסאבטקסט, בעצם הטקסט, היה ברור: זה לא מתאים לנו. זה לא חלק מהדי־אן־איי שלנו. למה את לא חלק מאיתנו? עד שפעם אחת אמרתי לנדב: כי אני לא חלק מכם. ואני אף פעם לא אהיה. הכנסתם אותי וחשבתם שתקבלו רק איזה מין מוצר מוזיקלי, נטול כל אמירה. אבל אני משתמשת במוזיקה בתור הפוליטיקה שלי. ולא יעזור, אני לא חלק מהדי־אן־איי של גלגלצ".

 

את מפקד התחנה, ירון דקל, פגשה פעם אחת ויחידה, היא מספרת. בעת קבלת חמשת המגישים החדשים ברצועת הלילה. "והוא שאל, מאיפה את? במקור מיקנעם עלית, עניתי. 'הו, בדיוק קיבלנו עכשיו חיילת מיקנעם!' אמר דקל. ואני קצת התייבשתי. כאילו, יופי, קיבלנו חוצנית! מה, מה אתה רוצה שאגיד לך? הרי לא היית אומר לי, 'הו, קיבלנו עכשיו חיילת מתל־אביב!'" היא צוחקת.

 

עקרונית, היית רוצה לחזור לשם?

 

"לא. וזה לא רק בגלל הפגיעה בכבוד ותחושת העלבון. אלא בגלל ההבנה שאני לא חלק ולא אוכל להיות חלק. זה עצוב מאוד, אבל לפחות זה יצא החוצה: כל עוד אלה הם האנשים שיושבים בעמדות הכוח ומנהלים את הדברים - אנחנו לא יכולים להיות חלק".

 

תגובת גל"צ: “גם אם מדובר בשדרנית המשדרת רק שעתיים בשבוע בלילה, הרי שאין מקום בגל"צ ובגלגלצ לשדרנית המביעה תמיכה בדריסתו של שוטר, על כן הוחלט לסיים לאלתר את ההתקשרות עימה. צר לנו שחן לא לוקחת אחריות על מעשיה ובמקום, בוחרת להטיל את האשמה דווקא על התחנה”.

 

* * *

 

הטרגדיה של השבוע החזירה את אלמליח אל הפצע הפרטי שלה. שיש בו משפחה, צבא, עקורים, התעללות של הממסד, והתחושה העמוקה שלא מבינים אותך באמת. הכאב על סבא, דוד אוחנה ז"ל, אבא של אמא. "הוא הגיע בגיל 16 בעליית הנוער ממרוקו, עם חליפה מקזבלנקה, היישר לקיבוץ. ולא אהב את זה", היא מספרת. "הוא התגייס ומשם היה שולח מכתבים למשפחה במרוקו: 'אל תבואו, לא טוב פה למרוקאים'. המפקדים שלו צינזרו את המכתבים, אז סבא התחכם. הוא כתב, 'תבואו לישראל רק אחרי ששלמה יתחתן'. ושלמה היה אז בן הזקונים, בן שנתיים". אלא שההורים הגיעו לבסוף, בעקבות ילדיהם הצעירים. "ואותו שלמה, נהרג כאן במלחמת ששת הימים", היא מוסיפה במרירות.

 

סבא דוד הפך לפועל בסולתם. באחד הימים, בדרכו לעבודה, עבר תאונת דרכים קשה. התביעה שלו לתאונת עבודה, מול ביטוח לאומי, לא הוכרה. "והדבר הזה פשוט שיגע אותו. תחושת העוול המשווע שנעשה לו", מספרת הנכדה. "כל הזמן הוא היה עם הניירות, מרוקאי שלא יודע קרוא וכתוב היטב, בזמן שאמא והאחים שלה אומרים, 'עזוב את זה'. אבל סבא כבר נכנס לאטרף, 'אין פה צדק'. עד שלבסוף זה הגיע לדיון בבית הדין לעבודה. ושם נפסק, סופית, שלא מכירים במקרה. זה היה רגע השפל. סבא תפס קריזה, קם על השופט, ונתן לו. כיפכף אותו. שלחו אותו לשנתיים מאסר. למען יראו וייראו.

 

"בתור ילדה קטנה אני זוכרת את השבתות, נוסעים לבקר את סבא בכלא. אדם מבוגר, עם משפחה, ילדים, נכדים, פועל מסור, בלי עבר כמובן — יושב בכלא כאחרון העבריינים. שנים מאוחר יותר יצא לי לקרוא את הפרוטוקולים מהדיונים. איך מציגים אותו כמו אינפנטיל, פראי, חסר רגשות. כמו הכושי בקרקס. אפילו ביקשו לשלוח אותו לאגף של עבריינים עם הפרעות בראש.

 

"אז הנה לך, בנאדם נורמטיבי שסופג אלימות במסגרת החוק, אטימות והתנשאות: אתה לא נחשב, לא סופרים אותך, אתה מדבר במבטא מצחיק, מגיע ממדינה אחרת: אתה לא משלנו. זה מה שהוא הרגיש כל חייו. וזה מה שהשתחרר לו, על השופט. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. כל אחד שעובר התעמרות, יכול לקבל יום אחד את הג'נאן", היא אומרת בעיניים בורקות. עונשו, למיטב זיכרונה, הומתק מאוחר יותר בערעור, אך בריאותו כבר לא חזרה לאיתנה. לאחר שחרורו לקה בהתקף לב ונפטר, בן 65 בלבד.

 

אלמליח, 33, נולדה - כמו שהופתע דקל לגלות - ביקנעם עלית! חן, הבת השנייה והקטנה, הפכה אוטודידקטית וקוראת ספרים מושבעת. "למדתי בתיכון חצי מקצועי. בכיתה י' שלחו אותי לקלדנות. להיות מזכירה. ככה זה התחלק: הבנים בחשמל, הבנות בקלדנות". היא התחילה לכתוב, בדעתנות ובסקרנות שמאפיינים אותה עד היום, והתאהבה ברגאיי והיפ־הופ. אחרי הצבא קפצה עם חברה לאל־איי.

 

"מגיעות לשם, שתי היפ־הופ הדז מה'ברזילי', לעבוד בעגלות. ואנחנו בפוזה של, בכלל הגענו לראות את מדליב בהופעה", היא מספרת. "וזה הופך לחמש שנים. התחברתי עם היספאניות, כל החברות שלי, בחורות שאשכרה העבירו אותן את הגבול בעשרת אלפים דולר, ועברו מה־זה תלאות. ואני עובדת איתן ונעשית חלק. ברחוב קוראים לי, צ'ולה, מאיפה את, מגוודלחרה?"

 

ב־2012 חזרה ארצה, לתל־אביב. האהבה שלה למוזיקה והמסלול הפרטי שעברה הפכו אותה לדי־ג'יי ייחודית — ראי אלג'יראי, פופ לבנוני, ראפ צרפתי, פאנק שחור, קלאסיקות מזרחיות, וכל מה שהוא מעורר ומתריס — ובין היתר נעשתה גם תקליטנית הבית של ערבי 'ערס פואטיקה'. את כל זה היא מלווה בסטייל מאוד מובחן — הבלינג־בלינג של הווסט קוסט פוגש גלבייה מרוקאית, לא פעם, היא מספרת, משוחחים עימה ברחוב בערבית — עם ציפורניים אלגנטיות וחדות מאוד. אלמליח היא דוברת רהוטה ודעתנית של השיח המזרחי החדש.

 

יש לה בן זוג מאשדוד, והיא נמצאת כאמור בחודש השישי להריונה הראשון. מה שממתן קצת את עניין הדיג'וי, עם כל העשן והשתייה, היא אומרת. כעת היא עובדת לצידו של הבמאי רון כחלילי ('אכלו לי שתו לי — הדור הבא'), כותבת, מרצה, ומשתעשעת במחשבה על התאגיד. "שמעתי שמשלמים שם יותר טוב מגלגלצ", היא צוחקת. וכמו כל הרדיקלים המזרחים, גם את גרה בתל־אביב, אני מתריס כלפיה. "נשמה, מה יש לי לעשות ביקנעם? לחבר רכיבים במפעל היי־טק?" היא עונה מיד. "אבל אני נמצאת כאן רק מסיבות תעסוקתיות. נשבעת לך שהעיר הזו הגיעה לי עד כאן, והלוואי שיכולתי לגור במקום אחר".

 

המחויבות של אלמליח למקוריות ולמבט פוליטי מביאה אותה לכמה תובנות תרבותיות מרתקות, גם אם לא תמיד נסכים איתן. למשל, ההגדרה הייחודית שלה לשאלה הקשה, מהי בכלל מוזיקה מזרחית. "מזרחית מוגדרת על ידי זהות המבצע - והקהל שצורך אותה", היא עונה. "ומבחינתי, זה גם סטטיק ובן־אל. כי הקהל שלהם הוא לא של כהן את מושון, או של הדג־נחש. מה פתאום? הדג נחש זה נורדיה, אליטה ירושלמית".

 

כלומר, לדיקלה או לדודו טסה לא תקראי מוזיקה מזרחית?

 

"לא. תראה מי הקהל שלהם! דודו טסה מול איב אנד ליר. דיקלה מול נסרין. דיקלה לא תלך לחפלות ותשיר כמו נסרין ותיתן לקהל לחבק אותה ותשמיע מחרוזות במרוקאית. ובכנות, אם אני הולכת לחפלה באשדוד ובאור יהודה - דיקלה לא תעמוד בסטנדרטים המוזיקליים".

 

7nights@yedioth.co.il

 


פרסום ראשון: 24.01.17 , 00:24