היא יושבת על כורסה קרוב לפתח הבית, ברכיה מכוסות בשמיכה, גופה הקטן עטוף בחלוק צמר וידיה עטויות כפפות, שאותן היא מסירה למראה האורחות שלהן ציפתה שעה ארוכה. סמוך אליה ניצב רדיאטור, אבל חלונות הבית הקטן פתוחים לרווחה וקור עז חודר ללא הפרעה מכיוון הים, מקפיא את חדרי הבית הקטנים והמצוחצחים. שתי ידיה מורמות אלינו ואני מתכופפת ואומרת לה "שלום". היא מחבקת ומנשקת אותי: "שלום חמודה, מתוקה. בואי, בואי תשבי", היא אומרת במבטא תימני, אוחזת את פניי ומנשקת ואז מושיטה שוב את ידיה לחיבוק ארוך וממושך.

מרים (שם בדוי) כבר חצתה את גבול העשור העשירי לחייה. לארץ הגיעה בשנות ה־50 כנשואה טרייה, ישר למעברה במרכז הארץ. שנה לאחר מכן הובאו היא ובעלה הנה, לשכונה ג' בקריית־ים. מאז גרו כאן. הוא איננו כבר כמעט 20 שנה. אחרי שהגיעו לשכונה מצא עבודה כפועל באחד המפעלים במפרץ חיפה, שם עבד עד היום שבו יצא לפנסיה, והיא ניקתה בתים בקריית־מוצקין ובקריית־ביאליק שישה ימים בשבוע, עד שנגמרו לה הכוחות בגיל 65. חשבו שיסתדרו. זה לא קרה.

מרים היא רק אחת מ־294 הקשישים בשכונה שזקוקים לסיוע הבסיסי ביותר — מזון או תרופות — ומקבלים אותו דרך "בכבוד ובידידות", פרויקט התמיכה של הקרן לידידות. "אני חיה מקצבת שארים של בעלי וביטוח לאומי שלי", היא נאנחת. "עכשיו יש נזילה בגג ורוצים 8,000 שקל בשביל לתקן. ואין, אין". קרולינה פוטר, מנהלת הפרויקט בקריית־ים, יודעת שזה מדאיג את מרים. "אנחנו יכולים לעזור לה ב־4,000 שקל, אבל אין סיכוי שהיא תצליח לשלם בכוחות עצמה את השאר. עכשיו אנחנו מנסים להשיג בעל מקצוע שיעשה את העבודה במחיר נמוך".

בלילות הופכת הבדידות לסיוט. זה לא רק הפחד מגנבים, שגם אם יפרצו לכאן ודאי יתאכזבו מהשלל: "הכי אני מפחדת בלילה, כשאני הולכת לשירותים, מפחדת ליפול", אומרת מרים. "אני קמה הרבה פעמים, וכשאני חוזרת למיטה אין שינה, רק מחשבות".

קריית ים

לא רחוק מדירתה – הכל קרוב כאן - מרכז ויצמן, ליבה הפועם במתינות של שכונה ג'. הרחובות האלו, שהיו ההשראה לסרט "חולה אהבה בשיכון ג'", נראים כמו הואילו להתנער מהעזובה של שנות ה־90, אך לא ממהרים לעבר שנות האלפיים. השכונה הייתה האנטי־גיבור הראשי בסרט הקאלט ההוא של הבמאי שבי גביזון (1995). זעקותיו של חרפוף, "אוולין, אל תלכי!" — שהתקבעו במהירות במיתולוגיה של הקולנוע הישראלי — היו יכולות בקלות לזעוק גם את בדידותו של האדם העני, את רצונו הנואש לא להישכח, לא להיעזב. מאז נוקתה שכונה ג' ושופצו מעט רחובותיה הראשיים, אבל תושביה התבגרו עד מאוד.

כבר במבט הראשון אי־אפשר לטעות: חלק גדול מהעוברים והשבים, היושבים בפתחי החצרות בסמטאות הסמוכות לויצמן, יוצאים מתפילת השחרית בבית הכנסת הטורקי, או מבליחים לרגע בגלימה אתיופית לבנה שמתבדרת ברוח הקרה – הם אנשים לא צעירים. 27 אחוז מ־48 אלף תושבי קריית־ים הם בני יותר מ־60, ו־9.3 אחוזים מהם בני יותר מ־75. רבים מהם מתגוררים בגימל — שם הקיצור שתפס חזק ומחזיק מעמד כבר 50 שנה, אך מחוץ לקריות מוכּר וזוהר הרבה פחות מ"גימל" המפורסמת, זו שבצפון תל־אביב הרחוקה.

רבים מהקשישים מרוכזים באזור שפעם קראו לו שכונת טיבר־עמידר, ונראה היום כמו אוסף מקרי של מבנים שנדחסו לפינה הצפון־מערבית של גימל. אדריכלי שנות ה־50, שתיכננו בבהילות שיכונים ליוצאי מעברת עין־נעמן הסמוכה ("מעברת כורדני"), הקימו בנייני רכבת שמרביתם נמתחים כמעט עד לים – אבל ניצבים לחוף ובעצם מפנים אליו כתף קרה. אולי הייתה זו התמימות הסוציאליסטית שהכתיבה חלוקה שווה של משאבי הנוף, ואולי שיקול מקצועי המכוון לניצול מרבי של שטח — אבל כשמרבית תושבי שיכוני הרכבות בגימל מביטים אל עבר האופק מחלונם, הם אינם רואים את ויקטור מ"חולה אהבה בשיכון ג'" מחזר בלהט אחרי מיכאלה, הבלונדינית מתל־אביב; והם גם לא שוטפים את עיניהם במימיו התכולים של שכנם, הים התיכון. הם צופים רק בבניין הרכבת האפור שלצידם.

רחוב בתוככי שכונה ג'. "יש כאן מין בועה של קצב חיים אחר, איטי יותר, אבל אנשים פה לא מרגישים עניים"

בשבועות האחרונים יצאנו למסע בין מתחמי מצוקה ברחבי ישראל. בשבוע שעבר, בחלקה הראשון של סדרת הכתבות, הגענו לשכונת מוסררה הירושלמית. פגשנו שם כמה מוותיקי תנועת הפנתרים השחורים, שמתמודדים היום עם מצוקות חדשות, הנובעות בעיקר מכניסת אוכלוסיות חרדיות לשכונה. בשכונה ג' בקריית־ים – האמיתית, לא זו הנשקפת מעוד שידור חוזר של "חולה אהבה" ביום העצמאות — העוני שונה. כזה שבמקרים רבים מגיע עם מקל הליכה.

כמו המקל של "שלום" (שם בדוי) בן ה־65, שהולך כאן ברחוב ויצמן ובידו השנייה שקית ירקות. "פואד בן־אליעזר ז"ל בא לבקר בשכונה, כשהיה שר השיכון", הוא מספר את אחת המיתולוגיות המקומיות. "כשהוא ראה את הבתים בשכונה, אז הוא אמר: 'מה זה כאן? אפילו בעזה יש שכונות יותר יפות'. את ביבי, שביקר בקריית־ים לפני חודשיים, בכלל לא הביאו הנה לגימל. זה לא מקום להתגאות בו".

בדרך אליו הביתה אנחנו עוברים ליד חנויות של פעם, חלקן פתוחות ומקצתן סגורות. סנדלר ושען וירקן וגם ריטה, שמכינה עשרה סירים עם אוכל גרוזיני נפלא ואפשר להיכנס אליה ולהרים את המכסים, לקחת הביתה מנה או את אחד מהחצ'פורים השמנמנים והנימוחים, שמונחים על השולחן הקטן שבכניסה ועולים חמישה שקלים האחד. שלום מספר שהוא התאלמן לפני כמה שנים וילדיו עזבו את השכונה בבגרותם. הוא חי בגימל 40 שנה, יודע שבחיים לא יעזוב אותה כי אין לאן, אבל עוד לא ויתר על הסיכוי שאולי יום אחד יקרה כאן משהו. "היום הדירה שלי לא שווה הרבה, הייתי צריך למכור אז, כשהקווקזים הגיעו והיה ביקוש גבוה", הוא מהרהר. "רוב השכנים שלי הם קשישים, נראה לך שהם יעזבו? בחיים לא".

לובה אוזורס ובעלה רוקדים

משני צידיו של רחוב ויצמן נפרשת מניפה ענקית של בנייה צפופה ונמוכה, ערבוביה של מבנים בני שתי קומות, בלוקים מרובי כניסות וכמה בתי קרקע ישנים שחלונותיהם חתומים. חצרות מגודרות שמאחוריהן הוקמו יחידת דיור או מחסן, מרפסת שהוסבה לסלון, סככות מפח גלי ופיברגלס, חדרים שנוספו לדירות קרקע קטנות, נדבכים על נדבכים. עשרות שנות אלתור הפכו את הרחובות הללו לסוג של מבוך. רק מי שחי כאן יידע להבחין איזו תוספת שייכת לאיזה בית, היכן מותר לדייר להחנות את רכבו, ועם מי עדיף לא להתעסק למרות שהוא בונה עוד מחסן בחצר. "בתור התחלה הייתי מכסח והורס את כל הבנייה ללא רישיון", אומר שלום, "אחר כך מטפל בבעיית הביוב. יש לי בחצר בור ספיגה, כל יומיים מגיעה משאית לשאוב אותו".

לפחות יש מי שמטפל בבעיה.

"את יודעת איזה רעש והטרדה זה? פעם ביומיים עומדת לי משאית ליד הבית ועושה רעש נורא, שלא לדבר על הריח. למה אנחנו צריכים לסבול?"

דוד נמר

יותר משליש (34.3 אחוז) מתושביה הגיעו לקריית־ים אחרי 1990, בגלי העלייה שבאו לאחר פתיחת שערי ברית־המועצות לשעבר. רבים מהם היו כבר אז לא צעירים, חלקם גם חסרי אמצעים. ספיר, מרכז הקליטה של הסוכנות היהודית הסמוך לגימל, עדיין פעיל, ואז כמו היום מספק בית ראשון עבור עולים חדשים. יכול להיות שהחשש מפני שינוי נוסף בחייהם גרם להם להעדיף להתגורר בסביבתם המוכרת. עמיגור לבדה מפעילה בקריה לא פחות משלושה בתי גיל הזהב, שמאכלסים 464 דיירים. 95 אחוז מהם יוצאי חבר העמים. ממוצע הגילים: 79.

וכך, אל הישראלים הוותיקים של גימל משנותיה הראשונות של המדינה — טורקים, מרוקאים, הודים, תימנים ורומנים; ואל אלו שהצטרפו בשנות ה־70 – קווקזים ודרום אמריקאים — נוספו החל משנות ה־90 גם יוצאי אוקראינה, אוזבקיסטן, בלארוס, גיאורגיה, הקווקז ובוכרה.

17 שנים מאז נחתמה עליית המיליון, ורבים מקשישי השכונה חיים מתחת לקו העוני. הרווחה מתקשה לעמוד בעומס ולתת מענה שלם לאוכלוסייה כה חלשה ומגוונת, כזו שצרכיה, תרבותה ולשונה משתנים מארץ מוצא אחת לשנייה. הקשישה הקווקזית הספונה בביתה אינה דומה לרוסי בן ה־70 חובב הקונצרטים; והמרוקאי בן ה־80, שלא יוותר על תפילה במניין, לא יתערבב עם טורקייה שהולכת לפגוש חברות במועדון קשישים. האחת ספונה בביתה, כמעט סיעודית, והשני נעזר בהליכון או בשכן טוב.

טיילת החוף שצמודה לשכונה

ללא פעילותם הנרחבת של גופי סיוע בשכונה, קשה לדמיין את מצבם של קשישיה. החברה למתנ"סים, הקרן לידידות, הג'וינט, הסוכנות היהודית והחברה הבת שלה, עמיגור, אוחזים במושכות ובשיתוף עם העירייה מנסים למלא את החלל העצוב שהותירה מדינת ישראל. כל גוף ודרכו, כל עמותה וערכיה, כל ארגון ותקציביו, לוקחים חלק במשימה חברתית שאף אחד לא שש למלא. "הקשישים שאנחנו פוגשים נזקקים למכשירי שמיעה, לטיפולי שיניים, לפעמים לתזונה מיוחדת ויקרה, למשקפיים", מסביר הרב יחיאל אקשטיין מהקרן לידידות. "כל אלה יקרים בישראל, חלקם מסובסדים באופן בלתי מספק וחלקם כלל לא מסובסדים. כמובן, במצב הכלכלי של הקשישים כל דבר בסיסי הופך נגיש הרבה פחות. אנחנו רואים קשישים שמוותרים על חימום בגלל עלויות החשמל, אחרים מוותרים על תרופות או מזון. אלה חיים ללא כבוד".

אבל יש כאן אנשים שלמרות הכל מנסים להוסיף את הכבוד לחיים. מאז הגיעה לפני שנתיים לנהל את דורות, המתנ"ס השכונתי, מנסה אסנת צמח להבין לְמה זקוקים הלקוחות שלה: "רובם לא אנשים שיבואו וידרשו, הם חיים עם המצב הקיים כבר המון שנים. היתרון הוא שהם מקבלים בברכה גדולה כל פעילות ומוכנים גם לשלם עשרה שקלים או 50 שקל לחודש, וגם אם אין להם לא נתעקש".

יובל חן

בתור התחלה עברה צמח להתגורר בשכונה: "כדי להבין מקום, אתה חייב לחיות בתוכו, לחוות עם התושבים את היתרונות והחסרונות של המגורים בשכונה, להיות איתם. נכון, הם יכלו להמשיך לחיות גם בלי החוגים שלנו עוד הרבה שנים, רובם אנשים מבוגרים ששרדו תקופות קשות של מעברות וצנע, אבל ההיענות שלהם לפעילות התרבותית מרגשת. במיוחד לנשים יש רצון אדיר לצאת מהבית והרבה זמן פנוי, והן משלמות בשמחה בלי שום תחושה של עוני או מסכנוּת".

שנתיים כאן, והיא כבר מכירה כל רחוב וסמטה, נעצרת כל עשרה צעדים לקשקש עם שכן ששמח על ההזדמנות להחליף איתה כמה מילים. "יש כאן מין בועה של קצב חיים אחר, איטי יותר, אבל אנשים פה לא מרגישים עניים", היא מאבחנת. "הם מתמודדים עם מוניטין בעייתי של שנים עברו, אבל חיים בשכונה שהם אוהבים מאוד ולא יעזבו אותה כל עוד זה תלוי בהם".

היא מקיימת חוג הורים שמוקדש לזמן איכות משותף עם הילדים, חוגי ספורט למבוגרות, ריקודים קווקזיים לילדי העדה ("הסבים והסבתות באים לראות איך מתקדם הריקוד לקראת הבר־מצווה"), חוג היפ הופ לילדים והפרשות חלה לנשות השכונה בסופי שבוע.

דוד נמר (32) מדריך בהתנדבות את "האור שבהורות", חוג ההורים במתנ"ס. סבא־רבא שלו עלה מטורקיה, ואבא שלו היה המציל בחוף זבולון, מה שהופך אותו לדור שלישי בגימל. גם אחרי שנישא לבת שירות לאומי שבאה לשרת בשכונה, נשאר לחיות בה. התלמיד שלמד בתיכון לוינסון בקריה שב ללמד בו, והפעם כחלק מגרעין משפחות של תנועת בני עקיבא, שבאו לחזק את השכונה. "אנחנו מאמינים שאם יהיה כאן חינוך איכותי, יתחילו להגיע משפחות צעירות", אומר נמר. "רוב החברים בשכבה שלי עזבו את השכונה, אני יכול להבין אותם, זו שכונה מזדקנת וזה טבעי שזוגות צעירים לא ירצו לגור פה".

יובל חן

מאז הגיעו משפחות הגרעין הצעירות לשכונה, נפתחו כבר שלושה גני ילדים, שבחלקם מתקיימת תוכנית הכנה לכיתה א', נפתחה מסגרת יום לימודים ארוך, הכוללת הזנה וחוגים, ונוספו שיעורי אנגלית ומעבדה בכיתות א' בבית הספר הממלכתי־דתי בראשית, שבו לומדים ילדיהן. נמר: "אנחנו רוצים שאנשים יחזרו לשכונה וייהנו מחינוך איכותי. כבר שנים עוזבים לקריות הסמוכות, הדתיים לקריית־שמואל והחילוניים לביאליק או למוצקין".

אז למה דווקא חוג הורות?

"כי יש כאן הרבה הורים צעירים שצריכים את הכלים האלו, אבל אין להם זמן או כסף ללכת לחפש הרצאות כאלה. גם אנחנו נהנים מההרצאות האלו בדיוק כמוהם, וזה כל הסיפור. לא באנו לתת ולהציל — באנו לחיות כאן חיים איכותיים".

בחודשים הקרובים תחל בנייתו של היכל תרבות חדש בשכונה בעלות של 75 מיליון שקל, ובלשכת ראש העיר מונח כבר צילום הדמיה ענקי של בית העירייה החדש, שתוכנן על ידי האדריכל אילן פיבקו וייבנה בגימל. בקצה הטיילת, בחוף הבתולה שבו ניצב כעת הפסל המחליד של בתולת הים, מתוכנן לקום פארק מים גדול, וסביבו, כך מקווים, תתגבש רצועת חוף ותיירות, ואולי אפילו ייבנו דירות נופש או בית מלון. פה ושם יש בגימל גם דיבורים על פינוי־בינוי, על בנייני רכבת שיזמים זריזים כבר החתימו חלק גדול מדייריהם, חלומות על דירה חדשה במגדל מגורים נוצץ, כמו אלו שזוקפים את ראשם בשכונות החדשות בצד המזרחי של קריית־ים. זו הסיבה שרבים מבעלי הבתים בגימל ממתינים: אולי בעצם יתברר שכל השנים האלו הם בכלל ישבו על בוננזת נדל"ן חופים מטורפת?

אולי. אבל עד שזה יקרה, קרולינה פה, בין הבלוקים, מחפשת את הבית של "משה" (שם בדוי) ומתקשה למצוא. על חלק מהשיכונים הורכבו סורגים לכל אורך הכניסות, ומבחוץ הם מעוררים אסוציאציה של כלובי ענק, שהעלו חלודה עם השנים. קרולינה ממשיכה לחפש. ארבע־חמש כניסות שנראות בול אותו הדבר, תיבות דואר בלתי מסומנות, חדר מדרגות חשוך ואישה מבוגרת תכולת עין, שעומדת עם ההליכון וחוסמת את הכניסה לבניין — כל אלו לא ממש תורמים להתקדמות המבצע.

האישה מושיטה אלינו שלושה דפי חשבון של חברת הוט. "איזה שם?" היא שואלת במבטא רוסי ובפנים מודאגות, "איזה דירה מספר?" קרולינה מקריאה לה את השם ומספר הדירה. "אוי ישועה, תודה מצווה", פניה מוארות כשהיא מגלה שהחשבון אינו מיועד לה. "תודה רבה, ילדות, זה הרבה כסף", היא מנשקת קודם את קרולינה ואז אותי. היא לובשת סריג ירוק עבה, אבל לא חוצה את סף הכניסה לבניין, "כי קר מדי היום". 30 שנה בישראל, ועם כל הקושי בעברית, מבינה מספיק כדי להסתדר עם מסלול קבוע של קניות במכולת, קופת חולים וחשבונות שיש לשלם.

אחרי שהיא פונה חזרה לדירתה, אנחנו נכנסות לדירתו של משה. הוא קשיש ערירי בן קרוב ל־80, יליד מרוקו ותושב השכונה מאז הגיע אליה באמצע שנות ה־60, אחרי שפונה מהמעברה. ללא חבילות המזון המוכן שהוא מקבל פעם בשבוע, לא ברור כיצד היה מתקיים. משה מספר איך עלה לבדו כילד יתום בן 15, על השירות בצה"ל ועל השנים שבהן היה פועל במפעל במפרץ. הוא מדבר בשקט ומשפיל מבט, מגיש לנו בביישנות תעודה קטנה עטופה בניילון ישן. לתעודה מוצמד צילום של גבר צעיר ויפה תואר, לידו רשום מקום המגורים: "מעברת עין־נעמן".

קר בדירה הקטנה של משה. קרולינה אומרת לו שהיא כבר התחילה לטפל בבעיה ושבתוך כמה ימים יגיע לבתו רדיאטור. כשאנחנו קמות להיפרד, הוא מגמגם משהו על האוכל. "אם אפשר להביא לי משהו שאני אקנה בעצמי ואבשל בשביל עצמי", הוא אומר לקרולינה. היא מבינה מיד. "אתה לא אוהב את האוכל המוכן שאנחנו שולחים?" הוא מניד בראשו לשלילה, "לא כל כך". קרולינה רושמת לעצמה ואומרת לו: "אין שום בעיה, מה שנוח ומתאים לך, חבל שלא התקשרת אליי מזמן להגיד לי שאתה לא אוהב את האוכל".

היא מוודאת שיש לו את מספר הטלפון, וכשאנחנו יוצאות משם היא אומרת שכבר שנתיים וחצי הם מספקים לו מזון, ורק אתמול רמז לה לראשונה בטלפון שהאוכל לא טעים לו. "למה הוא לא אמר מילה? ככה. מה שנותנים אני אומר תודה ולא מבקש יותר. זה מאפיין מאוד את המוּטבים שלנו. הם מקבלים בברכה כל יד מושטת ולא רוצים להעמיס קשיים".

לובה אוזורס היא אישה יפה שלא מתעסקת עם הגיל שלה. האמת שאין צורך, כי רק מהכריזמה שלה, עוד לפני שדיברנו על החיוך ועל העיניים שמאירים רחובות שלמים בגימל, אפשר לתדלק שלוש בנות 21. היא יצאה לפנסיה לפני איקס שנים, אחרי שניהלה מחלקות שונות בשק"ם, וכעת מתנדבת במתנ"ס מנדל כשרת התרבות של הקשישים באזור. יש לה רשימות ארוכות עם שמות החברים, והיא מסיעה אותם לנופשים ברחבי הארץ ומארגנת מסיבות חג ששמען יצא בכל הקריות. אבל פעילות הדגל שלה זה כ־20 שנה היא "מועדון הריקודים" – אירוע המתקיים פעם בשבועיים במוצאי שבת ומושך אליו עשרות רבות של בני 65 עד 80 פלוס. "מגיל ארבע אני רוקדת, כל החיים. כשהייתי צעירה יצאנו למועדונים, ואחרי שעלינו לישראל היינו הולכים למועדון גליה ליד הים", היא מספרת. "כל השנים האלה גם עזרתי לעולים חדשים, והיו כאן כל השנים הרבה כאלה. היה לי ברור שהפנסיה שלי תוקדש לקשישים עולים, ובמועדון הריקודים שלי זה קורה". יש להקה קבועה, רנסנס, ומחיר הכניסה – 35 שקל לאדם – כולל כיבוד קל. אפשר גם לרכוש כרטיסייה שעולה 150 שקל לחמש כניסות, ואפשר לבקש הנחה מוועדת ההנחות של המתנ"ס, שנוטה להיענות.

בחלל האולם המואר מכין שלמה איש התחזוקה את עמדת הכרטיסים, ולובה מפציעה במורד המדרגות, לבושה וסט עור אדום מעל שמלת צמר שחורה. היא עולה בקלילות, מנשקת ומחבקת את הנוכחים. בחוץ יצאה השבת, הרחובות התרוקנו והרוח הבאה מן הים התחזקה, ובפנים התחילה הלהקה לנגן את "Let’s Twist Again". הדי הטוויסט התגלגלו עד הטיילת החדשה שבקצה הרחוב ונבלעו שם בתוך רעש הגלים. לובה והחברים שלה רוקדים, מפטפטים, מצחקקים ונהנים, מאוחדים תחת הנחת יסוד שכאן, בגימל, חוגגים מה שאפשר: את היציאה מהבית בליל חורף קר, את הרצון להיגמל מהבדידות, את היכולת לשלם 35 שקל, ובעיקר את הגילוי המופלא של הגוף שעדיין מרקד כמו פעם. "כשהם יוצאים מכאן, הבעלים באים אליי ואומרים, 'לובה, תפתחי מועדון ריקודים גם בבוקר'. הם אומרים, 'לובה, האישה יוצאת מכאן בריאה'. גם אני ככה, אפילו אם אני לא מרגישה טוב, אני מתלבשת, יוצאת ובמשך שלוש שעות רוקדת – ופשוט לא מרגישה כלום".

זה חשוב.

"כן, ברור. בן אדם צריך להילחם על האושר שלו". •

515 אלף שקל לדירת שני חדרים: שיכון ג' במספרים

על פי דוח המכון לרפורמות מבניות, 53.9 אחוז מתושבי שכונה ג' בקריית־ים חיים מתחת לקו העוני. יותר ממחצית תושבי השכונה אינם עובדים, מרביתם בשל גילם המתקדם. על פי האתר מדל"ן, מחירן של דירות ישנות (שנבנו עד שנות ה־70) בשכונה עומד על 515 אלף שקל לדירת שני חדרים ו־525 אלף לדירת שלושה חדרים. כשני שלישים מתושבי השכונה הם בעלי דירות, והשאר שוכרים. השכירות הממוצעת בשכונה נעה סביב 2,000 שקל לחודש. שלוש המפלגות שהובילו בשיעורי ההצבעה בבחירות האחרונות בשכונה הן הליכוד (38 אחוז), ישראל ביתנו (21 אחוז) וכולנו (10 אחוזים).

עיריית קריית–ים: "בבואה של ישראל"

מעיריית קריית־ים נמסר בתגובה לכתבה: "שכונה ג' היא בבואה מושלמת של מדינת ישראל. היא הוקמה בשנות ה־40 בידי ניצולי שואה וביססה את מעמדה בידי עולים חדשים שהגיעו מכל קצות הגלובוס. מגבלות בנייה דרקוניות הנכפות עליה במשך שנים מונעות כל אפשרות של פיתוח השכונה. עובדה זו, לצד ריכוז גבוה של דיור ציבורי, הותירו במקום משפחות קשות יום רבות וקשישים עריריים.

"ממש בימים אלה נענתה הממשלה לדרישתו של ראש העיר, דוד אבן צור, והכריזה על חלק מהשכונה כמתחם המיועד לפינוי־בינוי, עובדה אשר עתידה להפריח את השכונה ולחדש את פניה.

"לצד כל אלה מובילים תלמידי התיכון העירוני את כל האזור באחוז הזכאים לבגרות; בוגרי הסטודיו למחול 'צעד וחצי', ובוגרי הקונסרבטוריון העירוני, קוצרים הצלחות בינלאומיות, מעוררות השראה וחסרות תקדים. ברחובות השכונה אין מחוסרי בית ואין בה אפילו ילד אחד שהולך לישון על בטן ריקה או ילד הזקוק לחוג או שיעור העשרה ואינו זוכה בהם משום שהוריו מתקיימים בדוחק.

"הטיפול בחריגות בנייה בשכונה כמו גם בעיר כולה נמצא בעדיפות עליונה והוא מופקד באחריותה הבלעדית של הוועדה האזורית לבניין ערים, אשר ככל הידוע מטפלת בכל עבירה כזו בחומרה ועל פי החוק".