אפשר לכתוב רומן רומנטי שמתרחש אחרי הפרידה? ברור שכן, אבל הכותבת צריכה להיות אשפית כמו מרגרט מצאנטיני האיטלקייה, שהוכיחה את יכולותיה כבר ברב המכר העצום שלה "אל תזוזי". החדשות הטובות הן ש"איש לא ייוושע לבדו", התרגום החדש מיצירתה לעברית (מאיטלקית: סביונה מאנה, בהוצאת כנרת) הוא ספר מוצלח הרבה יותר.
דליה וגאיטאנו נפרדו די מזמן ועכשיו הם יושבים במסעדה יקרה מדי, שותים יין יקר מדי ומנסים להיות תרבותיים מספיק כדי לנהל שיחת סיכום – בשביל הילדים, כמובן, יש להם שניים. עבור עצמם כבר לא צריך שיחות סיכום, הכל כבר נגמר ועבר די מזמן. ריח חמוץ של כישלון צורב נישא באוויר והוא לא שייך רק לדליה וגאיטאנו, אלא לכולנו, שחיים בדור האני, האגו, שגרים בתוך עצמנו ולא מצליחים לראות אדם אחר מעבר לשולחן במסעדה, או בחיים בכלל.
מצאנטיני משתמשת בשפת הרומן הרומנטי כדי להחריב אותו מבפנים. היא מטנפת את המתיקות בביטויי גועל ולכלוך כדי להעביר את התחושה הנוראה הזו, של אהבה שלא רק מתה, אלא הגיעה עוד לפני כן למצב של ריקבון מתקדם. אולי אנחנו מעמיסים יותר מדי על האהבה שלנו, מצפים ממנה לנסים ונפלאות, חושבים שניוולד מחדש, שנזכה לחיים חדשים, או לפחות אחרים. אבל זה יותר מדי, כי עמוק בפנים אנחנו נשארים אנחנו – פגומים, פצועים, לא ראויים.
כותרת הספר לקוחה ממשפט שאומר לקראת סופו איש זקן מהשולחן הסמוך במסעדה. הוא חולה סרטן, אבל אופטימי, ומבקש מדליה וגאיטאנו שיתפללו עבורו. שניהם כופרים גמורים, אבל דליה בכל זאת כורעת על ברכיה באמצע הרחוב ומתפללת. גאיטאנו תוהה מה קפץ עליה פתאום, אבל גם הוא מבין את הצורך לפרוץ החוצה ולגעת במישהו, ליצור קשר בעולם הכה בודד הזה ופשוט לבקש עזרה.
"איש לא ייוושע לבדו" אינו רק קינה על מות הזוגיות, הוא גם כתב אישום עוקצני נגד חברה שאיבדה את זה לגמרי ויצרה דור אובד עצות.
