בחזרה הראשונה להצגה "הצמה של אבא" בתיאטרון הבימה אמנון לוי לא הפסיק לבכות. לא רק הסיפור המשפחתי שלו ויחסיו הלא פשוטים עם אביו היה פרושים שם במלוא עוצמתם, גם השד העדתי שהוא מרבה לעסוק בו בשנים האחרונות. "חשבתי שכל הסיפור המזרחי שלי הוא בן ארבע שנים, ופתאום הבנתי שהכל נמצא במחזה הזה שנכתב הרבה קודם", הוא אומר. "השחקנים יושבים מטר ממני, בחדר החזרות הקטן, ואני יושב מולם וממרר בבכי כמו תינוק. כשיצאנו, רוני פינקוביץ' הבמאי אמר לי משפט מצמרר — שבכתיבה של 'הצמה' הכאב בא שנים רבות לפני התודעה".
ומה אתה מרגיש כשאתה רואה עכשיו את ההצגה?
"אני מתרגש. אני יושב באולם רובינא בהבימה, תיאטרון שנוסד על ידי רוסים, ושומע את 'אינתא עומרי' בערבית, ואת 'יא עווזי פלפילו', והקהל, אשכנזים ומזרחים, מקבל את זה בשיא הטבעיות, ולפעמים אפילו רוקד".
ב"צמה של אבא", שכתבו לוי ורמי דנון והועלה לראשונה לפני 14 שנים בהצלחה גדולה בתיאטרון הקאמרי, נאספים בני משפחתו של עזרא ספיר, לשעבר ספדייה, שגוסס ממחלה, ליד מיטתו. ליד המיטה נמצאים אשתו, בתו הנכה ובנו בכורו. היחיד שנעדר הוא אמיר, הבן הצעיר והמורד, שברח מהציפיות החונקות של אביו. כולם מחכים שאמיר יבוא להתפייס, אבל הוא מעדיף ללכת לפסיכולוג שלו ולנתח שם באופן כמעט אכזרי את דרכה של משפחתו, משפחה מזרחית מודרנית, שבדרכה להשתלב בחברה הישראלית ויתרה על הייחוד שלה.
כשלוי סיים לכתוב את המחזה, הוא אמר לשותפו לכתיבה רמי דנון שלא יגיש אותו לתיאטרון לפני שיקבל את הסכמתה של אמו. "מאחר שיש בהצגה אלמנטים ביוגרפיים מאוד גדולים, עם ביקורת לא פשוטה על הוריי, הרגשתי שאני חייב לקבל את אישורה", הוא אומר. "היא ישבה אצלנו על כורסה ביום שישי וקראה את המחזה, בשקט בשקט, ואמרה: 'הכל אמת'. אמרתי לה, 'את מרשה לי להגיש את זה לתיאטרון?', והיא אמרה, 'בוודאי'.
"סיפרתי את זה ליעקב כהן ולרובי פורת־שובל, שמשחקים בהצגה את הוריי, עשר דקות לפני העלייה הראשונה לבמה. יעקב שאל אותי, 'ואם היא הייתה אומרת לא?'. עניתי לו, 'אני חושב שלא הייתי מגיש את זה לתיאטרון', והוא קם וחיבק אותי בחום גדול".
מה אמא שלך אמרה כשהיא ראתה את ההצגה בגלגול הקודם שלה?
"היא נורא התרגשה. גם כל האחים שלי התרגשו".
הרבה אנשים כעסו עליי
העיסוק של לוי, 61, בשד העדתי ובזהות המזרחית שלו מאפיין לא רק את רוב המחזות שלו, אלא גם את הנוכחות הטלוויזיונית שלו בערוץ 10. הסדרה שעשה על השד העדתי והראיון המתוקשר והמפרגן עם שרת התרבות מירי רגב עוררו לא מעט רעש. לצד תשבחות, לוי חטף גם הרבה ביקורת, חלקה הגדול מחבריו הקרובים, שלא הבינו מה לו, המצליחן הגדול, ולתלונות על שד עדתי וקיפוח.
סיפרת שגם רפי רשף, חברך הקרוב, אמר שהוא לא מבין למה אתה מתעסק בנושא הזה.
"רפי לא אהב את הסדרה. הוא לא אמר לי את זה אף פעם, זאת פרשנות שלי. הוא ידע שזה חשוב ולי ושזה בליבי, והכריח את עצמו לראות את זה בלי דעות קדומות. לדעתי הוא עבר מאז כברת דרך והרבה יותר מבין אותי עכשיו. מאוד הערכתי את זה שלמרות שזה הרגיז אותו בכמה מקומות הוא אמר 'אני הולך עם אמנון ומנסה להבין אותו'. הפסדתי חברים קרובים בסיפור הזה בגלל תגובותיהם, אבל 'השד העדתי' היה אמירה נורא חשובה לי".
אבל מה בער לך לראיין את מירי רגב בראיון שהצליח לסחוט תגובות כועסות מכל כך הרבה אנשים?
"כל ערוץ 10 ראו מראש את הראיון הזה וניסו לשכנע אותי לרדת ממנו, מתוך חברות ודאגה כנה לי. הם אמרו לי, 'אמנון, אתה עלול לאבד את כל עולמך עם הראיון הזה'. הם לא היו צריכים להגיד לי את זה, גם אני חשבתי על זה.
"לעשות את הראיון הזה כמו שעשיתי היה אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בקריירה שלי. היה לי בעקבותיו קרע עם חברים שאני אוהב אותם אהבת נפש. אבל מה לעשות, אני עדיין חושב בלב שלם שיש מירי רגב של הדעות הקיצוניות והמפְלות שאני סולד מהן, ויש מירי רגב שאני מאמין לה שהיא רוצה להביא את הצדק החלוקתי גם לתוך עולם התרבות".
אתה בטוח לגמרי בכנות כוונותיה?
"שנינו יודעים, כאנשי תרבות, שאת כל עולם התרבות אפשר לתחום בארבעה רחובות באזור של אולם הבימה והיכל התרבות בתל־אביב. הליכוד בשלטון, אבל בתרבות העם שמצביע לליכוד, שהם הרבה פעמים מזרחיים ואנשי פריפריה, לא תמיד נשמע מספיק. עדנה מזי"א, שאני מאוד מעריך אותה, תפסה אותי ברחוב אחרי הראיון וכעסה עליי".
גם היום, שנה אחרי, אתה לגמרי שלם עם הראיון?
"אני עדיין עומד לחלוטין מאחוריו. רענן שקד הציע לשלול ממני את תעודת העיתונאי בגלל הראיון. אני חושב שעשיתי מעשה עיתונאי אמיץ מאוד. לא חוכמה להגיד מה שאומרים כולם. כשבא מישהו ואומר משהו אחר, גם אם זה נראה מאוד לא נכון ושגוי ומטורף ואפילו מטורלל — ראוי לשמוע אותו. במקביל למתקפה, שלא חוויתי כמותה, קיבלתי גם מאות מכתבים ותגובות תמיכה. אנשים שכתבו לי דברים נורא מרגשים, שסוף־סוף מישהו מביע את הדעה שלהם".
הבעיה, לדברי חלק מהמבקרים, היא לא התוכן של דברי השרה, אלא האופן שבו היא אומרת את דבריה. רבים חושבים שהיא עושה את זה בעיקר כדי לחולל פרובוקציות.
"עם הסגנון שלה אני מוכן להתווכח, אבל האם מישהו אחר הרים את הדגל הזה? הלוואי שזהבה גלאון הייתה מרימה אותו, והלוואי שבוז'י הרצוג היה נביא המהפכה המזרחית, אבל הם לא. זה לא בראש סדר העדיפויות שלהם. אין אפילו חבר כנסת מזרחי אחד במרצ, מפלגה שכל השנים תמכתי בה. היחידה שמרימה את הדגל החברתי, אם כי לא בכיוון העדתי, ואני מאוד מעריך אותה על זה, היא שלי יחימוביץ'. אפילו עמיר פרץ, כשהיה ראש מפלגת העבודה, אמר, 'נגמר השד העדתי', וסירב להיכנס לעניין העדתי.
"למירי רגב יש כוח וסמכות לחולל שינויים. אולי היא יותר מדברת מאשר עושה, אבל עדיף לדבר על זה ולהעלות את זה לסדר היום מאשר לא לעשות כלום. היא עושה הרבה שגיאות, אבל אני גאה שהיה לי האומץ לעשות את הראיון הזה ולהעלות את הנושא על סדר היום".
לוי היה שמח לראות סוף־סוף ראש ממשלה מזרחי אבל יודע, לצערו, שיעבור הרבה זמן עד שזה יקרה. "אתה רואה את כל המועמדים שמופיעים בסקרים לראשות הממשלה, ואין בהם מועמדים מזרחיים ראויים", הוא אומר. "אף אחד לא יצביע נגדו, זאת בפירוש לא אפליה, אבל המציאות היא שאין מועמדים".
עכשיו, כשאבי גבאי הצטרף למחנה הציוני, אולי יש לך סיבה לאופטימיות?
"אני לא יודע. אני לא מכיר אותו ולא ממהר להתמסר. הוא עוד צריך להוכיח את עצמו. הוא עשה מעשה אמיץ, אבל זה מעשה אחד. שיעשה עוד. אני אשמח לראות שהוא יהיה מנהיג שיהיה נעים ללכת אחריו. כחלון הוא בהחלט אכזבה. הסיפור שלו עם הגז היה פגיעה קשה בתדמית שלו".
רייטינג, סיפור אהבה
לוי מסכים שהתרבות המזרחית נחלה הרבה ניצחונות בשנים האחרונות. בטח המוזיקה, שמובילה בכמות ההשמעות בכל מקום אפשרי. "המוזיקה ניצחה, אבל זה בעיקר מוזיקת הפופ המזרחית, לא אינתא עומרי", הוא אומר. "בתיאטרון מתחיל להיות שינוי, אבל עדיין יותר נפוץ לשמוע שיר ביידיש באולם תיאטרון מאשר שיר בערבית. כמה מחזאים מזרחים יש? מעט מאוד. אגב, כשאני באתי לקאמרי ב־1993 התקבלתי בזרועות פתוחות, וגם היום יקבלו מחזות כאלה בשמחה, אבל אין מספיק".
רק אל תגיד שמפלים אותם.
"אם צעירים מזרחים הולכים לבית ספר מקצועי, הסיכוי שייצא מהם מחזאי הוא קטן. גדלתי בשכונה שאף אחד בה לא עשה בגרות. כשביקשתי ללכת לגימנסיה עיונית עם בגרות, התייחסו אליי כלא נורמלי. אמרו 'תלך תהיה חרט, חשמלאי'. מירי רגב הועילה לנושא הזה כשהעלתה אותו לכותרת, ואני חושב שאנשי התרבות הם לא אנשים אטומים, והביקורת חילחלה אליהם. אני חושב שבשנים האחרונות קורית פה מהפכה או התעוררות תרבותית מזרחית, אם זה בזכות חבורת ערס פואטיקה, הסדרה שלי או מירי רגב. התרבות תרוויח מאוד מזה. זה ירחיב ויעשיר אותה".
יש שיגידו שהמשורר רועי חסן עושה לפעמים יותר מדי רעש.
"ואני שמח על כך. אני כל כך נהנה לפתוח עיתון ולראות איזה רעש עושים משוררי ערס פואטיקה. כמה הם הרבה יותר בוטים וחצופים ונועזים ממני, ואני נהנה מזה הנאה גדולה. אני שומע ביקורת על זה, אבל שירה צריכה לעורר שיח, לעורר אמוציות, והם עושים את זה בגדול".
מה דעתך על הוויכוח המתוקשר והבוטה בין אביב גפן לאייל גולן?
"לא כל כך ראיתי מה אביב אמר, אבל להשוות מישהו למוחמד דרוויש זה ממש לא עלבון גדול. דרוויש הוא משורר גדול".
הערב יש ללוי סיבה כפולה לחגיגה. לצד הפרמיירה החגיגית ל"צמה של אבא" בתיאטרון הבימה תעלה העונה החדשה של תוכנית התחקירים והראיונות שלו "פנים אמיתיות" (21:00, ערוץ 10). הפרק הראשון הוא מסע יוצא דופן למושבת הגברים הישראלים במטוואפה שבקניה. "התנאים שם נורא קשים, כמעט בלתי אפשריים. את אחד הגברים תקפו באמצע הלילה וכמעט הרגו אותו ואת משפחתו, והוא נאלץ להרוג את התוקף. סכנת נפשות. אז למה הם שם? הם אומרים לי, 'אנחנו זקנים מדי, ופה אנחנו באים ובחורות צעירות רודפות אחרינו ברחוב ומתאהבות בנו'.
"באתי מלא בוז כלפיהם. לא אגיד שהבוז נעלם, אבל פתאום נפתחו גם מקומות אחרים של מחשבה. כדי לנסוע לחיות שם אתה צריך להרגיש נורא פאסה, לא רלוונטי, שאין לך שום מעמד פה, שום תקווה. הפוקוס הוא לנסות להבין את האנשים האלה, ועל ילדים ישראלים שננטשו על ידי אבותיהם".
אתה בטח מכיר את הביקורות על התחקירים שלך שהמטרה שלהם היא בעיקר להשיג רייטינג.
"רייטינג זאת לא מילה גסה, אני מעדיף את תרבות ושלטון הרייטינג על דברים אחרים, כמובן עם מגבלות של טעם טוב. 'רייטינג' נהייתה מילת גנאי בלי שום פרופורציות. גם האנשים הכי אליטיסטים בטלוויזיה רוצים רייטינג, רייטינג זה הצופים. אנחנו יכולים להתעלם מהצופים? הבעיה היא לא הרייטינג, אלא האם אתה משלם מחיר גבוה בפופוליזם כדי להשיג רייטינג. זה משיכת חבל, משא ומתן עם עצמך, עם הצופים ועם הנהלת הערוץ להגיע לאיזושהי פשרה מסוימת".
טוענים שאתה מתעסק בתחקירים סנסציוניים ובורח מתחקירים פוליטיים.
"הייתי אדם פוליטי כל כך הרבה שנים ועסקתי בפוליטיקה בעיתונות, שזה כבר מיצה את עצמו. אני גם חש ייאוש פוליטי מהמצב. אני רואה את כל התפרים הגסים בפוליטיקה, את כל המניפולציות, וזה מייאש אותי. אני גם לא כזה תמים לחשוב שאם אחשוף את המניפולציות העולם ישתנה. יש הרבה נושאים אחרים שמעניינים את בני האדם והם לא קשורים לפוליטיקה. רוב העיתונות שאני עוסק בה כיום ונורא מעניינת אותי היא עיתונות אנתרופולוגית, כמו המסע הזה לקניה. גם כל הסיפור שלי עם החרדים בא מהמקום הזה, להכיר צורות חיים אחרות שלנו — החילונים התל־אביבים השמאלנים — פחות מוכרות. ככל שזה יותר רחוק ממני, זה יותר מעניין".
הצטערת לפעמים על כתבות ותחקירים?
"רוב הזמן אני חי עם זה בשלום, אבל אני לא יכול להגיד לך שלא נפלתי עם זה פעם, בהחלט נפלתי לכתבות שאני מצטער עליהן. הבעיה היא לא הנושא, אלא האיך. יש לי נוסחה שאני עובד איתה שנים. אני עושה את מה שאני מאמין בו".
לוי, נשוי לסופרת והפסלת ענבל רשף ואבא לשניים, שאול ואורי. כמחזאי הוא חתום על חמישה מחזות מצליחים ("שיינדלה", "תיקון חצות", "הצמה של אבא", "ולנטינו" ו"גפן בלאדי"). הוא בהחלט היה שמח לפנות יותר זמן לכתיבה, אבל הקריירה הטלוויזיונית עדיין תופסת חזק. "אחרי ההצגה הראשונה של 'הצמה' עשינו הרמת כוסית, ומשה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, אמר לי, 'בשנה הבאה זה מאה שנה לתיאטרון הבימה. מה צריך לעשות כדי שתשב ותכתוב לנו מחזה לחגיגות?' אני לא יודע אם הוא התכוון לזה, אבל האוזניים הסמיקו. אני יותר אוהב תיאטרון מטלוויזיה, אבל עבודת הכתיבה היא עבודה בודדה ואני נורא אוהב את חיי המשרד, המערכת, הלחץ והמתח של הטלוויזיה. יש צוות צעיר סביבי ונורא כיף לי ללכת איתם לארוחות צהריים. הם מאוד מעורבים, גם בחיים האישיים שלי. זה נורא מושך אותי. אני בגיל שכבר חושבים על הפנסיה, ואני אומר שאני אוכל להסתדר בלי להיות מוכר על המסך, אבל יהיה לי קשה בלי לקום בבוקר וללכת למקום תוסס, מלא הומור ומלא חיים".
אז המחשבות על פרישה עדיין רחוקות?
"בנתוני הצפייה של 2016 התוכנית שלי מובילה בפריים טיים של ערוץ 10. תמיד אמרתי לעצמי, 'אתה לא צריך להחליט מתי תעזוב את ערוץ 10 או את הטלוויזיה, יחליטו בשבילך. טלוויזיה היא מדיום מאוד אכזרי. אם אתה לא מספק את הסחורה, אין לאף אחד סבלנות. או שזה יקרה בדרך הזאת, או שאני אתעייף ואחליט לפרוש. מאוד נחמד יהיה לשבת במרפסת הזאת ולכתוב, אבל בינתיים אין תחליף לאקשן של עבודת הטלוויזיה". •
ההצגה "הצמה של אבא" תועלה הערב ב־20:00 בתיאטרון הבימה בתל אביב, תכנית התחקירים "פנים אמיתיות" תשודר הערב ב־21:00 בערוץ 10
