שגית אמת הייתה נערה בת 14 מחולון שניצחה את הסרטן ושמחה בשיערה שצמח מחדש, כשפירסמה ב"מעריב לנוער" את שירה הראשון. היא חתמה עליו בראשי תיבות מפני שהתביישה, אבל עכשיו היא גאה לצטט ממנו את השורות: "אני הולכת לי לבד כעיוור המגשש באפלה, אני הולכת ונתקלת בקירות".

"ימים לראות", הרומן הראשון שלה למבוגרים, נבחר על ידי מועדון הקוראים של "ידיעות אחרונות" כספר האהוב עליהם בשנה האחרונה. גיבורת הסיפור היא סופי, "צעירה עיוורת, שעובדת כמרכזנית ומקלידה שירים במכונת הברייל שלה, עד ששכנים חדשים מגיעים לדירה שמעליה והאהבה לנהג משאית נשוי מטלטלת את עולמה.

בגיל 14 ידעת שבגיל 47 תכתבי על עיוורת?

"לא", היא מחייכת. "השיר ההוא נכתב בתקופה של גישוש בחיים שלי. שנתיים קודם לכן מיששתי גוש קטן בצוואר, שאובחן כסרטן בבלוטות הלימפה ונכנסתי לשנה של טיפולים כימותרפיים, קרחת וכל הבלגן. כלפי חוץ הייתי חזקה. כל טיפול גרר כמה ימים של הקאות, שאחריהם חזרתי לבית הספר ולמדתי וניגשתי מבחנים. לא ויתרתי לעצמי, רציתי להיות כמו כולם. אבל כבר אז הכאיבה לי העובדה שהסרטן צבע את כל הדמות שלי. כבר לא הייתי שגית, אלא 'הילדה החולה'. הרגשתי שזה לא הוגן שכל התכונות האחרות שלי נמחקו. לקח לי זמן להבין שזווית הראייה של בני האדם תמיד חסרה. גם כשאנחנו מתאמצים, אנחנו רואים רק משהו מאוד חלקי".

צילום : ידיעות אחרונות

אחרי שירותה הצבאי כפקידה במשרד הביטחון היא למדה משחק בבית צבי ושיחקה בסדרת הטלוויזיה "איצ'ה" כבתו של ספי ריבלין. "נהניתי לשחק, אבל לא הרגשתי שהתחום הזה מדויק לי", היא מספרת, "ובמקביל גאה בי הדחף לכתוב על המלחמה בסרטן וההישרדות. עבורי זו הייתה חוויה מאוד מכוננת, שדרשה עיבוד".

לא הפכתי לחרדתית

על סף יום הולדתה ה־30, אחרי נישואיה לרני שיראי (מנהל "מדברא", אתר צימרים בערבה), היא הוציאה לאור את ספר הנעורים "השחר של גאיה". הספר זכה בפרס זאב ובפרס על שם לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער, הפך להצגת ילדים מצליחה בתיאטרון אורנה פורת, מכר יותר מ־15 אלף עותקים ונלמד בחטיבות הביניים.

"קיבלתי חיבוק גדול מאוד", היא מודה, "והבנתי שזה מה שאני רוצה — לכתוב". במקביל לגידול שלושה ילדים (יהונתן, 19, חייל ושחקן, יובל, 17, תיכוניסט וכדורגלן, ומיקה, 11) היא פתחה בלו"ז שלה חלונות לכתיבה. "אני לא מסוגלת לכתוב בבית מפני שתמיד יש כביסה לקפל וסיר אורז שצריך לשים על האש", היא אומרת. "שלוש פעמים בשבוע אני נוסעת לבית של אמא שלי בהוד־השרון, חמש דקות ממני, ושם אני סוגרת את הדלת ומתייחדת עם הלפטופ ללא הפרעות". כך נולדו הרבה מחזות, מ"בגלל הלילה", הצגה על תרצה אתר שהועלתה בהבימה, ועד ל"מותק של פסטיבל" שעלה בחנוכה האחרון.

והפרנסה?

"אני מרצה בבתי ספר על 'השחר של גאיה', מנחה סדנאות כתיבה בספרייה ברמות השבים, ועוזרת לאנשים שנתקעים במהלך הכתיבה. למזלי, ההתמודדות עם הסרטן לא הפכה אותי לאדם חרדתי. להפך, היא חידדה בי את אהבת החיים. רני, בעלי, הוא המעריץ מספר אחת שלי. הוא זה שקורא את הפרקים הראשונים ואני סומכת עליו שיגיד לי את האמת".

לפני חמש שנים שגית מצאה את עצמה מול מחסום. "ידעתי שאני רוצה לכתוב את הרומן הראשון שלי למבוגרים, אבל לא מצאתי שום רעיון שעורר בי את החשק להתחתן איתו. במקום לפתח תסכול, החלטתי לכתוב את סיפור חייה של סבתא שלי, שהייתה דמות משמעותית בחיי. אבי פשט את הרגל כשהייתי חיילת, ובגלל קשיים כלכליים גרתי אצלה וישנתי במיטתה.

"גם אז חוויתי סוג של עיוורון. אנשים מבחוץ ראו את 'שגית הבלונדינית' ולא ראו את המצוקה. אמרתי לעצמי שלספר על סבתא שלי יהיו לפחות עשרה קוראים, בני משפחתי ובני הדודים. כיוון שסבתי הייתה ניצולת שואה, התחלתי ללמוד על ההיסטוריה של פולין, וככל שהתעמקתי בתחקיר, הדמיון שלי קפא. הבנתי ששוב נכנסתי לתקופה של גישוש, וכך נולד הרעיון לכתוב על סבתא שחיה עם נכדתה העיוורת. הדליק אותי לכתוב מתוך העיוורון, בלי השדות המוכרים של שמות תואר וצבעים".

במשך שנה היא ביקרה בבית ספר לעיוורים בירושלים, שוחחה עם עיוורים וחיפשה נשים שהן עיוורות מלידה, "מפני שיש הבדל תהומי בין נשים שאיבדו את הראייה והתמונות עדיין חקוקות בזיכרונן לבין כאלו שלא ראו מעולם". שתי נשים הפכו למנטוריות שלה: מרגלית טובי, משוררת ומספרת סיפורים, והמוזיקאית נלי זיידל. "הן לימדו אותי מה זה לא לראות".

ומה זה?

"כשאנחנו מדמיינים, אנחנו רואים תמונות. אצלן זה אחרת. נלי סיפרה לי שכאשר עליה לבצע משימה, היא מדמיינת את כף היד שלה לוחצת על גבעה של קצף. חוש המישוש הוא שמנחה אותה. מרגלית סיפרה לי שהיא מדמיינת צבעים דרך צלילים. ורוד זה הקול של יהורם גאון וכחול זה צליל של כינור. אחרי שנה של תחקיר יסודי הרגשתי שהעיוורון כבר מופנם בתוכי. כשלקחתי את הבת שלי לחוג או ערכתי קניות בסופרמרקט, הרגשתי שאני מצוידת בעוד זוג עיניים — עיוורות — שגורמות לי לשים לב לריחות, לתחושות ולצלילים. ואז התחלתי לכתוב את סופי. בחורה עיוורת שחיה עם סבתא שלה בחולון, בתנאים מוגנים, עד שהיא מתאהבת ונחשפת לחוויות מפחידות ומסוכנות".

רצית להוכיח שגם עיוורת יכולה להיות מאושרת?

"רציתי להראות שהעובדה שאנחנו רואים רק את העיוורון של סופי היא עיוורון שלנו. העיוורון הוא מטפורי. נכון, סופי היא עיוורת מלידה, אבל יש לה עולם ומלואו והיא רואה המון דברים שאנשים אחרים לא מצליחים לראות".

עד שמגיע שלומי, הבן של השכנים, נהג משאית, נשוי חזק.

"החברה רואה בשלומי 'גבר־גבר', אבל סופי מצליחה לראות את הדברים האחרים שיש בו. כשמתפתח ביניהם סיפור אהבה במלוא עוצמתו, הוא שוכח שהיא עיוורת".

כמו מחלת נפש

מרגלית טובי ליוותה אותה בכל שלבי הכתיבה. "כיום עומדים לרשות העיוורים הרבה גד'אטים כמו צג ברייל ומכשיר שמזהה צבעים, ורציתי לדייק עד אחרון הפרטים. מרגלית גם הייתה זו שאמרה לי, 'אל תהפכי את סופי לעכברה, תמציאי לה חברים'. כשקראה את הגרסה הסופית, מרגלית אמרה לי שהיא לא הייתה מנחשת שאישה רואה כתבה כך על עיוורת מלידה, וזו הייתה מחמאה ענקית".

"ימים לראות" (הוצאת ידיעות ספרים) כבר נכנס לרשימות רבי־המכר. "הופתעתי", אומרת אמת. "כתיבה, בעיניי, היא כמו מחלת נפש. במשך חמש שנים חייתי ביקום מקביל. זה משמח להיווכח שכל כך הרבה אנשים מזדהים עם סופי".

גם גאיה, הנערה שמתמודדת עם סרטן, וגם סופי, הן דמויות חריגות.

"נכון, יש משהו בחריגות שמדבר אליי. כולנו חריגים באופן גלוי או סמוי. אף אחד לא מושלם. אבל זה לא אומר שגם הספר הבא יתמקד בדמות חריגה. אני מאלה שהולכים למסעדה ומזמינים דווקא את המנה שאף אחד לא מכיר. בלונה פארק של החיים יש עוד הרבה מתקנים שלא עליתי עליהם ושקורצים לי לנסות אותם".