"כדי להזיז דבר כשר בממשלה נדרשה ממני השקעה של זמן ומאמץ גדולה פי שלושה ממנכ"ל במגזר העסקי. למרות זאת, אהבתי לכהן כשר להגנת הסביבה. אהבתי להטביע חותם, אבל לא אהבתי לשבת בממשלה. דיוניה ריקים מתוכן, החלטותיה מתבשלות לפני הישיבות במגעים פוליטיים בין הסיעות ואף נושא לא מולבן לעומק. פרשתי ממנה בהקלה". הדובר הוא אבי גבאי, בעבר הרחוק מנכ"ל בזק ועד מאי 2016 חבר בכיר במפלגת כולנו ושר להגנת הסביבה. היום גבאי מחוץ לממשלה, מחוץ לכולנו, מתמודד על ראשות מפלגת העבודה ("השקפת עולמי המדינית כהשקפת עולמו של יצחק רבין", מצהיר) ומשמש כיו"ר עמותת ידיד. נפגשנו כדי לשוחח על העמותה, המסייעת לאזרחים מוחלשים למצות את זכויותיהם החוקיות ולהתגבר על הביורוקרטיה הממשלתית המתעמרת שמקשה עליהם לקבל את המגיע להם. אלא שהפוליטיקה לא חדלה לנשוף בעורפנו.
אז שמחת כשעזבת את הממשלה?
"שמחתי לעזוב את הממשלה. הכל בה פסאדה. המחלוקות מתוכננות מראש, מתי יתחילו ומתי ואיך יסתיימו. ראש הממשלה נתניהו הוא המחזאי, הבמאי והשחקן הראשי. כל השאר ניצבים עושי דברו. הם יודעים בדיוק מהי שורת הביקורת שמותר להם להשמיע כדי לייצר רושם מלאכותי של ויכוח. אמנם לא ידעתי על המתנות לביבי, אבל חשתי באווירת הנהנתנות שיצר. אני מגדיר את שלטונו כקיסר. שלטון של משפחה קיסרית".
"ראיתי את נתניהו", מוסיף גבאי, "מושך חזק מאוד לכיוון של פיצול בעם, לכיוון של הסתה. מתנהג כסטארט־אפ של פילוג והסתה".
התנגדת בתוקף למתווה הגז. למה?
"התנגדותי לא הוצגה נכון. אני הצעתי מתווה שונה, שלא הייתה בו מעורבות כה עמוקה ורגולציה כה פרטנית של משק הגז הטבעי. הצעתי לעזוב את הרגולציה ולהתמקד בפיקוח על מחיר הגז הטבעי בארץ. מאותה הסיבה תמכתי בהבטחה למשקיעים שלא יהיו שינויים ברגולציה בשנים הקרובות. משקיעים זקוקים ליציבות. רגולציה קפריזית וביורוקרטיה כבדה ופולשנית רק פוגעות במשק. לאחר שהרעיונות שלי לא התקבלו, הייתי מוכן להצביע בעד מתווה הגז כפי שהובא לממשלה אך בתנאי שייקבע בו מחיר התחלתי נמוך יותר לגז טבעי. המחיר שנקבע גבוה מדי, הגז יקר מדי. זו הבעיה".
בעזבו את הממשלה התנדב גבאי לסייע ל"ידיד", עמותה יוצאת דופן בת 20 שנה העוזרת לתריסר אלף משפחות בשנה לגבור על הביורוקרטיה הציבורית ולמצות את זכויותיהן. לשם כך העמותה מפעילה 16 מרכזי "זכויות בקהילה", מלמדת את הפונים לעמוד על שלהם מול נציגי הממשל ופקידיו, ובה־בעת גם מתדרכת את גופי הממשל (כמו ביטוח לאומי) כיצד לנהוג כלפי האזרחים הפונים אליהם.
"השכבות החלשות ביותר הן הנפגעות העיקריות מהחסמים הביורוקרטיים הנערמים בדרך למיצוי הזכויות", מסביר גבאי. "החלשים לא מסוגלים להתחיל להתמודד עם דרישות הפקידות ולרוב אפילו לא מגיעים לפקיד המטפל. מנגנוני הרווחה בנויים כך שהרובד הנמוך בקרב החלשים כמו קשישים, עולים, ניצולי שואה ובני מיעוטים לא מסוגל לקבל את זכויותיו — והמצב רק יחמיר כי הביורוקרטיה והרגולציה מתעצמות כל העת. החזקים מסתדרים, החלשים נופלים".
"כשהמדינה רוצה לגבות מאתנו מסים", אומר בכעס גבאי, "היא יודעת להגיע אלינו בלי שום קושי. אבל כשהיא צריכה לתת לנו משהו, או אפילו רק להחזיר מסים שגבתה לא כדין, היא דורשת מהאזרחים מאמצים כבירים. מסמכים, טפסים, אישורים, מה לא — למרות שכל הנתונים הללו מצויים במאגרי המידע שלה".
מיליארדי שקלים של מסים נגבים מדי שנה מעל ומעבר למה שנקבע במסגרות החוק, ואין פוצה פה. המדינה לא דוחפת למימוש זכויות מלא של האזרח, היא מחכה באפס מעשה ליוזמתו. מתי, באמת, קיבלנו הודעה מרשות המסים בנוסח "לפי תיאום המס שנערך אוטומטית במחשבינו גבינו ממך אשתקד מס הכנסה עודף על סך 1,500 שקל. העודף הועבר לחשבון הבנק שלך"? מעולם לא. "כדי שדבר כזה יקרה, כדי שהמדינה תיזום את מיצוי זכויותינו בכלל וזכויות החלשים בפרט, נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית של הביורוקרטיה הממשלתית", אומר גבאי.
נדרשים גם שינויי חקיקה: עמותת ידיד מעלה הצעת חוק שתאפשר לאזרח להתיר למדינה להשתמש בכל המידע על אודותיו הקיים במילא במאגריה, ובדרך זו לפתור אותו מהדרישות להצגת אישורים קיימים. המדינה לא תוכל לבקש מהאזרח מידע שכבר נמצא ברשותה.
"הכל מתחיל ממודעות לשירות", מסכם גבאי, שהנהיג בבזק וחברותיה רמת שירות גבוהה במיוחד, הזוכה לשבחים עד היום. שירות רע פוגע ביעילות, בפריון ובלקוחות. שירות טוב חוסך בהוצאות, מעלה את הפריון, משמר את נאמנות הלקוחות ומגדיל את הרווח - ובמקרה של המדינה, מגדיל את רווחת אזרחיה.
המטרה ארוכת הטווח של "ידיד", לדברי גבאי, היא להגיע ליום שבו תצטמצם ההזדקקות לשירותיה, ליום שבו היא תהיה מיותרת. לא נראה שהיום הזה קרוב, נראה שהוא מתרחק.
סלקו ידיכם
צבא פרשנים מפענח את הכוונות של הנשיא דונלד טראמפ כפי שהן מצטיירות מההתבטאויות שהוא זורק באוויר ומפזר ברחבי הרשת, ומהחתימות הבהולות שלו על "צווים אקזקוטיביים" שתוקפם הראוותני ברור, אך תוקפם המעשי מוגבל. הפרשנים הללו משוכנעים שטראמפ לא מתכוון לממש את הבטחותיו (הסותרות לעיתים) לבוחריו ושעוד מעט יתביית, יקפל את הזנב, יחדל מלנבוח ויחזור להיות ילד טוב מהדגם הרפובליקני המצוי.
מפני שמדובר באותם הפרשנים שחזו לו תבוסת ענק בבחירות לנשיאות, הפסקתי לסמוך עליהם. דעתי היא שטראמפ ינהל את המדיניות הכלכלית, החברתית, הביטחונית והגלובלית שהתחייב לה ושאותה הוא רוצה לנהל, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. התחזיות המתדלקות את שוקי המניות בארה"ב ובעולם לשיאים חדשים מסתמכות, לדעתי, על תקוות שווא וראייה קצרת טווח.
טראמפ מתחיל את המהפכה שלו מטיפול בהגירה - ובעיתונות. "טראמפ הוא שקרן כה אובססיבי, שבימים הבאים ובשנים הקרובות הדמוקרטיה שלנו תהיה תלויה יותר מאי־פעם בעיתונות בלתי־תלויה בממשלה, עיתונות שתגלה את האמת, תדווח עליה ותדרוש מטראמפ דין וחשבון על שקריו", כתב השבוע פרופ' רוברט רייך, כלכלן אמריקאי־יהודי מהידועים בעולם ומומחה לכלכלת עבודה. "האסטרטגיה של טראמפ", הסביר פרופ' רייך, "היא לפצל ולהחליש את העיתונות. הוא רוצה להפוך את עצמו למקור מידע אמין אחד ויחיד על מה שמתרחש ועל מה שהוא עושה. זו אסטרטגיה טיפוסית של רודנים והיא החלה להתממש".
כנגד מסע השקרים של ממשל טראמפ כבר מתייצבים אמצעי התקשורת המובילים בארה"ב, בהם ערוץ הכבלים CNN, ערוץ הטלוויזיה המסחרי NBC והעיתונים "ניו־יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט". לאמצעי התקשורת הללו ואחרים יכולת להגן על הדמוקרטיה ללא חשש מהתנכלות שלטונית משום שהם נתמכים על ידי תאגידים עסקיים ענקיים. את "וושינגטון פוסט" הציל הבעלים של אמזון, המולטי־מיליארדר ג'ף בזוז, תמורת 250 מיליון דולר; את "ניו־יורק טיימס" הציל טייקון גלובלי ממוצא מקסיקני; את NBC ממן תאגיד הכבלים קומקסט; ואת CNN מחזיקה בחיים ענקית התקשורת, האינטרנט וההפקה טיים וורנר.
כי זו האמת הכלכלית על תקשורת לא־ממשלתית במערב: כדי למלא את תפקידה ולהוות משקל נגד לממשל, היא זקוקה לבעלים עם כיסים עמוקים, והכיסים הללו שייכים לקבוצות עסקיות וכלכליות גדולות ולבעליהן. ללא גב כספי חזק, עיתונות שאינה משרתת של הממשלה לא תשרוד. לא רק בארה"ב: את העיתון האיכותי הצרפתי "לה מונד" הצילה השקעה של שלושה אנשי עסקים מקומיים, אחד מהם יהודי צרפתי עשיר השולט בין השאר ברשתות סלולריות ובעסקים בתחום הארוטיקה.
אבל לרגולטורים בישראל יש כנראה הבנת עולם אחרת, הנסמכת על מה שמכונה כעת "עובדות אלטרנטיביות". העדות לכך הוא מסמך משונה ביותר שהועלה השבוע באתר הרשות להגבלים עסקיים כסיכום ראשוני של דיוני "הוועדה לצמצום הריכוזיות" ושכותרתו: "בדיקת ריכוזיות כלל־משקית תתמקד בכוח מיקוח כלפי קובעי מדיניות". בוועדה מכהנים יו"ר הרשות להגבלים עסקיים עו"ד מיכל הלפרין ושני כלכלנים ממשלתיים. לא חלילה פרופסורים לכלכלה שאינם מועסקים במנגנון השלטוני, דוגמת רוברט רייך.
לפי לשון המסמך, "כוח המיקוח של גורם ריכוזי (כלפי פוליטיקאים שהם קובעי המדיניות) עשוי להיווצר... כתוצאה מהחזקה משמעותית בענף התקשורת שהיא בעלת השפעה על שיח ציבורי". במילים אחרות, הוועדה סבורה שעיתונות הזוכה לגב עסקי חזק סותרת את טובת הציבור ומחלישה את הדמוקרטיה. השאלה הגורלית הניצבת לפיכך בפני רגולטורים - לפי המסמך - היא כיצד להגן על פוליטיקאים מפני עיתונות בעלת כוח כדי שזו לא תטרידם, ולא כיצד להגן על עיתונות מפני פוליטיקאים כדי שלא יתנכלו בה. השיטה, ה"מתודה" כלשון המסמך, היא למנוע את חיזוקה העסקי של העיתונות עד שלא יהיה לה כוח מיקוח להשפיע על השיח הציבורי ולכוונו נגד קובעי המדיניות, הם הפוליטיקאים שבשלטון.
זו גישה מוטעית מן היסוד. לדרוש לסרס כלכלית את העיתונות ו/או להתנגד לחיזוקה במטרה להגן על הממשל זה עיוות גמור של טובת הציבור בחברה דמוקרטית. בריא לדמוקרטיה שקובעי המדיניות, הממשל הפוליטי ורשויותיו, עומדים לתחקיר ולמשפט העיתונות וחוששים מפניה. המצב לא נורמלי ואנטי־דמוקרטי אם העיתונות עומדת למשפט הפוליטיקאים וחוששת מפניהם.
המסמך המסוכן של הוועדה נולד מחוק הריכוזיות שאין לו תקדים במערב, כולל במדינות סוציאל־דמוקרטיות. רוחו הרעה של החוק שורה על מנסחי המסמך הבא להזהיר את הציבור בארץ מפני הסכנה הגדולה ביותר האורבת לו: תקשורת ביקורתית שיש לה, איום ונורא, מוציאים לאור המסוגלים להחזיקה על הרגליים. המסוגלים לתמוך בה פיננסית כדי שהיא תוכל לדרוש דין וחשבון מקובעי מדיניות לחשוף את שקריהם ולבצע בכך את משימתה הגורלית שעליה כתב פרופ' רייך בהקשר לממשל טראמפ. אני גאה בעיתון שלי, "ידיעות אחרונות", שברוב שנות עבודתי בו — וגם בעצם הימים הללו - עומד בכבוד במשימה זו.
עיתונות חזקה, צריך להזכיר לוועדת הריכוזיות, היא רכיב מרכזי בחברה אזרחית: היא מגינה על האזרח מפני שרירות הממשל. סלקו את ידיכם ממנה.
חוקי ולא רפואי
כמו רוב קהילת הכלכלנים, גם אני מצדד בלגליזציה של קנביס. לא בגלל סגולות רפואיות שכביכול יש לסם זה (לפי ממצאי מחקרים מקיפים אין לו שום סגולות רפואיות לא־פסיכולוגיות) אלא בשל חוסר האפקטיביות וחוסר התוחלת של חקיקה האוסרת צריכה אישית של קנביס. השימוש במריחואנה אמנם נמצא כמזיק לבריאות, אבל לבטח לא יותר מאלכוהול ולא יותר מעישון. לעומת זאת היתרונות בהתרת שימוש חוקי בקנביס משמעותיים. בהם: חיסול רשתות הפשיעה והשוק השחור, פינוי כוחות המשטרה ורשויות אכיפת חוק למשימות אחרות וגידול בהכנסות המדינה.
הכלכלנים התומכים בלגליזציה מתנים את תמיכתם בה ברגולציה ממשלתית מקיפה של הייצור, והכי חשוב - של המכירה. המודל המומלץ הוא הסחר באלכוהול בשוודיה ופינלנד. בשתי מדינות אלו נמכרים משקאות שחוזק האלכוהול בהם עולה על 4.7% אך ורק בחנויות מיוחדות המנוהלות על ידי מונופול ממשלתי לשיווק אלכוהול. מכירת משקאות אלכוהוליים בחנויות המיוחדות מותרת רק לבני 18 ומעלה או אפילו 20 ומעלה. על המשקאות מוטלים מסי קנייה כבדים, וההכנסות מיועדות בחלקן למימון מלחמה ציבורית באלכוהוליזם וריפוי ממנו. ומשום שכל קנייה דורשת הצגת תעודת זהות, היא גם נרשמת במאגר ממלכתי המאפשר להתחקות אחר המתמכרים.
זו הדרך שנכון לאמץ גם בארץ ולא ללכת סחור סחור ולנהוג בעצימת עיניים, כעצת השרים ארדן וליצמן. מצד אחד לבטל כליל את החקיקה האוסרת צריכת מריחואנה, בלי להזדקק לאמתלה הצבועה של "מריחואנה רפואית", ומצד שני להקים מונופול ממלכתי למכירת קנביס (עם אפשרויות לזכיינות פרטית מפוקחת) ולקבע את המגבלות על המכירה ואת מס הקנייה. רצוי לפתוח עוד בטרם החקיקה במסע הסברה נגד השימוש בסם וכמובן לאסור פרסומות, כולל על שלטי החנויות. לבחינת האופציות השונות אני ממליץ על ספרו של ג'ון ווקר "אחרי לגליזציה" שיצא לאור בארה"ב לפני כשנתיים ומתאר את מבנה הפיקוח והרגולציה של מריחואנה באמריקה מנקודת זמן עתידית, אחרי שהשימוש בסם יהפוך לחוקי.
גילוי נאות: לפני שנים אחדות, באחד משלבי הכאבים שמהם סבלתי, הציעו לי רופאי לנסות מריחואנה. קיבלתי את ההצעה, זכיתי לאישור ממשרד הבריאות, קניתי את הסחורה איפה שמותר לקנותה ועישנתי שלוש פעמים ביום. התוצאה? אפס. כלום. הכאבים נשארו, מצב הרוח הירוד נשאר, קשיי שינה נשארו ורק נוספו צרות כמו איסור נהיגה, בחילה מוגברת ותלונות של שכנים על ריחות מוזרים העולים מהמרפסת של דירתנו.
נפרדתי מהניסוי בקנביס בהקלה של ממש. גם לרופאי הוקל. עכשיו אנחנו בטוחים, אמרו לי, שהכאבים שלך פיזיים ולא נפשיים. למחלתך הנדירה קנביס לא יועיל במאומה. דומני שכמעט לאף אחד לא יועיל, אבל חוסר התועלת שלו לא מצדיק את הוצאתו מחוץ לחוק.
