yed300250
הכי מטוקבקות
    תא"ל אורי גורדין. "זו סגירת מעגל מטורפת לפקד על יחידה שגדלת בה"
    המוסף לשבת • 26.01.2017
    "חטיבת הקומנדו היא כלי שהיה חסר לנו מאוד. גם ללחימה בעזה"
    הוא פיקד על סיירת מטכ"ל והוביל אותה במבצעים נועזים. שימש כמח"ט הנח"ל בצוק איתן. עכשיו, כמפקד אוגדה 98, מלווה את האיחוד ההיסטורי בין אגוז, דובדבן, מגלן ורימון. עם רקורד כזה, תא"ל אורי גורדין לא מסתיר את חלום הרמטכ"לות: "בדרגות שלנו מי שלא מכוון למעלה, משהו כנראה לא בסדר אצלו"
    יוסי יהושוע וראובן וייס | צילום: אילן ספירא

    לפני כמה שבועות ציינו בצה"ל שנה להקמתה של חטיבת הקומנדו "עוז". החטיבה שמאגדת בתוכה את יחידות העילית של כוחות היבשה — מגלן, דובדבן, אגוז ורימון — סיימה לאחרונה תרגיל חטיבתי שלישי, שהופך אותה למבצעית וכשירה לפעול בעומק שטח האויב ובחזית הלחימה. "החטיבה הזו היא כלי אחר ממה שהיה מוכר לנו עד עכשיו, משהו שהיה חסר הרבה שנים בצה"ל", אומר תת־אלוף אוֹרי גורדין (47), מפקד אוגדה 98 ("עוצבת האש"), אוגדת צנחנים שכוללת גם את החטיבה היוקרתית החדשה. "בכל צבא בעולם קיים מה שנקרא 'מערך מיוחדים'", הוא מסביר. "באיטליה, בירדן. בארצות־הברית זה בכלל פיקוד שלם, כמו פיקוד הצפון או פיקוד המרכז אצלנו. לנו לא היה דבר כזה".

     

     

    גורדין כמח"ט הנח"ל בצוק איתן, עם הרמטכ"ל גנץ
    גורדין כמח"ט הנח"ל בצוק איתן, עם הרמטכ"ל גנץ

     

    החטיבה הצעירה, בפיקודו של אלוף־משנה דוד זיני, הוקמה בהוראת הרמטכ"ל גדי איזנקוט במסגרת תר"ש (תוכנית רב־שנתית) גדעון, במטרה לתת מענה לאיומים חדשים בגזרות השונות. במהלך השנה שחלפה היא התעצמה ביחידת רפואה חטיבתית משלה, ביחידת פיתוח טכנולוגי, בבניית מטה המפקדה, ובהקמת מערך מילואים המושתת בשלב זה על יוצאי מגלן ודובדבן.

     

    "עולם הכוחות המיוחדים נפקד מספרי התורה של צה"ל, וטוב שתיקנו את זה", משוכנע תא"ל גורדין. "בשנה האחרונה היחידות האלה עברו אימונים משותפים, תרגילי אוגדה יחד, תרגילי חטיבה. שיתוף הפעולה ביניהן התגבר מאוד, לצד חידוד הייחוד של כל אחת מהן. הלוחמים הראשונים שיצאו מהן לקצונה סיפרו לחבריהם בבה"ד 1 שהם הגיעו מחטיבת הקומנדו והיו מאוד גאים בזה. בעתיד חשוב שיהיו אפילו שתי חטיבות כאלה ולא רק אחת".

     

    לא לחינם נבחר תא"ל גורדין להיות אחראי־העל להקמת החטיבה המובחרת ביותר מבין חטיבות החי"ר של צה"ל. כמי שאת רוב שירותו עשה בצללים, מאז התגייס ב־1988 לסיירת מטכ"ל ועד שהגיע לפיקוד עליה, אין מי שיודע טוב ממנו מה נדרש להכשרתם של לוחמי כוחות מיוחדים.

     

     

     

     

    ניווטים מגיל ארבע

    הוא נולד בארצות־הברית, שם למד אביו לתואר שני ולדוקטורט בביולוגיה ימית. האב, ד"ר הלל גורדין, שהיה עד לאחרונה ראש תחום חקלאות ימית במשרד החקלאות, נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו.

     

    הוריו של גורדין הכירו במסגרת גרעין נח"ל בקיבוץ יטבתה, וכשסיים האב את לימודיו בארה"ב וקיבל הצעת עבודה במכון לחקר ימים ואגמים באילת, חזרה המשפחה להתגורר בקיבוץ. "הייתי בן שנתיים כשחזרנו מארה"ב", מחייך גורדין. "לא נשארו לי זיכרונות משם, רק דרכון אמריקאי".

     

    את שנות ילדותו העביר ביטבתה. עם אם מדריכת טיולים, האהבה לשטח נבטה אצלו כבר אז. "הייתי מנווט מגיל ארבע", הוא נזכר. "מטפס על קירות בוואדיות. רוכב על סוסים. אפילו עברתי קורס מדריכי רכיבה. וכמו כל בן קיבוץ, גם רפתן הייתי". ברפת של קיבוץ יטבתה, זו שממנה מגיע החלב לשוקו המפורסם, אולי לא יודעים זאת היום, אבל כחלק מפרויקט הגמר שלו בבגרות במחשבים היה זה הנער אורי גורדין שבנה למחלבה תוכנת ניהול ממוחשבת.

     

     
    חטיבת הקומנדו "כובשת" את תל־אביב. "מתאמנים בלחימה על יעדים שלא התמודדנו איתם בעבר"
    חטיבת הקומנדו "כובשת" את תל־אביב. "מתאמנים בלחימה על יעדים שלא התמודדנו איתם בעבר"

     

     

    ב־1988, לאחר שנת שירות כמדריך נוער בעפולה, התגייס גורדין לסיירת מטכ"ל, "היחידה", כפי שהוא מקפיד לכנותה.

     

    בין בני מחזורו והמחזורים הקרובים לו ביחידה היו ראש אגף המבצעים אלוף ניצן אלון ("החלפתי אותו בתפקיד מפל"ג לוחמים"), ראש אגף התקשוב אלוף נדב פדן, ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי ("הוא היה מפל"ג כשאני הייתי בחופשה ללא תשלום"), חגי פלג, לימים מפקד הימ"מ ומנכ"ל המשרד לביטחון פנים, ואלוף־משנה עודד ראור ז"ל, שאותו החליף גורדין בפיקוד על היחידה. "אהבתי אותו אהבת אמת", אומר גורדין בכאב על ראור, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים וחצי מדום לב, בגיל 46 בלבד. "היה לנו קשר מצוין. עצוב לי מאוד בכל פעם שאני חושב עליו".

     

    חבר נוסף שאיבד גורדין במהלך השירות בסיירת הוא סגן אלוף עמנואל מורנו ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, ותמונתו בפנים גלויות אסורה לפרסום עד היום. "הייתי הרבה שנים מחיי לצד מורנו", מספר גורדין. "הוא היה צעיר ממני בשנתיים. אהבתי אותו מאוד. הוא היה מאוד מקצועי, מסור ודעתן, ולצד המחמאות היו לנו גם הרבה ויכוחים מקצועיים".

     

    לאורך שירותו ביחידה ביצע גורדין שלל תפקידים, והשתתף במבצעים רבים שאת פרטיהם לא ניתן לחשוף. הוא היה צלף צעיר כשמחבל חדר לקיבוץ לוטן ב־1989, ב־2003 היה סגן מפקד היחידה במהלך חילוצו בשלום של נהג המונית אליהו גוראל, שנחטף ונמצא כפות בבור סמוך לרמאללה, ופיקד על מרחב בעל־בק במהלך מבצע "חד וחלק" במלחמת לבנון השנייה, שבמסגרתו פשטו כוחות מטכ"ל ושלדג על מרפאה של חיזבאללה בבקעת הלבנון.

     

    ב־2007 החליף את ראור ז"ל כמפקד היחידה. "זו סגירת מעגל מטורפת לפקד על יחידה שגדלת בה", הוא מתאר את התחושה. במהלך כהונתו הוביל בין השאר את פעילות היחידה במבצע "עופרת יצוקה". "שנים של כמות מבצעים ענפה מאוד", הוא מתאר. "עם פריצות מבצעיות בבניית יכולות. סיימתי את הפיקוד שלי על היחידה עם סיפוק רב ועם צל"ש יחידתי על 'רצף של פעילויות מבצעיות ובניין כוח'".

     

    גורדין היה גם הראשון מבין מפקדי סיירת מטכ"ל שהועלה תוך כדי תפקידו לדרגת אלוף משנה, שהוענקה לו באופן מיוחד, "כהוקרה על פעולות מבצעיות וחשאיות יוצאות דופן". בהמשך זו הפכה לדרגה הקבועה של מפקד הסיירת, שעד לגורדין הייתה סגן אלוף.

     

    מגיוסך ועד שסיימת לפקד על היחידה לא ראית בכלל את "צה"ל הגדול".

     

    "זה נכון, וחשוב לעשות גם תפקידים אחרים מחוץ ליחידה לפני שמגיעים לפקד עליה", הוא מודה. "כך צוברים עוד ניסיון מבצעי וידע מקצועי. זה כרוך בלא מעט קשיים, אבל זה צריך לקרות. לי אישית זה לא קרה, אבל בתקופתי כמפקד ניסיתי שזה יקרה הרבה יותר. הוצאתי לוחמים לבה"ד 1 וליחידות אחרות כמו נח"ל וגולני, והם הפכו שם למפקדי פלוגות וגדודים. הרבה מפקדים בכירים בצבא היום התחילו את דרכם ביחידה".

     

    לאחר שסיים ב־2010 את הפיקוד על היחידה יצא גורדין לשנת לימודים בהארוורד שבה השלים תואר שני במינהל ציבורי. "שנה נפלאה ואיכותית בבוסטון, שבה הייתי מנותק לגמרי", הוא מגדיר אותה.

     

    מהצללים לצבא הגדול

    ל"צבא הגדול" הוא הגיע עם חזרתו ארצה, אז הוסר לראשונה ה"טשטוש" מפניו, והחליף את איתי וירוב, כיום תת־אלוף וראש מטה זרוע היבשה, כמפקד חטיבת הצנחנים במילואים 55. "חוויה טובה", הוא מגדיר את המפגש הראשון שלו כמפקד עם חיילים שאינם אנשי סיירת מטכ"ל. "פגשתי אנשים מרשימים, נהדרים. מג"דים שנמצאים 90 יום ויותר בשנה במילואים מתוך תרומה אמיתית וכנה. זה לא משהו שהוא מובן מאליו. פשוט דבר מדהים".

     

    פגשת לראשונה מקרוב גם חיילים רבים שאינם מהמערך הלוחם.

     

    "זה היה הרבה פחות נוח. למשל אוכלוסיית החיילים בימ"חים, שעל רבים מהם לא שפר מזלם, והם הגיעו מרקע קשה. נתקלתי בתופעות קשות. חיילים שעלו לגג ורצו לקפוץ, אלימות קשה. הופתעתי מאוד. היה לי מאוד קשה לעכל את הדברים האלה, אבל הרגשתי שליחות לעזור להם להפוך לאזרחים טובים יותר. התעקשתי לסייע להם לסיים שירות צבאי. לא הסכמתי לשחרר בטרם עת".

     

    אוכלוסייה אחרת שהותירה בו חותם בתפקידו הראשון מחוץ לסיירת היו הנגדים. "פגשתי מקרוב אנשים מאוד מסורים שזוכים למעט מאוד הערכה ומקבלים תגמול נמוך. אנשים שעובדים עד שעות מאוחרות ביותר. לא הבנתי איך על כל פיטורים של 50 או מאה עובדים באיזשהו מפעל או באיזושהי חברה חוסמים את המדינה, וכאן פיטרו 5,000 נגדים ואנשי קבע ראשוני ולא היו שום הפגנות".

     

    במאי 2014, כחודש לפני חטיפת שלושת הנערים ותחילת מבצע "שובו אחים", קיבל גורדין את הפיקוד על חטיבת הנח"ל, שאותה הוביל גם במהלך מבצע צוק איתן, חודשיים אחר כך. "תפקיד אינטנסיבי שנפתח ברוח סערה", הוא מתאר. "קיבלתי חטיבה מוכנה. אנשים שנלחמו באופן מרשים. הדור לא נחלש ולא פוחת. זה קשקוש. פגשתי חבורה של גברים שיודעת לאן היא הולכת, יודעת מה המחיר שהיא עלולה לשלם, ובכל זאת הולכת לאן שנדרש".

     

    בתמלילי ישיבות הקבינט מצוק איתן, שנחשפו השבוע ב"ידיעות אחרונות", עולות במלוא עוצמתן שתי התפיסות המנוגדות בנוגע לנחיצות המבצע. מבלי להיכנס לוויכוח הפוליטי בין בנט ליעלון, ועוד לפני שנחשף לפרסומים האחרונים, עמדתו המקצועית של מי שהיה מפקד חטיבת הנח"ל במבצע היא שצריך היה לפעול. "מול איום כזה כמו איום המנהרות לא היה נכון שנעמוד מנגד. לנו, לכוחות בשטח, הייתה משימה מוגדרת וברורה. נשארה באוויר רק הדילמה של בעיית עזה, שנמשכת עוד מלפני קום המדינה".

     

    ואיך פותרים אותה?

     

    "לא בטוח שיש פתרון לקונפליקט הזה. אני לא חושב שהייתה בעיה לכבוש את עזה, או להשתלט עליה, או להגיע לים. זו פשוט שאלה אסטרטגית־מדינית שתלויה באוויר".

     

    שישה לוחמים איבד גורדין בצוק איתן: ארבעה מחטיבת הנח"ל, אחד מחיל השריון ואחד מההנדסה הקרבית. לדבריו, בין רבע לשליש מהמחבלים בגזרתו נהרגו. "סיימנו את המבצע עם ארבעה או חמישה צל"שים, ועם חקירת מצ"ח אחת או שתיים, ולשמחתי ללא כתב אישום".

     

    נשמעה ביקורת רבה על משפטיזציה בצה"ל.

     

    "בלחימה, ודאי בשטחים עירוניים, כשהאויב פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, אי־אפשר לפעול כמו במעצר באיו"ש, כשהשטח בידינו. אני חשבתי שצריך תחקיר מבצעי ולא חקירות. מדובר במפקדים שלחמו שבועות ארוכים ולא חטאו בפן הערכי, וכשפגעו בחפים מפשע זה לא נעשה בזדון. כן, פגענו באזרחים. אבל מצד שני, אי־הפגיעה בהם הייתה יכולה להביא לסכנת אמת. באזור בית־לאהיה, למשל, הלוחמים פגעו באדם מבוגר, וכשהם ניגשו לעזור לו הוא זרק עליהם רימון. במקרה אחר רץ לעבר הכוח מישהו בצעקות 'אללה אכבר', סירב לעצור ונעצר רק בירי. בחיפוש לא נמצא עליו מטען. אבל אי־אפשר לראות את מה שמתרחש בתנאים כאלה בעין של חציית כביש בדיזנגוף שלא במעבר חצייה".

     

    ובאיזו עין צריך לראות את משפט אלאור אזריה?

     

    "אני חושב שיש הפרדה ברורה בין הדברים. במקרה של אזריה, האמירה הפיקודית הנורמטיבית נאמרה באופן ברור בצמוד לאירוע, אחרי התחקיר המבצעי. הדבר הזה ברור, ובית הדין הגיע להכרעת הדין. זה נראה לי תהליך טוב ונכון, אבל המסלול הפוליטי שליווה את זה מאוד הפריע בעיניי ופגע בכל הצדדים המעורבים: צה"ל, משפחת החייל והחברה הישראלית".

     

    אתה נתקל בהשפעות של הפרשה?

     

    "כמובן שזה אירוע רגיש במרחב הווירטואלי, אבל המפקדים דיברו עם החיילים על האירוע ועל העקרונות והנורמות המצופות מהם, ובהיבט הרחב לא ראינו מהלכים או אירועים שהתעוררו בעקבות הפרשה הזו ולא ידענו להכיל אותם או לטפל בהם. במובן הזה הפגיעה פחות חמורה. אני חושב שהתקשורת והרשתות החברתיות לא נקיות מאשם, אבל הדבר החשוב הוא לשים את זה מאחורינו ולהמשיך קדימה. בסופו של דבר, בנורמות שלפיהן אנחנו פועלים האמירה ברורה. קיבלנו כוח חזק מאוד — הרישיון לשלול חיים מאדם — ולכן ברור מהן הוראות הפתיחה באש, איך מקיימים אותן ומהם התנאים לכך. אני חושב שיש פה הסכמה רחבה, ושבהקשר הפיקודי־מבצעי הצלחנו להוציא את הפוליטיקה מהשיח הזה. הוא נמצא עדיין במישור החברתי. אני לא מתרשם שהאירוע הזה מתנגש עם מה שמתרחש מאז בשטח. היו מספיק אירועים מאז. למשל, חיילים שלנו מגדוד 202, בא לקראתם מחבל והם ירו בו. אני לא חושב שמבחינת המענה המבצעי זה פגע בלוחמים".

     

    אבל אולי בכל זאת היה צריך לעשות משהו אחרת כדי להימנע ממצב שבו 70% מהאוכלוסייה תומכת באזריה?

     

    "אני לא מכיר את הנתונים האלה וגם לא מספיק מעורב מקרוב באירוע כדי להביע ביקורת, אבל אני בטוח שאפשר היה לעשות דברים אחרת, גם בהתנהלות המיידית אחרי האירוע וגם בהתנהלות של הסביבה סביב האירוע. לקחו את זה לכל מיני קצוות שהגיעו עד לניסיון הלא מתאים לחבר את האירוע הזה לפיגוע הדריסה בארמון הנציב. מי שמנסה לחבר בין שני אירועים כאלה זה אנשים בעלי אינטרס, וצריך לתת על כך את הדעת. בכל קרב ובכל מלחמה יש חיילים שרצים קדימה ומסתערים ויש כאלה שתגובתם הראשונה היא להוריד ראש מתוך אינסטינקט.

     

    "אתם יודעים מה כן מתחבר בעיניי? בדיוק באותו יום שבו ניתן פסק הדין הייתי בהלווייתו של רב סרן חגי בן ארי ז"ל (מפקדה המיועד של סיירת צנחנים, שנפצע אנושות במבצע צוק איתן והלך לעולמו ב־4 בינואר השנה). בעיניי הוא הילד של כולם. זה האדם שעליו אני רוצה שיהיה השיח. זה גיבור. זה מלח הארץ. איש משפחה מצד אחד, ומפקד מצד אחר שחותר לקרב למרות שאין לו תפקיד. מגיע כי הוא היה דרוש. זה הדבר שאותו אני רוצה לזכור מאותו היום. זה האיש והדוגמה".

     

    איפה פגשת אותו?

     

    "נכנסתי לתפקיד הנוכחי אחרי שחגי כבר נפצע, אבל הכרתי אותו כשהייתי מח"ט 55 והוא היה במגלן ובצנחנים. פגשתי אותו גם כשהוא היה בקורס מפקדי פלוגות. כשהתחלתי את התפקיד הזה פגשתי גם את המשפחה שלו, משפחה מרשימה ומדהימה שליוותה אותו שנתיים וחצי אחרי פציעתו הקשה. רעייתו, הוריו. אחד האחים שלו הוא חייל שלנו באוגדה".

     

    והשפעות רחבות של פרשת אזריה, למשל פגיעה אפשרית במוטיבציה לשירות קרבי, זה משהו שאתה צופה בעתיד?

     

    "ממש לאחרונה נפטר מסרטן הלבלב ד"ר רון שפירא, רופא מצליח וחבר יקר, שהיה חייל שלי בצוות והשתחרר בסיום שירותו הצבאי. למרות שחלפו כל כך הרבה שנים מאז שחרורו, אין לתאר את החיבור של הצוות מהיחידה ואת הצורה שבה החברים ליוו ועטפו את המשפחה. החיבור הבלתי נפרד שקיים בין הצבא לבין החברה הישראלית הוא מדהים. וזו רק דוגמה אחת. אני מכיר את זה ממקרים רבים; החיבור ההדוק הזה, הדבק שנוצר בתקופת השירות הצבאי, שהופך את הצבא ואת החברה הישראלית למקשה אחת. גם בתקופת ההתנתקות היה איום שהחיבור הזה יתנתק, וזה לא קרה. כי זה דבק חזק מאוד. אנחנו צריכים, וגם עושים כל מאמץ, לשמור על זה. חלק מהתפקיד של צה"ל הוא להפוך את האזרחים לטובים יותר. לכן אני חושב שבפרספקטיבה היסטורית, אירועים כמו מקרה אזריה ואחרים הם רק מהמורה קטנה".

     

    צה"ל מוכן למלחמה הבאה?

     

    "רמת המוכנות היא גבוהה בעיניי, ומלאה בכלים שיש לנו. אוגדה 98 היא כלי משמעותי מאוד, וחטיבת הקומנדו היא משמעותית הרבה יותר ממה שהיו היחידות האלה כשהן פעלו בנפרד. היום הן יותר כשירות. אנחנו עושים אימונים שלא עשינו קודם, מול יעדים מסוגים שלא התמודדנו איתם קודם. מגלן, לדוגמה, כשירה הרבה יותר. יש מעליה חטיבה שעוסקת בה ביומיום, ושיש לה הרבה יותר יכולת לטפל בה מאשר באוגדה. זה ארגון מתאים יותר ליחידות האלה, ואנחנו גם בונים להן אחרת את התוכניות המבצעיות האופרטיביות. כך שבמצב של לחימה בעזה, למשל, הן יפעלו תחת חטיבת הקומנדו וימצו את יכולותיהן, ולא תחת חטיבות אחרות. צבעי הכומתה וסמלי היחידות שלהן אמנם יישארו, אבל כולם יהיו עם נעליים אדומות ועם תג יחידה אחד. גם את ההכשרה של רימון אנחנו מעבירים מגדס"ר גבעתי לאגוז".

     

    עם זאת, מדובר עדיין בחבלי לידה. כל אחת מהיחידות נמצאת בבסיס האם שלה, ומלבד תג היחידה, אף אחד מהסממנים החיצוניים של הלוחמים לא השתנה.

     

    חומר של רמטכ"לים

    הוא מתגורר באחד המושבים בשפלה, נשוי ואב לשלושה (אלה, בת 16 וחצי, יובל, בן 12, ואלון, בן חמש וחצי — "בן זקונים אמיתי"). מלבד בילוי עם המשפחה כמובן, הוא אוהב לרוץ — עשרה, 15 ואפילו 21 קילומטרים — לטייל בארץ ולצנוח יחד עם לוחמי האוגדה.

     

    בצה"ל אומרים עליו שהוא "עשוי מחומר של רמטכ"לים", וגם הוא לא מסתיר את העובדה שביום מן הימים הוא רואה את עצמו כמועמד לעמוד בראש הצבא. "בדרגות ובתפקידים שלנו", הוא מסביר, "מי שלא מכוון למעלה, משהו כנראה לא בסדר אצלו. כל מה שאני עושה אני רוצה שיהיה הכי טוב, ותמיד אני שואף ליותר".

     

    אתה תת־אלוף וכבר בן 47. זה לא נחשב לצעיר.

     

    "לתופעה של ביגור הצבא יש גם יתרונות. זה טוב שאת התפקידים התובעניים והטוטליים יעשו בגיל צעיר. לא סתם נאמר, 'בן ארבעים לבינה'. בגיל מבוגר אנשים יותר שקולים, יותר נבונים, פחות מתלהמים. הבת שלי קיבלה לאחרונה צו ראשון, וכאבא, אם אני חושב מי הייתי רוצה שיהיה המפקד שלה — צעיר שמדבר איתה באותה השפה, או מבוגר שקול ומנוסה — ברור לי במה אני הייתי בוחר. ברמות של מפקדי חטיבות ומפקדי אוגדות המצב בסדר. אולי עדיף אם זה היה מעט מוקדם יותר, אבל זה מאוד פרסונלי ולא מוחלט לגמרי. אבל אם הייתי צריך לבחור בין רמטכ"ל בן 35 לרמטכ"ל בן 55, עדיף 55".

     

    גם תפקיד של מג"ד לא עשית.

     

    "נכון, אבל כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?"

     

    reuven-w@yedioth.co.il

     

    yosi-y@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.01.17 , 17:36
    yed660100