לפעמים נתניהו צודק – הוא צודק ומבקר המדינה טועה. תנוח דעתו של הקורא: המילים האלה אינן פועל יוצא של קנוניה חשאית שנרקמה בין מו"ל העיתון לראש הממשלה. הן מציעות מבט שונה מבעד לענני האבק שהעלה דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן. הדו"ח טרם פורסם, אבל הידיעות שמתפרסמות יום־יום יוצרות אווירה. והאווירה מטעה ומבלבלת.
בטיוטה הראשונה של הדו"ח ניתכה ביקורת קשה על אמ"ן ושב"כ. פרשת המנהרות תוארה בראש ובראשונה כמחדל מודיעיני. בטיוטה השנייה, בעקבות ההסברים שסיפקו המבוקרים, הגלגל התהפך: המבקר מרבה במחמאות למאמצי האיסוף של זרועות המודיעין, החל ב־2008 ובעיקר החל מסוף 2013. הוא מתאר את המידע שסופק לכוחות הלוחמים כהישג מודיעיני חשוב, שאיפשר לכוחות להגיע לפירים של רוב מנהרות התקיפה. אמ"ן ושב"כ הבינו את חומרת איום המנהרות ומסרו דיווחים מפורטים לשר הביטחון ולראש הממשלה. הם הגדירו את האיום כמשמעותי ואסטרטגי. במילים אחרות, הצל"ג בטיוטה הפך לצל"ש בדו"ח.
מבצע צוק איתן לא היה חף מטעויות. מכל הטעויות שנעשו לפני המבצע, במהלכו ואחריו, המבקר נתפס בעיקר לעניין אחד: תפקוד הקבינט. הוא נוזף בשפה קשה בראש הממשלה נתניהו, בשר הביטחון יעלון ובראש המועצה לביטחון לאומי יוסי כהן על התנהלותם, וגוער בהקשר הזה גם בצמרת צה"ל וגם בשרים, חברי הקבינט.
הדו"ח אומר שהקבינט היה צריך לקבוע יעדים אסטרטגיים לגבי עזה. הוא לא קבע משום שנתניהו ויעלון לא טרחו להביא את הסוגיה הזאת לדיון. במקום זה הציגו לקבינט תוכניות אופרטיביות. התוצאה הייתה שהדרג הצבאי נאלץ לגבש את היעדים בעצמו ולתכנן על פיהם את הפעילות הצבאית.
המבקר קובע שרוב שרי הקבינט לא גילו עניין בבעיית המנהרות גם כאשר הוצגה להם. הוא מזכיר ארבע ישיבות קבינט, שתיים במארס 2014 ושתיים בסוף יוני ויולי. נתניהו ויעלון לא דרשו מצה"ל להציג את איום המנהרות לקבינט, וצה"ל לא התנדב. המבקר מטיל את האחריות לכך על נתניהו ויעלון, אבל לא פוטר מאחריות את מפקדי צה"ל. למרות שצה"ל לא עומד בקשר ישיר עם הקבינט, למרות שהחוק לא מחייב דיווח, המבקר סבור שהרמטכ"ל וראש אמ"ן אחראים גם כלפי הממשלה.
המבקר מבין שהמידע רב; הוא מבין גם שהשרים לא מרבים לקרוא. הוא ממליץ, לפיכך, שהצבא יציע לשר הביטחון להמליץ לראש הממשלה לאפשר לקצינים להשלים בעל פה את מה שהשרים לא קוראים בכתב. מסובך? אם ההמלצה נשמעת כמו טיפול בתלמידים שסובלים מקשיי למידה, זה אכן כך.
הטענה המשכנעת ביותר של המבקר נגד צה"ל היא שלא הכין תוכניות מבצעיות שכללו התייחסות לאיום המנהרות. היא מופנית כלפי נתניהו ויעלון, שלא הורו, וכלפי בני גנץ וראש אמ"ץ האלוף יואב הר אבן, שלא עשו. לגנץ יש בוודאי תשובות. הוא גילה שאננות כשהדו"ח נע מטיוטה לטיוטה. עכשיו, כשהפרסום בפתח, הוא נערך למאבק הציבורי.
מה שנתניהו היה רוצה לומר למבקר, אבל איננו יכול לומר, הוא שהמבקר מטפס על העץ הלא נכון. הקבינט איננו פתרון – הוא בעיה. הוא גוף מופרך, עקר, שלא יכול למלא את התפקידים שניתנו לו בחוק. במהלך צוק איתן ישבו בקבינט לפחות שלושה שרים שביקשו לרשת את נתניהו וראו במבצע הזדמנות להיבנות על חשבונו. ההדלפות היו רק חלק מהבעיה. הבעיה החמורה יותר הייתה שכולם דיברו לכותרות. עד היום. כך אי־אפשר לנהל מבצע צבאי.
ההחלטות במהלך מבצעים צבאיים צריכות להתקבל בפורום הרבה יותר מצומצם – בדרך כלל מטבחון שכולל את ראש הממשלה, שרי הביטחון והחוץ והרמטכ"ל. כפי שהתברר במבצע עופרת יצוקה, בוויכוחים בין אולמרט, לבני ואשכנזי, גם הפורום הזה לא נקי משיקולים אישיים ופוליטיים. בממשלה הנוכחית ההרכב עוד יותר בעייתי. אין לנתניהו קבינט; אין לו מטבחון.
המבקר תוקף את נתניהו על שלא גיבש אסטרטגיה לעזה. האמת היא שיש לו אסטרטגיה, אבל הוא לא יכול לחשוף אותה. הוא לא רוצה לכבוש את עזה משום שהוא מפחד להיתקע בה; הוא לא רוצה להשליט עליה את הרשות הפלסטינית משום שהפיצול נוח לו. חמאס מוחלש ועימות צבאי גדול אחת לכמה שנים – זאת הייתה האסטרטגיה, והיא שרירה וקיימת גם היום.
המבקר אומר שלא נבחנו חלופות מדיניות, בהן שיפור התשתיות ואיכות החיים ברצועה. הוא ישמח לשמוע שהיום בוחנים חלופות כאלה ופוסלים אותן בגלל החשש שיאמרו על נתניהו שהוא נכנע לחמאס. עוד מעט עזה תתפוצץ, ומה שהיה הוא שיהיה.
למה לא ירית
אחד הפאנלים בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתקיים השבוע, עסק במוסר לחימה. המנחה הייתה טלי ליפקין־שחק; המשתתפים – נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, פרופ' משה הלברטל, האלוף שהיה לפוליטיקאי עוזי דיין והעיתונאית גילי כהן ("הארץ"). באוויר ריחף משפט אלאור אזריה, שדיין העיד בו מטעם ההגנה.
דיין בחר לספר סיפור מימיו בסיירת מטכ"ל. "בהשתלטות על מטוס סבנה נכנסתי בדלת האחורית של המטוס", אמר. "הייתה בחלק האחורי מחבלת עם רימון (רימה טאנוס שמה) בלי נצרה ביד. היא צרחה. רציתי לירות בה, אבל אז ראיתי את הרימון. אמרתי באנגלית, תעבירי את הרימון, אצבע אחרי אצבע. היא העבירה. רימון רוסי. לקחתי את חגורת הנפץ שלה, קשרתי את הרימון שלא יתפוצץ, ודחפתי אותה. פרצו יריות במרכז המטוס והמשכתי לשם.
"20 דקות אחרי ההשתלטות נפתח תחקיר ראשוני. גנדי, שהיה אלוף פיקוד המרכז, שאל אותי למה לא יריתי בה. אמרתי, לא יכולתי לירות בהתחלה כי היה לה רימון בלי נצרה. אמר, ואחר כך? אחר כך, אמרתי, קשרתי את הרימון. ואחר כך? שאל. אחר כך, אמרתי, היו יריות במרכז המטוס, והיא הייתה בלי נשק.
"עשית שגיאה, אמר גנדי. היית צריך לירות בה. היה לא נעים: אני בסך הכל סגן, והוא אלוף פיקוד. אמרתי, יכול להיות. אמר לי, לא יכול להיות: היית צריך לירות בה. אמרתי, תשמע. אם זה כל כך חשוב, לא מאוחר מדי: אתה יכול לירות בה עכשיו".
הלקח שהשופטת ביניש הסיקה מהסיפור הזה הוא שחיילים יודעים מה נדרש מהם, מתי נדרש מהם לירות ומתי לא; הלקח של דיין היה אחר לגמרי: "סיפרתי את הסיפור כדי להבהיר שזה לא צד אחד ערכי והצד השני לא, לא שחור ולבן", אמר. "יש היום מציאות של מלחמה בטרור, ויש אליטה משרתת חדשה, שהתרבות שלה אחרת: תחשבו כמה חובשי כיפה יש היום בצבא. וצה"ל צריך להיות מחובר לעם: שני שלישים מהציבור חושב שהירי היה מוצדק; זה קול העם: תחשבו מה קורה היום בכיכר הפייסבוק".
הלברטל, חובש כיפה בעצמו, סיפר שכאשר למד בישיבה תיכונית, אחד התלמידים לעג לפועל ערבי. ראש הישיבה הדיח אותו לתמיד. "אין זיקה בין דתיות לברוטליות", קבע. "אין מעשה פסול שאי־אפשר להצמיד אליו פסוק מהמקורות. אני קורא לזה נוהל פסוק". הוא ציין את העובדה שהמג"ד ששלח את אזריה לחקירה פלילית, סא"ל דוד שפירא, בוגר ישיבת מרכז הרב, שייך לאותה אליטה חדשה שדיין מדבר עליה.
"אין שינוי גדול מבחינת קול העם", אמר הלברטל עוד. "גם בשנות ה־80 רוב העם חשב שמחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע. פה (בפרשת אזריה) קרה משהו אחר לגמרי – המנהיגות הפוליטית פגעה בערכי צה"ל כדי לזכות באהדה בדעת הקהל. זאת תופעה חדשה – בעבר היו אזורים שעליהם לא היו עושים רווח פוליטי".
הוא הזכיר את ההופעה של ליברמן בבית הדין הצבאי, את שיחת הטלפון של נתניהו לאביו של אזריה ואת חברי הכנסת שהשתתפו בהפגנות. "צריך לשחרר את העניין הזה ממגזר, ממפלגה ומחנופה לציבור", אמר. "העמידו כאן למבחן מפלגתי ערך ממלכתי.
"מה ההבדל בין מדינת לאום דמוקרטית למדינה לאומנית? שבמדינה לאומנית האויב הוא פנימי. ארגוני זכויות האדם הם אויב; בתי המשפט הם אויב" (הלברטל יכול היה להוסיף לרשימה עוד כמה אויבי מדינה: האקדמיה, התקשורת, הפרקליטות, המגזר הערבי, האופוזיציה, השמאל, ולאחרונה גם המיליארדר ארנון מילצ'ן).
"החשש שלי", אמרה ביניש, "הוא ממניפולציה של המושג ביטחון. כשאומרים ביטחון, הקהל נוהר. אם ננהג כאילו מותר לעשות הכל בשם הביטחון, אנחנו לא יודעים איפה זה ייגמר".
הסיפור של דיין על השיחה בינו לבין רחבעם זאבי (גנדי) מבקש עוד הערת שוליים. הדברים שדיין מייחס לו לא צריכים להפתיע. האיש היה ביזיון לצה"ל: חמום מוח, מטרידן סדרתי, סייען של רוצחים וקצין שהפאשלות שלו עלו בחיי לוחמים רבים. אין מביאים ראיה מן השוטים; אין מביאים ראיה גם מן הסוטים.
המלאך של צ'רלי
צ'רלי אזריה גהר על דוכן העדים, מרפקיו נשענים על לוח העץ, עיניו כבושות ברצפה, קולו רועד. "זרקו את הילד ככה", אמר לשופטים. "הילד זרוק בבסיס. אין לו את האמא ואין לו את האבא. אני שואל על מה, על מה".
גרונו נחנק. הוא בוכה. מאחוריו יושבת האם, אושרה. היא בוכה בלי קול. מפעם לפעם היא מוחה את הדמעות בטישו. אלאור, הנאשם, יושב משמאלה. הוא לא נראה ילד ולא נראה זרוק. הוא יודע שהעיתונאים נועצים בו עיניים, ונערך בהתאם. פניו מרצינות; מבטו קופא; ידו הימנית מחבקת את גב אמו. היא מתייפחת – הוא תומך. במלודרמה שמתרחשת לידו, למענו, הוא לא מתערב. היא משהו שמתרקם בין האב לבין עורכי הדין.
הסיקור שיקבל נאומו של האב בתקשורת יהיה אוהד. דמעות הולכות טוב בטלוויזיה; גם בעיתון. זעקת הקורבן היא כותרת שכותבת את עצמה; כל גוף תקשורת רוצה לקבל את הראיון הראשון עם החייל של כולנו. אף אחד לא ישאל את האב, ששירת במשטרה 33 שנים, אם הוא באמת לא יודע על מה. "עשרה חודשים אנחנו לא חיים", אמר צ'רלי. "כל מה שנתתי למדינה ירד לטמיון. זאת התעללות נפשית וגם פיזית. אני מרגיש שדקרו אותי
בגב וסובבו את הסכין".
אין ספק שעוברת על האם והאב תקופה קשה. האב חטף שבץ מוחי, ובמשך כמה חודשים התקשה לתפקד; האם ירדה במשקל. אבל הצרה שפקדה את ביתם לא ירדה מאיזו לשכה אפלה במטכ"ל אלא מידו הששה־אלי־הדק של בנם. והם החמירו אותה כאשר העבירו את גורלו של בנם למגרש הפוליטי. מההמון ברחוב שצועק "מוות לערבים" לא ייוושעו. גם לא מהפוליטיקאים שנגררים אחרי ההמון.
היחסים בין צ'רלי אזריה למפקדים של בנו מעוררים השתאות. הוא מספר על שיחות טלפון סוערות שניהל עם המפקדים לפני התקרית. הוא התלונן שהעומס הורג את "הילד". הוא עלול לעזוב את הצבא או לברוח. המג"ד הסביר לו ש"אי־אפשר תוך יומיים לטפל בכל" – ואז, אומר צ'רלי, "קרה מה שקרה" (הסיפור לא מתיישב עם התנהגותו של אלאור לאורך המשפט. הוא מתנהל לאורך המשפט בבגרות ובמשמעת עצמית. גם במהלך החקירה הנגדית שלו הוא היטיב לשמור על קור רוחו).
האב ציפה שצה"ל יטפל בו במהלך המשפט. הטלפון שקיבל מראש הממשלה לא סיפק אותו: הוא ציפה ליותר, הרבה יותר. האם הצבא צריך לטפל בהורים של חייל שעומד לדין פלילי? אני לא בטוח. מכל מקום, צמרת צה"ל, שלאחר ההרשעה ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, ניסתה להגיע לעסקה עם האב ועשתה שורה של משגים אומללים בדרך. הסכימו לתיווך של פוליטיקאי, אופיר סופר שמו, מהאגף החרד"לי של הבית היהודי. הפקידו את התיק בידיו של מח"ט כפיר, גיא חזות, שהוא קצין מצוין אבל לא האיש הנכון למשימה. חזות ביקש מהאב יותר מדי והבטיח לו יותר מדי. אזריה הקליט והפיץ: מה שמותר לראש הממשלה, מותר גם לצ'רלי אזריה.
הנקודה המאלפת האחרת היא יורם שפטל, שקנה את פרסומו כעורך דינו של דמיאניוק, ולאחרונה גם כשדרן רדיו ימני. לאחר ההרשעה הוא נשכר כתגבורת לשני הסנגורים. הוא הופיע בבית הדין בחליפת פסים מצועצעת ועניבה אדומה. שרשרת זהב עיטרה את חזהו, ובקצה שלה מגן דוד גדול, מוזהב. הוא נראה כמו קריקטורה של עצמו. כאשר נפתח הדיון, הוא ישב בקצה הספסל שהוקצה למשפחה הקרובה. בהדרגה התקרב לאמצע, עד שלחש הוראות לאב המיוסר. בהפסקה נאם למצלמות. שרון גל אאוט – שפטל אין. בסוף המשפט המתוקשר הזה העולם אולי ישכח את אלאור אזריה, אבל אף אחד לא ישכח את יורם שפטל.
ברדיו אצל אביגדור
יש מכוניות ישנות שאסור להכניס אותן למוסך. ברגע שהן פוגשות מפתח שוודי, ברור שתתגלה בהן עוד תקלה ועוד תקלה, ומשם הן ילכו רק לגריטה. תחנת גלי צה"ל היא מכונית כזאת. השבוע הודיע משרד הביטחון שבחודש מאי תיפרד התחנה מצה"ל. היא תהפוך ליחידת סמך במשרד הביטחון. משרד הביטחון מחזיק שורה של מוסדות כאלה – מוזיאונים, אנדרטאות, אתרי הנצחה – שהיו צריכים לאזרח אותם לפני שנות דור ושכחו. תהיה גם תחנת רדיו.
הרמטכ"ל איזנקוט חותר בעקביות לצמצום הפונקציות האזרחיות של הצבא. הוא צודק. לא תפקידו של צה"ל לשעשע את הנהגים בכבישים בוויכוחים על חקירות ראש הממשלה או על התבוסות האחרונות של מכבי בכדורסל. את החיילים הוויכוחים האלה לא מעניינים: הראש שלהם ברשתות, באינטרנט. הצידוק היחיד לקיומה של התחנה הוא הלחצים הפוליטיים שמופעלים על רשת ב'. כשיש תחרות, או מראית עין של תחרות, קשה יותר לפוליטיקאים לחבל בעבודה העיתונאית.
אני טוען זה עשרות שנים שאת גלי צה"ל צריך להפריט או לסגור. טבעי שעיתונאיות ועיתונאים שעשו בתחנה את שירותם הצבאי, יתרפקו על שנותיהם שם, אבל הגעגועים שלהם הם רק שלהם. רובם אנשים אינטליגנטים, רהוטים, מבריקים. שיחשבו איזו תועלת יכלו להביא למדינה במודיעין, בסייבר, בצוללות, בשריון, בגולני, בצנחנים. כמה מוצלחים יותר הם היו כעיתונאים אילו עשו צבא אמיתי.
בצה"ל התחנה הייתה אנומליה שבדוחק הניחו לה. במשרד הביטחון היא תהיה מטרד: במקום גל"צ, גליברמן; גל"ל. ההנחיות שהוציאו בעניין הזה המשפטנים, לא יבלמו את הליברמינזציה של התחנה. אם לא בהוראה מפורשת מלשכת השר, ביוזמה עצמית. נתניהו, בנט ועכשיו גם ליברמן. מכונית לכל פועל – תחנת שידור לכל שר. אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, הייתי צוחק. ¿
